הבדלים בין גרסאות בדף "לפני עיוור לא תתן מכשול"

ישנם כמה סיבות לפטור את העובר על לפני עיוור, מחיוב מלקות. '''ספר החינוך''' {{ויקיטקסט|ספר החינוך רלב|רלב}} כתב שלא לוקים על איסור "לפני עיוור", כי הוי "[[לאו שאין בו מעשה]]". וב'''רמב"ם''' בפירוש המשנה {{ויקיטקסט|משנה_תרומות_ו_ג#פירוש_הרמב"ם|תרומות ו ג}} גם כן כתב שלא לוקים על "לפני עיוור"{{הערה|גם בהלכותיו (כלאים י לא) כך משמע (כס"מ שם), וגם בהלכות סנהדרין (פרק י"ט) לא מנה את לפנ"ע בכלל הלוקים.}}, ובספר המצוות {{ויקיטקסט|ספר המצוות שורש ט|שורש ט}} כתב דלפני עיוור הוי "[[לאו שבכללות]]", וזו סיבה נוספת שלא ילקו על לאו זה, וכ"כ ה'''ריטב"א''' (יבמות פד:) שלא לוקים על לפנ"ע כי הוי לאו שבכללות{{הערה|ראו גם '''רדב"ז''' (נזירות ה כ), והשואל ב'''שו"ת נודע ביהודה''' (קמא אה"ע פא א, ובסי' פב סוף אות א כ"כ הנוב"י). וב'''קובץ הערות''' (בהשמטות (ט"ו) לסי' מ"ח אות ט') כתב שנחלקו הראשונים אם הוי לאו שבכללות, ותליא האם איסור לפנ"ע הינו איסור עצמי או סניף לעבירת המכשול. וב'''לב אברהם''' (עג) ביאר דהוי לאו שבכללות כיון שכולל משיא עצה רעה ומכשיל בעבירה וי"א גם נותן מכשול ממש. אמנם לשון הריטב"א שם הוא "אינו מיוחד לאיסור זה (אלא) ולאו כולל הוא בכל מצות התורה", ומשמע לכאורה שאף באיסור של מכשיל בעבירה בלבד מקרי לאו שבכללות.}}. סיבה נוספת יש לומר עפ"י '''שו"ת יד יצחק''' (ב פ), שכתב בדעת הרמב"ם שלא לוקים על דבר שלא נתבאר בתורה בפירוש, אף אם איסורו מה"ת.

