הבדלים בין גרסאות בדף "לפני עיוור לא תתן מכשול"

ולגבי הסיבה לפטור ממלקות כי הוי לאו שאין בו מעשה, יש לדון לדעות שהלאו כולל גם מקרה ששם מכשול פיזי, האם איסור זה כן נחשב כלאו שיש בו מעשה{{הערה|וב'''תורה תמימה''' (ויקרא יט יד) כתב שעוברים בשימת מכשול ממש לפני עיוור ממש, וסיים "אך לפי"ז יתחדש דין אחד מחודש, במש"כ הפוסקים דעל לאו דלפנ"ע אין לוקים משום דאין בו מעשה, ויתחדש דבאופן שיש בו מעשה דהיינו בנותן מכשול ממש לעיוור עיניים יהיו לוקין ע"ז, וצ"ע שלא העירו בזה הפוסקים". וראו להלן.}}. ולשיטות אלו, גם במקרה שהכשיל אדם בעצה רעה או בעבירה, אפשר לומר שנחשב כלאו שיש בו מעשה כיוון ש"אפשר לעבור" בלאו זה ע"י מעשה, וכפי שכתב ב'''מנחת חינוך''' (יא כ) שדעת החינוך (רמא, שמה, ועוד) שלאו שיש אפשרות לעבור עליו עם מעשה, נחשב כשלאו שיש בו מעשה תמיד{{הערה|ודלא כ'''מגיד משנה''' (שכירות יג ב, וראו עוד '''תוס'''' ב"מ צ:, והג' '''מהר"ב רנשבורג''' בנזיר יז. אות ט).  ובמנח"ח (רלב) מביא עוד שיטה, מה'''שער המלך''' (חומ"צ א ג), דחשיב לאו שאין בו מעשה רק אם אפשר תמיד לעבור בלי מעשה, וכגון לאו של למכור עבד עברי בשוק, שתמיד ובכל מצב יכול לצוות על העבד לעלות לבד על אבן המקח.  ולכן מי שקנה חמץ בפסח או חימץ בפסח, לוקה אף שאפשר להשהות מער"פ, כי את מעשה זה א"א 'לעשות' בלי מעשה. ובאמת ב'''שדי חמד''' (ו כו יח) מקשה על טעם החינוך ממושיט כוס יין לנזיר למה לא לוקה הרי יש בזה מעשה. והגם שלהחינוך לא לוקים כי אפשר בלי מעשה, מ"מ לפי”ד השער המלך יהא קשה כי את מעשה זה א"א לעשות בלי 'מעשה' ממש.}}.  

