הבדלים בין גרסאות בדף "לפני עיוור לא תתן מכשול"

וב'''מנחת אשר''' שם אומר, דלפי"ז יהא אסור להלוות בלא עדים אף אם מכוון שימחול על ההלוואה אם הלווה יכפור, אולם לדעה שהחשש ההוא שמא ישכח, יהא מותר כי גם מחשבת עבירה אין. והגרשז"א ב'''שו"ת מנחת שלמה''' (קמא לה ד) כתב שאם מארח מישהו והלה היה צריך לשאול על הכשרות ולא שאל, מחובת המארח להודיעו שהאוכל כשר כדי להצילו ממחשבה רעה, וכן אם מתייחד עם אשה בהיתר כגון שבעלה בעיר, והיא לא יודעת, צריך להודיעה. אמנם במנח"א שם חולק על זה וס"ל שאין בעיה ב'מחשבה רעה' כזו, כיוון שאין פה מחשבה לעבור על איסור אלא רק לעשות דבר שיש בו חשש לאיסור, וכן לגבי ייחוד דן שם.  ובמנחת אשר (שם סי' ל"ט אות ד'), מביא עוד מהריטב"א (מו"ק יז.) שמשמע שיש לפנ"ע במכשיל את הקטן, וגם מזה רואים שיש לפנ"ע בדבר שאינו ממש איסור. (בגדרי האיסור של קטן, עי' נודע ביהודה תניינא יו"ד קס"ד, ושו"ת חתם סופר יו"ד קנ"ד, ומנח"ש תנינא סי' נ"ח ב', וסי' פ"ב, וכעי"ז בקמא סי' ל"ד גבי חרש (וע"ע שו"ת חתם סופר או"ח פ"ג ושו"ת תרומת הדשן פסקים וכתבים סי' ס"ב), וקובץ שיעורים ח"ב קונטרס דברי סופרים סי' א' אות כ"א כ"ב, וביצה אות ס"ז. ).  

ולכאו' מהגמ' {{ויקיטקסט|קידושין מא א|קידושין מא.}} יש ללמוד שאין לפנ"ע בדבר שאינו ממש איסור, דאיתא שם שמצוה לקדש אשה בו יותר מבשלוחו... א"נ איסורא נמי אית בה ד'אסור לקדש את האשה עד שיראנה'.  ולכאורה קשה אם כן למה כתבה המשנה 'בשלוחו' אם הדבר אסור,  ועוד קשה דא"כ הקידושין הוו מצוה הבאה בעבירה, (אף שזה לא יותר מאיסור דרבנן, עי' רש"י פסחים לט. שמצוה הבאה בעבירה לא יוצא אף אם העבירה היא מדרבנן, אך עי' גם תוס' בנדרים י' ד"ה אדם, שרואים לא כך, וע"ע בשו"ת נודע ביהודה סוף חחו"מ מש"כ מחתנו, וראו שדי חמד כללים מע' מ' כלל ע"ז אות ז', ושו"ת מהר"י אתרא סי' ק"ס),  ועוד קשה שזה שליח לדבר עבירה ולא מהני שליחותו (אף שזו עבירה דרבנן, עי' משנה למלך הל' רוצח ב' ב', וראו נודע ביהודה קמא אה"ע סי' ע"ה והלאה),  ועוד שלכאו' האשה עברה על לפנ"ע.  ובתוס' שם כתב בסוד"ה אסור, שאנו מקדשין אפי' קטנות וכו', כי אם יש סיפק לאדם לתת לבתו נדוניא שמא אח"כ לא יהא לו ותשב בתו עגונה לעולם. וגם בזה יל"ד האם מפני חשש ברמה זו הותר לעבור על איסורים דרבנן?  ומכל זה נראה פשוט, שאי"ז איסור ממש אלא רק 'עניין גדול' לא לנהוג כך .  ועיין ברש"י שם בד"ה דו, שאומר שלאיש יש איסור כשמקדש, ולאשה אין וכל העניין שלא תעשה שליח הוא רק משום מביו"מ, ולכאורה קשה שאם האיש עובר על איסור גם האשה עוברת בלפנ"ע?  