ובאמת, מכך דייק המנחת חינוך דלעיל שלדעת החינוך אין לאו במכשול כפשוטו. ו'''הגרי"פ פערלא''' (ל"ת נ"ה) ועוד אמרו, שאין לפנ"ע אם הנכשל לא נכשל בפועל, ולכן מקרי אין בו מעשה{{הערה|יש לדון על דברי הגרי"פ, (שבשעת ההנחה עדיין לא עובר וכשנכשל אח"כ אין בו מעשה), מדברי ה'''ריטב"א''' (מכות כא:) שאם יכול להימנע מעבירה ע"י עשיית מעשה, חשיב לאו שיש בו"מ אף שלא עושה מעשה. ראו גם ב'''כסף משנה''' (כלאים י ל) שמביא הריטב"א. (יש להעיר שבכס"מ בהל' פסולי המוקדשין (יח ט) דוקא מקשה על הרמב"ם שם למה לא כתב שלא לוקה כי הוי לאו שאין בו מעשה. ובאמת ב'''מנחת חינוך''' מצוה ח כתב לתרץ שמקרי יב"מ משום שתחילתו ע"י מעשה וכנ"ל). אך ב'''שו"ת שאגת אריה''' (בחדשות יב, ד"ה אלא) ביאר כוונת הריטב"א כדברי התוס' (שבועות יז.) שחשיב יש בו"מ כיון שתחילתו ע"י מעשה. ולפי השאגת אריה, אף כאן יחשב כלאו שיש בו מעשה כיון שהמכשול מונח בתוצאה ממשה שהוא עשה. {{ש}}(עוד בענין זה ראו '''שו"ת תרומת הדשן''' (רפה) ו'''רמ"א''' (יו"ד שעב) גבי כהן ערום בבית האם להודיע לו שיש מת, וב'''פתחי תשובה''' (ד) דייק מהרמ"א שגם אם תחילת המעשה היה בהיתר בכ"ז אח"כ כשנהפך לאיסור אף שלא עשה מעשה באיסור מקרי "מעשה" ולא "שב וא"ת" (ובדאו' לא נדחה משום כבוד הבריות). וכ"כ גם ב'''משנה למלך''' (ביאת מקדש ג כא ד"ה גרסינן), וראו גם '''משנת חכמים''' (יבין שמועה מצוה א), וכך גם נראה ב'''ירושלמי''' (שבועות ג ז) שכתוב שאם נשבע שיאכל ככר ושרפו או זרקו לים הוי מעשה, וזה משום שהתחיל לעבור על שבועתו ע"י שזרק ושרף. (וב'''רמב"ן''' מכות טו. הביא את הירושלמי הנ"ל, אך ב'''מאירי''' שבועות ד. כתב שהירושלמי הזה משובש). וב'''תוס'''' (שבועות ד. ד"ה אבל), ס"ל דחשיב אין בו מעשה, וב'''פני יהושע''' שם כתב מדנפשיה שיש בזה מעשה. וב'''גינת ורדים''' לבעל הפרי מגדים (כלל כב) הסתפק בזה - האם מצב שנובע ממעשה שנעשה בהיתר, חשיב שעובר כעת על האיסור ב"מעשה". וראו גם ב'''שו"ת הר צבי''' (או"ח א יא). ו'''בשו"ת מהר"ש ענגיל''' (ח"ג כז) כתב שמותר לכהן לשכב בבית חולים גדול אף שאולי יש שם מתים, כי אפ"ל שכשנכנס לא היו שם מתים וגם אם אח"כ מת מישהו, זה נקרא שב ואל תעשה. הביאו ב'''שו"ת ציץ אליעזר''' חט"ז לג. ולא כפת"ש הנ"ל.). {{ש}}עוד צ"ע מאופה בשבת וכד' שלא עובר עד שנאפה, ובאמת ב'''שו"ת פרי יצחק''' (ח"ב מט) דחה שאף אם נאמר שלא עבר עד שנכשלו בזה בפועל, מ"מ ודאי שאין לומר שאז עבר על האיסור כי הרי אז לא עשה מאומה, אלא ודאי שזה תנאי בעבירה שכשנכשל ממש אז עובר למפרע במה ששם, וא"כ לכו"ע האיסור הוא בנתינה.}}. והגרי"פ פערלא (ח"ב עמ' 106 ב') כתב שלדעות שעובר בלפנ"ע מיד בנתינת המכשול (כפי שהתבאר לעיל), ילקה על לאו זה, כי מקרי לאו שיש בו מעשה. וכן לרבי יהודה דס"ל שלוקים על לאו שאין בו מעשה, ילקו על לפנ"ע. ודבריו הם לטעם הפטור משום דאין בו מעשה, אך לטעמים האחרים (לאו שבכללות ולא מפורש) לא ילקו גם לדעות אלו.  

ול'''פרי מגדים''' (שם, באשל אברהם) ס"ל שאין איסור מסייע בעבירה דר', וכ"כ ב'''שו"ת הרדב"ז''' ח"ה סי רט"ו (אם כי משמע דס"ל שם שכלל אין לאיסור מסייע), ו'''בית יהודה''' (עייאש) ח"א יו"ד סי' י"ז, ו'''אגרות משה''' (אה"ע ח"ד סו"ס ס"א) מה'''כס"מ''' (הל' מעשר סופ"י), ואומר שם דמ"מ אסור לתת לתוך פיו. וראו גם '''שו"ת דברי מלכיאל''' (ח"א סי' ק"ג אות ד').

ב'''שו"ת פני יהושע''' (חו"מ ט) מסתפק אם יש בזה איסור לפנ"ע דאורייתא, וכן במנחת חינוך (רל"ב, וראו במצוה שכ"ג). ומביאים מתוס' (ע"ז דף כב.) שאומר להדיא שיש איסור דאו', דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת . וכך גם הביא בספר קובץ הערות (סי' ע"ה אות ב'), וכ"כ בכנסת הגדולה (יו"ד נ"ה הגהת ב"י אות פ"ט) לדעת רשב"א ור"ן.  אמנם תוס' בחגיגה י"ח (ד"ה חולו), רמב"ן (ע"ז כב.), וריטב"א (ריש מו"ק), חולקים, ובחגיגה י"ג מחלק תוס' בין אם יש אסמכתא חזקה ללא (ראו מנחת חינוך).  והגרמ"פ בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' ג') ובספר דברות משה (שבת סי' ב' ענף ב') כתב שאולי התוס' בע"ז מיירי באיסור דרבנן, עיי"ש, (ושו"ר דכ"כ בחי' הר"ן שם), ולתוס' ב"מ י: יהא איסור דאו'.  