ובאמת, מכך דייק המנח"ח דלעיל שלדעת החינוך אין לאו במכשול כפשוטו. ו'''הגרי"פ פערלא''' (ל"ת נ"ה) ועוד אמרו, שאין לפנ"ע אם הנכשל לא נכשל בפועל, ולכן מקרי אין בו מעשה{{הערה|יש לדון על דברי הגרי"פ, (שבשעת ההנחה עדיין לא עובר וכשנכשל אח"כ אין בו מעשה), מדברי ה'''ריטב"א''' (מכות כא:) שאם יכול להימנע מעבירה ע"י עשיית מעשה, חשיב לאו שיש בו"מ אף שלא עושה מעשה. ראו גם ב'''כסף משנה''' (כלאים י ל) שמביא הריטב"א. (יש להעיר שבכס"מ בהל' פסולי המוקדשין (יח ט) דוקא מקשה על הרמב"ם שם למה לא כתב שלא לוקה כי הוי לאו שאין בו מעשה. ובאמת ב'''מנח"ח''' מצוה ח כתב לתרץ שמקרי יב"מ משום שתחילתו ע"י מעשה וכנ"ל). אך ב'''שו"ת שאגת אריה''' (בחדשות יב, ד"ה אלא) ביאר כוונת הריטב"א כדברי התוס' (שבועות יז.) שחשיב יש בו"מ כיון שתחילתו ע"י מעשה. ולפי השאגת אריה, אף כאן יחשב כלאו שיש בו מעשה כיון שהמכשול מונח בתוצאה ממשה שהוא עשה. {{ש}}(עוד בענין זה ראו '''שו"ת תרומת הדשן''' (רפה) ו'''רמ"א''' (יו"ד שעב) גבי כהן ערום בבית האם להודיע לו שיש מת, וב'''פתחי תשובה''' (ד) דייק מהרמ"א שגם אם תחילת המעשה היה בהיתר בכ"ז אח"כ כשנהפך לאיסור אף שלא עשה מעשה באיסור מקרי "מעשה" ולא "שב וא"ת" (ובדאו' לא נדחה משום כבוד הבריות). וכ"כ גם ב'''משנה למלך''' (ביאת מקדש ג כא ד"ה גרסינן), וראו גם '''משנת חכמים''' (יבין שמועה מצוה א), וכך גם נראה ב'''ירושלמי''' (שבועות ג ז) שכתוב שאם נשבע שיאכל ככר ושרפו או זרקו לים הוי מעשה, וזה משום שהתחיל לעבור על שבועתו ע"י שזרק ושרף. (וב'''רמב"ן''' מכות טו. הביא את הירושלמי הנ"ל, אך ב'''מאירי''' שבועות ד. כתב שהירושלמי הזה משובש). וב'''תוס'''' (שבועות ד. ד"ה אבל), ס"ל דחשיב אין בו מעשה, וב'''פני יהושע''' שם כתב מדנפשיה שיש בזה מעשה. וב'''גינת ורדים''' לבעל הפרי מגדים (כלל כב) הסתפק בזה - האם מצב שנובע ממעשה שנעשה בהיתר, חשיב שעובר כעת על האיסור ב"מעשה". וראו גם ב'''שו"ת הר צבי''' (או"ח א יא). ו'''בשו"ת מהר"ש ענגיל''' (ח"ג כז) כתב שמותר לכהן לשכב בבית חולים גדול אף שאולי יש שם מתים, כי אפ"ל שכשנכנס לא היו שם מתים וגם אם אח"כ מת מישהו, זה נקרא שב ואל תעשה. הביאו ב'''שו"ת ציץ אליעזר''' חט"ז לג. ולא כפת"ש הנ"ל.). {{ש}}עוד צ"ע מאופה בשבת וכד' שלא עובר עד שנאפה, ובאמת ב'''שו"ת פרי יצחק''' (ח"ב מט) דחה שאף אם נאמר שלא עבר עד שנכשלו בזה בפועל, מ"מ ודאי שאין לומר שאז עבר על האיסור כי הרי אז לא עשה מאומה, אלא ודאי שזה תנאי בעבירה שכשנכשל ממש אז עובר למפרע במה ששם, וא"כ לכו"ע האיסור הוא בנתינה.}}. והגרי"פ פערלא (ח"ב עמ' 106 ב') כתב שלדעות שעובר בלפנ"ע מיד בנתינת המכשול (כפי שהתבאר לעיל), ילקה על לאו זה, כי מקרי לאו שיש בו מעשה. וכן לרבי יהודה דס"ל שלוקים על לאו שאין בו מעשה, ילקו על לפנ"ע. ודבריו הם לטעם הפטור משום דאין בו מעשה, אך לטעמים האחרים (לאו שבכללות ולא מפורש) לא ילקו גם לדעות אלו.  

וב'''מנחת חינוך''' (רלב), ובהגהות '''מעשה חשב''' על שער המלך (אישות ט טז), מקשים מתוס' {{ויקיטקסט|חגיגה_יג_א#תוספות|בחגיגה י"ג}}, שם מבואר שישראל המלמד תורה לעכו"ם עובר בלפנ"ע (אף שלישראל ודאי שרי ללמוד תורה), וכך גם הקשה משם בספר '''שושנת העמקים''' לפרי מגדים (סי' י'), ומקשים עוד מתוס' {{ויקיטקסט|בבא_מציעא_י_ב#תוספות|ב"מ י:}} (שישראל המקדש גרושה לכהן עובר בלפנ"ע),  ובמנח"ח מביא (וכ"כ ב'''שו"ת בית הלוי''' ח"א יג) שיש שחילקו בין אם הוא משתתף ממש בעבירה או רק מאפשר את עשייתה, כגון אם מקדש אשה גרושה לכהן או מקיף ראש או מלמד תורה, שם אסור אף כשאינו בר חיובא, אך אם רק מושיט דבר למישהו שיכל לקחתו לעצמו לבד, אין לפנ"ע כשהוא לא מצווה. וכ"כ גם ב'''שו"ת טוב טעם ודעת''' (ג ב לב). (וראו '''מנחת אשר''' (ויקרא לט ו) מה שתמה).

ב'''שו"ת פני יהושע''' (חו"מ ט) מסתפק אם יש בזה איסור לפנ"ע דאורייתא, וכן במנח"ח (רל"ב, וראו במצוה שכ"ג). ומביאים מתוס' (ע"ז דף כב.) שאומר להדיא שיש איסור דאו', דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת . וכך גם הביא בספר קובץ הערות (סי' ע"ה אות ב'), וכ"כ בכנסת הגדולה (יו"ד נ"ה הגהת ב"י אות פ"ט) לדעת רשב"א ור"ן.  אמנם תוס' בחגיגה י"ח (ד"ה חולו), רמב"ן (ע"ז כב.), וריטב"א (ריש מו"ק), חולקים, ובחגיגה י"ג מחלק תוס' בין אם יש אסמכתא חזקה ללא (עמנח"ח).  והגרמ"פ בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' ג') ובספר דברות משה (שבת סי' ב' ענף ב') כתב שאולי התוס' בע"ז מיירי באיסור דרבנן, עיי"ש, (ושו"ר דכ"כ בחי' הר"ן שם), ולתוס' ב"מ י: יהא איסור דאו'.  

