הבדלים בין גרסאות בדף "לפני עיוור לא תתן מכשול"

"לפני עיוור לא תתן מכשול" הוא איסור הנאמר בתורה, וממנו למדנו שאסור לתת עצה רעה לפני סומא בדבר, שאסור להכשיל אדם אחר בעבירה, ובפשטות יש בפסוק זה גם איסור שלא להכשיל סומא ממש. {{ש}}מלבד האיסור דאורייתא של "לפני עיוור לא תתן מכשול" כשמכשיל אחר בעבירה, יש איסור נוסף מדרבנן מצד "מסייע ידי עוברי עבירה", ופרטים רבים נאמרו בגדרי איסורים אלו.

==יסודות איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול==

{{לפני עיוור ניווט}}

====נתינת מכשול פיזי לפני עיוור ממש====

כך גם מדייקים את שיטת '''הראב"ד''': ברמב"ם כתב שעל 24 דברים בית דין מנדים את מי שעושה אותם, ואחד מהם הוא "המכשיל את העיוור". הראב"ד טרח להגיה "כגון המכה את בנו הגדול" (מבואר בגמ' מו"ק יז. שזו הכשלה בעבירה, כי הבן עלול לבזות או להכות את אביו בחזרה), ומשמע שהבין שהמכשיל עיוור ממש, אינו כלול בפסוק זה{{הערה|ראב"ד הלכות ת"ת {{ויקיטקסט|רמב"ם הלכות תלמוד תורה ו יד|ו יד}} כך דייק מדבריו ה'''ב"ח''' (יו"ד שלד), הובא גם ב'''הגהות הגרי"פ פערלא''' לרס"ג (לאוין נ"ה).}}.  

אם כי לגופה של טענה שהרי "אין מקרא יוצא מדי פשוטו", אחרים כתבו דכיון שבפס' נאמר "לא תקלל חרש, ולפני עיוור לא תיתן מכשול, ויראת מאלוקיך אני ה'", למדנו שהוקשו עיוור וחרש, וכמו שחרש לאו דוקא, כך גם עיוור{{הערה|'''משנה למלך''' (מלו"ל ד ו, בשם ספר כנסת הגדולה), וכן ב'''רא"מ''' עה"ת (פר' קדושים). ובספר '''קרבן אהרן''' שם הקשה על דבריו.}}. ועוד, מהלשון "ויראת מאלוקיך" משמע שזה איסור המסור ללב{{הערה|'''כלי יקר''' ו'''גור אריה''' על התורה. וב'''הגהות הגרי"פ פערלא לרס"ג''' (לאוין נ"ה, ח"ב דף נ"ד ע"ב) כתב ששייך ציווי 'ויראת' גם על מכשול פיזי לפני עיוור, כגון אם מפיל כביכול שלא בכוונה. עוד יש לומר ש'ויראת' נאמר על החלק המסור ללב, ואין בזה כדי להוכיח שהאיסור לא כולל '''גם''' איסור של מכשול פיזי.}}. יש גם שכתבו דהלשון "תתן" מוכיח שאין הכוונה למכשול פיזי לפני עיוור, כי אז היה צריך לכתוב "לפני עיוור לא תניח מכשול"{{הערה|זה לשון '''חשוקי חמד''' (עבודה זרה דף ב.) "...פירש בקרבן העדה, לבאר מדוע חז"ל בתורת כהנים (קדשים פ"ב) לא ביארו את הלאו דלפני עור כפשוטו אלא ביארו שלא יכשיל סומא בדבר, והרי קיימ"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, כאן מעצם התיבות מוכח כך, משום דהמניח אבן על הארץ כדי שהעוור יכשל בו ויפול, אין במעשה כזה "נתינה", ולא שייך לומר לפני עור לא "תתן" אלא לא תניח לפניו מכשול, ומזה שכתבה התורה לפני עוור לא תתן, מוכח מעצם התיבות, שהתורה נתכוונה כמדרשו, לא תתן לנזיר ביד יין, אם הנזיר עור בדבר, וכמו כן לא תתן ביד הנכרי אבר מהחי אם הוא עור, ולא יודע שהוא מצווה על כך.".  {{ש}}אבל '''הגרי"פ בביאור על ספר המצוות לרס"ג''' (לאוין ל"ת נג נד נה) כתב "...וגם מה שכתב בזה הר"ב ק"א שם וכו', ואני תמה דגם לפי דבריו אמאי לא שייך גם בעור ומכשול ממש נתינה. כגון שנותן לו לאכול או לשתות דבר מזיקו או ממיתו. וגם לא כתיב בקרא ולעור לא תתן מכשול אלא ולפני עור לא תתן מכשול. וכבר אשכחן בקרא בכמה דוכתי לשון נתינה במקום ידוע. אף על פי שאינו נותן לשום אדם. ואינו נותן שום דבר. כמו כל לשון נתינה דגבי מתן דמים וגבי כלי המשכן וכו', וא"כ ודאי התמיהא במקומה עומדת מנ"ל להוציא מקרא זה מידי פשוטו".}}.