ובשו"ת אחיעזר (ג' ס"ה ט') אומר שיש דין מיוחד במכשיל בעבירה שאסור גם בנכשל מזיד ודלא כבמכשיל בעצה רעה, והובא לעיל, ואומר שם שלפי"ד ה(תוס' שהובא ב)פנ"י שלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת, א"כ בנכשל מזיד ומכשילו באיסור דרבנן לא יהא לפנ"ע דאורייתא כי גם במשיא עצה אין איסור. ומסיים שאולי באיסורים תמיד חשיב כשוגג, וכנ"ל.

וע"ע בשדי חמד, כללים מע' ו' כלל כ"ו אות כ"א, ובקונט' דברי חכמים (כרך ה' עמ' 341) סי' ל"ו, ובספר 'בית ישי' (לגר"ש פישר) סי' י'.  

ובשו"ת הרדב"ז בלשונות הרמב"ם (חלק ה') סי' רט"ו (אלף תקע"ט) כתב שאין בזה איסור, ורק ר' עיליש דגברא רבה הוא היה נזהר בזה (ולפי"ז יש עניין מסויים לא לעשות זאת). וע"ע בפרי מגדים יו"ד סי' ס"ב שפ"ד סק"ט שמשמע לכאו' שאין איסור, (ע"ש, ואולי י"ל שדיבר שם כלפי איסור דאורייתא, ואין איסור דרבנן כי מיירי שם בגוי, וס"ל כדעת הש"ך יו"ד קנ"א סק"ו. ודוק).

ובשו"ת יהודא יעלה (למהר"י אסאד, או"ח סי' ד') הביא מתוספתא דדמאי סופ"ב שמשמע שיש איסור, אך שם יש טעמים מיוחדים של סכנה שאני ושאין מאכילין טהרות לעם הארץ. והמגי"ה שם מביא שמהגמ' ב"מ {{ויקיטקסט|בבא מציעא י א|דף י}} יש להוכיח שיש איסור לפנ"ע, כי קידושי גרושה לכהן בלי ביאה הוי איסור דרבנן ולא דאו'. ומהר"י כותב שם לבסוף, שצ"ל שתוס' בחגיגה י"ח שאומר שאין איסור הוא רק להו"א של רבה בע"ז ט"ו, וקי"ל שאסור, ואומר שכן פסק הרמ"א באו"ח סי' קס"ג. (לשון הרמ"א הוא 'משום לפנ"ע', ויל"ד אם זה ממש לפנ"ע או רק דר' משום לפנ"ע הואיל ומסייע. ועי' שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' ק' שכ"כ אההיא דב"מ עה:).

בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כ"ו) כתב סברא שאולי אין איסור לפנ"ע בדבר שהינו רק לכתחילה, כגון "לא תנשא ואם נישאת לא תצא".

ובדבר שאינו איסור ממש, כגון לגבי 'נתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה', שאיתא בגמ' {{ויקיטקסט|נזיר כג א|נזיר כג.}} שצריך ע"ז כפרה משום מחשבתו הרעה, הנה יש לדון האם במכשיל חברו בזה יעבור בלפנ"ע. ובספר 'חפץ חיים' (הל' לשה"ר כלל ד' סע' י"א בבמ"ח אות מ"ו), הוכיח מדברי התוס' בקידושין לב. שעובר על לפנ"ע. וכ"כ בשו"ת תורה לשמה (לבעל 'בן איש חי') סו"ס ת"ז, ובספר מנחת אשר (ויקרא ל"ח ה').