ולהנ"ל שאי"ז ממש איסור, יש לומר שלא שייך בזה לפנ"ע אלא רק באיסור ממש. אך הדבר צ"ע מסברא, ויתכן שאין ראיה, אלא שכיוון שהמקדש מזיד, אין לפנ"ע כיון שאין זה איסור דאורייתא, וכמ"ש בשו"ת אחיעזר (הובא באות ד') שבמזיד לא שייך 'לא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת'. ועוד י"ל, שכיוון שהדבר רק ספק וכמ"ש בגמ' 'שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך', א"כ אין בזה לפנ"ע.

עוד אפשר להוכיח לגבי נידון זה, מהגמ' בחולין {{ויקיטקסט|חולין ז א|דף ז}}, שמשמע שיש לפנ"ע ב'עניינים'. דאיתא שם בגמ' שר' פנחס בן יאיר אמר לרבי שלא רוצה לאכול אצלו משום שיש לו פרידות שכרעיהם לבנות וכו', ורבי אמר שימכרם ורפב"י אמר שלפנ"ע לא תתן מכשול. ע"כ.  והיה נ"ל שאיסור זה של פרידות לא הוי איסור ממש, כי לא מסתבר שרבי היה עובר ע"ז ועוד שאם זה היה איסור גמור מסתמא לא היה איסור בל תשחית שם בגמ' בהריגתם, וכבב"ק טו: ברש"י, וא"כ משמע שיש לפנ"ע גם בכזה איסור.  אך גם זאת אפשר לדחות בקל, שגם איסור זה של לפנ"ע שכתוב שם אינו 'איסור' אלא עניין משום הפס', וכמו האיסור להשהות הפרידות.

(וכך גם משמע מאיסור בל תשחית ששם, שהרי אי"ז איסור כיוון שזה לתועלת, עי' שו"ע הרב הל' שמירת הגוף והנפש אות ט"ו, וע"כ שזה רק עניין, ומעניין שבגמ' שם אין ציון ב'עין משפט').

 

ועוד אפשר להוכיח מהגמ' {{ויקיטקסט|עבודה זרה טו א|עבודה זרה טו}} שמכירת בהמה דקה לכותי תלוי במנהג המקום (שאולי אסור כי שמא ימכור לגוי), ונראה שטעם מנהגים אלו נובע מהמשנה בפסחים (נג.) "מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגויים מוכרין ושלא למכור אין מוכרין", שאלו שנהגו לא למכור לגוי הם אלו שנהגו לא למכור לכותי כי שמא ימכור לגוי, ורש"י אומר שיש שנהגו שלא למכור "דהחמירו על עצמם משום גסה", ובע"ז שם מבואר שאסור למכור לכותי משום לפנ"ע שמכשילו שימכור לגוי ויעבור על איסור, וא"כ רואים לכאורה שיש לפנ"ע גם בדבר שרק החמירו על עצמם.  

 

אמנם י"ל שאולי שאני שם שכיוון שנהגו לאסור מכירה לגוי ה"ז כנדר, והוי איסור ממש. ועוד ראיתי, שרש"י שם (ד"ה אלמא) כתב שהראיה לא מהמקום שנהגו לאסור בדקה אלא מדיוקא שבהמה גסה בכל מקום אסור, וא"כ אין ראיה, כי בהמה גסה אי"ז רק מנהג.   

ברמ"א (יו"ד קפ"ה ד') איתא שא"צ ע"ז כפרה, ולא כבשגגה, וכדברי הרמב"ם בהל' שגגות ה' ו', (וכ"כ הנתיה"מ בתשובה שבשו"ת חמדת שלמה אה"ע סי' כ"ד אות י"א, על המשנה בתרומות ריש פרק ח', אמנם עי' שו"ת באר יצחק או"ח כ"ה וקרן אורה יבמות לד.), ומ"מ כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' ג') שיש בזה לפנ"ע אם הכשיל מישהו לאנסו, כי לפנ"ע הוי בין אדם למקום ולמעשה הוא גרם שיהא עבירה.

(ויל"ד אם עבירה באונס הוי עבירה או שרק לא מתייחס, וראו שו"ת חמדת שלמה (סי' ל"ח), ומוכיחים גם מפסול 'נעבד' וכו', וראו בספר 'אסופות רבינו חיים הלוי' (עמ' רל"א), וב'בית האוצר' (כלל כ"ד ד"ה ודע), חי' הגרש"ש (ריש מסכת כתובות), ברכת שמואל (נדרים סי' י"ד ב'), וכתבי הגר"ח עהש"ס (בעניין 'אשו משום ממונו'). ואכ"מ).  