אמנם ב'''רמב"ם''' {{ויקיטקסט|ספר המצוות לאו רצט|סהמ"צ רצט}} כתב, הוזהרנו שלא נכשיל "קצתנו את קצתנו", ואת הברייתא בע"ז ו: לא פסק, ראו בעין משפט שם ובפסחים כב:, וכן ראו בלשונו בהל' רוצח פי"ב הי"ב עד י"ד, ורק בהי"ד כתב 'ומכשילו' ושם מיירי בישראל ובהל' לפני"ז דמיירי בגוי לא כתב כן, ויל"ד בכ"ז. ובמשל"מ (כלאים א' ו') כתב בדעת ברמב"ם שיש איסור לפנ"ע בגוי.  ויש שאמרו, שמש"כ הרמב"ם בסה"מ מיירי בעצה רעה, ואיסור זה נאמר רק כלפי ישראל ולא לעכו"ם. ויל"ד. ולעצם הדין, כ"כ בחינוך {{ויקיטקסט|ספר החינוך רלב|רלב}} שאיסור עצ"ר לא נאמר כלפי גוי. וע"ש במנח"ח אות א', ובמש"כ ע"ד בקוב"ש בפסחים (אות צ"ה) ובחזו"א (יו"ד ס"ב) שבעצה רעה האיסור הוא מדיני בין אדם לחברו ולכן אי"ז שייך בגוי.

לפי סברת התוס' שכיוון שהגוי לא מצווה לא להכשיל ממילא אין לנותן לו איסור לפנ"ע, א"כ יהא מותר אף בימכור לישראל, אמנם ב'''תוספתא''' (כלאיים ה' י"א) חולין (צג:) פסחים (מ:) סמ"ג (קס"ח), ו'''שו"ע''' (יו"ד ס"ה י"א, ש"א ח', ואו"ח תס"ז א'), מבואר שיש איסור, וכתב ב'''מנח"ח''' שהטעם משום שרבנן החמירו כדי שלא יכשל ישראל בעבירה בלי ידיעתו. ומשמע שבימכור לישראל מזיד אין בעיה, וכ"כ ב'''שו"ת אגרות משה''' שם. אמנם עי' ב'''חוות יאיר''' (קפ"ה) שכתב לגבי מכירת טריפות לגוי שיאכילם למומרת דחשיב לפני דלפני, וסיים שם "כי נראה לי שבעל נפש יחוש לעצמו דמכל מקום באה על ידו תקלה לאדם".

אמנם ב'''רא"ש''' (ע"ז פ"א סי' י"ד) משמע שלגוי שימכור לישראל יש איסור לפנ"ע ממש, וב'''מנח"ח''' בקומץ מנחה באמת תמה ע"ז. ועמש"כ ע"ז ה'''פרי מגדים בפתיחה כוללת''' (ח"ה אות ח').  ויש שאמרו שהרא"ש לשיטתו, ותלוי בנידון אם המכשיל חברו הרי הוא כעובר בעצמו על האיסור, ראו לעיל, וב'''תוס' רא"ש''' שבת דף ד' כתב (על משכ"ש דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה), "דהתם היינו טעמא כיוון דהוא ספי ליה איסורא, דאמר ליה מלא לך כלכלה תאנים, אם יאכל עם הארץ טבל על ידו הוי כאילו הוא אוכלו, לפיכך וכו'". ומקור לזה איתא ב'''רש"י''' עה"ת (במדבר ל' ט"ז) "ונשא את עוונה - הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין" . וא"כ אפ"ל שדין זה שנכנס תחתיו, נאמר דווקא בישראל ולא בגוי, וזה יהא פשרו של החילוק בין מוכר לגוי לישראל למוכר לגוי לגוי לדעת הרא"ש, כיוון שאם ישראל יעבור בסוף עבירה הרי זה מתייחס לראשון כאילו הוא חטא, ולא שיש לו בעיה רק מצד איסור לפנ"ע שאז לא תהא בעיה בלפני דלפני. ועוד הוסיפו שלכן צריך פסוק ('לא ישמע על פיך') לאסור שיתוף עם העכו"ם משום שמשביעם בשם ע"ז, עי' סנהדרין סג:, דלכאו' צ"ע דתיפוק ליה מדין לפנ"ע, ולהנ"ל א"ש כי קמ"ל שעובר על איסור כאילו הוא זה שנשבע בשם הע"ז. (ו'''מהר"ם''' שם הקשה כן ותי' דאין לפנ"ע כיוון שזה ספק. וע"ע בהגהות '''הגרי"פ פערלא לרס"ג''' (ח"ב עמ' 106 ב') שג"כ הקשה דתיפוק ליה מלפנ"ע, והובא לעיל בסוף הפתיחה עיי"ש).