ובמנח"א שם אומר, דלפי"ז יהא אסור להלוות בלא עדים אף אם מכוון שימחול על ההלוואה אם הלווה יכפור, אולם לדעה שהחשש ההוא שמא ישכח, יהא מותר כי גם מחשבת עבירה אין. והגרשז"א בשו"ת מנחת שלמה (קמא ל"ה ד') כתב שאם מארח מישהו והלה היה צריך לשאול על הכשרות ולא שאל, מחובת המארח להודיעו שהאוכל כשר כדי להצילו ממחשבה רעה, וכן אם מתייחד עם אשה בהיתר כגון שבעלה בעיר, והיא לא יודעת, צריך להודיעה. אמנם במנח"א שם חולק על זה וס"ל שאין בעיה ב'מחשבה רעה' כזו, כיוון שאין פה מחשבה לעבור על איסור אלא רק לעשות דבר שיש בו חשש לאיסור, וכן לגבי ייחוד דן שם.  ובמנחת אשר (שם סי' ל"ט אות ד'), מביא עוד מהריטב"א (מו"ק יז.) שמשמע שיש לפנ"ע במכשיל את הקטן, וגם מזה רואים שיש לפנ"ע בדבר שאינו ממש איסור. (בגדרי האיסור של קטן, עי' נודע ביהודה תניינא יו"ד קס"ד, ושו"ת חתם סופר יו"ד קנ"ד, ומנח"ש תנינא סי' נ"ח ב', וסי' פ"ב, וכעי"ז בקמא סי' ל"ד גבי חרש (וע"ע שו"ת חתם סופר או"ח פ"ג ושו"ת תרומת הדשן פסקים וכתבים סי' ס"ב), וקובץ שיעורים ח"ב קונטרס דברי סופרים סי' א' אות כ"א כ"ב, וביצה אות ס"ז. ).  

אמנם ב'''רמב"ם''' {{ויקיטקסט|ספר המצוות לאו רצט|סהמ"צ רצט}} כתב, הוזהרנו שלא נכשיל "קצתנו את קצתנו", ואת הברייתא בע"ז ו: לא פסק, ראו בעין משפט שם ובפסחים כב:, וכן ראו בלשונו בהל' רוצח פי"ב הי"ב עד י"ד, ורק בהי"ד כתב 'ומכשילו' ושם מיירי בישראל ובהל' לפני"ז דמיירי בגוי לא כתב כן, ויל"ד בכ"ז. ובמשל"מ (כלאים א' ו') כתב בדעת ברמב"ם שיש איסור לפנ"ע בגוי.  ויש שאמרו, שמש"כ הרמב"ם בסה"מ מיירי בעצה רעה, ואיסור זה נאמר רק כלפי ישראל ולא לעכו"ם. ויל"ד. ולעצם הדין, כ"כ בחינוך {{ויקיטקסט|ספר החינוך רלב|רלב}} שאיסור עצ"ר לא נאמר כלפי גוי. וע"ש במנחת חינוך אות א', ובמש"כ ע"ד בקוב"ש בפסחים (אות צ"ה) ובחזו"א (יו"ד ס"ב) שבעצה רעה האיסור הוא מדיני בין אדם לחברו ולכן אי"ז שייך בגוי.

וכך פסקו '''תבואות שור''' (טז כג) '''שו"ת חוות יאיר''' (קפה), '''ט"ז''' (יו"ד קנ"א סק"א), '''שו"ת מחנה חיים''' (ח"א מ"ה, מ"ז), '''תורת חיים''' על שו"ע או"ח (קס"ט סק"ג), '''שו"ת חתם סופר''' (יו"ד י"ט, ד"ה ועוד וד"ה מיהו וד"ה ועדיין), ו'''שו"ת כתב סופר''' (יו"ד פ"ג), ובספר '''כנסת הגדולה''' (על הכס"מ בהל' רוצח פי"ב) בשם '''תשו' הרדב"ז''', ו'''שו"ת אגרות משה''' (או"ח ח"ג סו"ס מ"ג, אם כי שם כתב 'חששא בעלמא'), וראו גם '''שדי חמד''' (ו' כ"ו ו').

וע"ע ב'''שו"ת בית יצחק''' (כ"ט ג') מה שהביא מ'''שו"ת פנ"י''' שמסתפק אם יש לפנ"ע בספק, וראו במש"כ ע"ד בספר '''נפש חיה''' להגר"ר מרגליות (קס"ט סעיף ב').