וראו גם בקובץ שיעורים עמ"ס כתובות (אות י"ב).  

ובשו"ת כתב סופר (יו"ד פ"ג ד"ה ויש) כתב שהלווה בריבית משום פיקוח נפש דשרי כמו שכתבו הב"י והרמ"א (יו"ד ק"ס), אף שודאי שיש למלוה איסור ריבית, מ"מ לא עבר (המלוה) גם בלפנ"ע. ואי"ז כנ"ל. ויל"ד בגדרי אונס דפיקוח נפש, וראו שו"ת אגרות משה או"ח ד' ע"ט, ואולי כוונת הכתב סופר רק כלפי לפנ"ע דאורייתא.

בשער המלך (הל' אישות פ"ט הט"ז) כתב להוכיח שיש לפנ"ע בשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ומאכיל לאחר שמותר לו, (מהא דסוף נדרים, שהאומרת שהיא גרושה, מותרת לכהן, וכתב בשטמ"ק כ"י שאין איסור לפנ"ע כי זה בע"כ, ומשמע שבשאר מקרים יש לפנ"ע. וראו מש"כ ע"ד בשו"ת פרי יצחק ב' ל"ח), ומדמה זאת גם לטבח שאמר שהשחיטה פסולה, שיהא לו איסור להאכיל לאחר משום לפנ"ע.  ואומר שיש ללמוד מזה לגבי אותם המחמירים מלהדליק הטוטי"ן (סיגר) בנר של חלב, שאסורים לתת לאחרים משום לפנ"ע. ומביא שיש אומרים ששויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אסור משום נדר, (עי' בזה בנודע ביהודה תניינא אה"ע סו"ס כ"ג, שו"ת חתם סופר אה"ע ח"ב סי' ק"א, וראו קצוה"ח ל"ד ד', אמרי בינה עדות סי' ב', ותרומת הכרי סי' א'. וע"ע ש"ך יו"ד רמ"ב ס"ק נ"ח שאין איסור בטועה), ולפיהם פשוט שאין בזה לפנ"ע.  

ובהגהות 'מעשה חשב' שם, דן ע"ד שאין ראיה מדברי השטמ"ק לגבי אשה ששאחד"א שהיא גרושה, לגבי טבח שאמר ששחט לא טוב, כי דווקא באשה שאין לה שום נפק"מ מזה אלא לעניין שאסורה לכהן, ממילא י"ל שזה גופא מה ששאחד"א - שתהא אסורה להכשילו בזה מדין לפנ"ע, (ויל"ד מסברא אם שייך שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כזה), אך לא בטבח שנפק"מ לעניין שאסור לו עצמו לאוכלו.  ועוד דן שם שאין דמיון בין אשה וטבח שזה איסור גמור לפי"ד האוסר, לבין מי שמחמיר ע"ע לא להדליק מנר של חלב כי לא רוצה להנות מעשן שנוצר עי"ז, ששם יודע שאי"ז איסור אלא שמחמיר ע"ע וכמו נדר.

וראו בשו"ת אגרות משה (אה"ע ד' ס"א ב') לגבי איסור מסייע, שאין את איסור זה כשהאוסר דבר מסויים נותנו למתיר, ומוציא זאת ממשכ"ש שאיסור מסייע הוא מדין תוכחה ואין תוכחה כשודאי לא ישמע וכשסובר שמותר הרי זה ודאי שלא ישמע. ובשם הגרש"ז אויערבאך שמעתי שהורה שאין למחמיר איסור לתת למיקל. (ויש לשים לב דמ"מ בשבת יהא למחמיר איסור להנות מהמלאכה מצד 'מעשה שבת').

והחזו"א הורה שהנוהג איסור בשנת שמיטה בפירות נכרי, אסור לקנותם ממי שלא נוהג כך משום שמכשילו באיסור סחורה בפירות שביעית. ותמהים ע"ז וראו בספרים דרך אמונה וחוט השני מש"כ להסבירו, וראו מנחת אשר ויקרא ל"ט ו' ושביעית סי' ז'.

וע"ע בקוב"ש ביצה (אות ס"ז) ומ"ש שם מהריטב"א (סופ"ק דיבמות), שאף שאסור למיספי בידיים למתיר, מ"מ א"צ להפרישו, וכמו לגבי קטן.