ו'''הגרי"פ פערלא''' (בחלק ב' ל"ת נ"ה דף נ"ד) כתב באמת שדין לפנ"ע נאמר רק כלפי עצה רעה ואיסורים, ועשה דמעקה ולא תעשה דדמים אסרו את המכשול הפיזי. ואומר שם שלכן ר' נתן הוא זה ששנה את ב' ברייתות אלו, דמשלימות הם זו את זו.  ומה שחילקה התורה את ההכשלה הפיזית והאיסורית לב' פסוקים, זה משום שמכשול פיזי הוי איסור מיד כששם אותו, משא"כ מכשול איסורי אינו עובר על הלאו עד שיכשלו בזה. (ועל"ק הדעות בזה).

====חיוב מלקות====

ולגבי הסיבה לפטור ממלקות כי הוי לאו שאין בו מעשה, יש לדון לדעות שהלאו כולל גם מקרה ששם מכשול פיזי, האם איסור זה כן נחשב כלאו שיש בו מעשה{{הערה|וב'''תורה תמימה''' (ויקרא יט יד) כתב שעוברים בשימת מכשול ממש לפני עיוור ממש, וסיים "אך לפי"ז יתחדש דין אחד מחודש, במש"כ הפוסקים דעל לאו דלפנ"ע אין לוקים משום דאין בו מעשה, ויתחדש דבאופן שיש בו מעשה דהיינו בנותן מכשול ממש לעיוור עיניים יהיו לוקין ע"ז, וצ"ע שלא העירו בזה הפוסקים". וראו להלן.}}. ולשיטות אלו, גם במקרה שהכשיל אדם בעצה רעה או בעבירה, אפשר לומר שנחשב כלאו שיש בו מעשה כיוון ש"אפשר לעבור" בלאו זה ע"י מעשה, וכפי שכתב ב'''מנחת חינוך''' (יא כ) שדעת החינוך (רמא, שמה, ועוד) שלאו שיש אפשרות לעבור עליו עם מעשה, נחשב כשלאו שיש בו מעשה תמיד{{הערה|ודלא כ'''מגיד משנה''' (שכירות יג ב, וראו עוד '''תוס'''' ב"מ צ:, והג' '''מהר"ב רנשבורג''' בנזיר יז. אות ט).  ובמנח"ח (רלב) מביא עוד שיטה, מה'''שער המלך''' (חומ"צ א ג), דחשיב לאו שאין בו מעשה רק אם אפשר תמיד לעבור בלי מעשה, וכגון לאו של למכור עבד עברי בשוק, שתמיד ובכל מצב יכול לצוות על העבד לעלות לבד על אבן המקח.  ולכן מי שקנה חמץ בפסח או חימץ בפסח, לוקה אף שאפשר להשהות מער"פ, כי את מעשה זה א"א 'לעשות' בלי מעשה. ובאמת ב'''שדי חמד''' (ו כו יח) מקשה על טעם החינוך ממושיט כוס יין לנזיר למה לא לוקה הרי יש בזה מעשה. והגם שלהחינוך לא לוקים כי אפשר בלי מעשה, מ"מ לפי”ד השער המלך יהא קשה כי את מעשה זה א"א לעשות בלי 'מעשה' ממש.}}.  

וב'''תוס'''' (ע"ז ו:) איתא להדיא שאסור להכשיל אפילו מומר, ואף דבר ששייך למקבל אסור להושיט, וכך פסק גם ב'''מגן אברהם''' (שמז סק"ד).

גם מדברי ה'''מנחת חינוך''' ([https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14092&st=&pgnum=19 רלב ג בקומץ מנחה]), רואים שיש לפנ"ע במכשיל גוי שהגוי מזיד, וכן ב'''חזון איש''' (יו"ד סב ז) כותב בפשיטות שיש לפנ"ע כשהנכשל מזיד. וב'''שו"ת אחיעזר''' (ג סה ט) חילק בין משיא עצה שאינה הוגנת שאסור רק בנכשל שוגג, לבין מכשיל בעבירה ששם גם בנכשל מזיד יש איסור וזהו דין מיוחד במכשיל בעבירה{{הערה|ובביאור הדבר כיצד נלמדו שניהם מהפס', ראו גם ב'''שו"ת בנין אב''' (ח"א לו ד).}}. ושם ר"ל שאולי משום ש"אין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות", לכן כלפי עבירה חשיב תמיד כשוגג. וכעי"ז כתב '''הגרי"פ פערלא''' סוף ל"ת נ"ה על לשון ה'''רס"ג''' שם "להכשיל מטרף", שכל חוטא ה"ז מתוך טירוף הדעת. ועל פי דברים אלו מובן מדוע יש לפנ"ע במזיד בעבירה אף שבפס' איתא לפני "עיוור", וזה לשון ה'''רמב"ם''' {{ויקיטקסט|רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש יב יד|רוצח יב יד}}: "וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה '''שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו'''".   

*'''לפני עור כשמכשיל את חברו במדות רעות'''

:ב'''שו"ת תורה לשמה''' (סי' ש"ע), מוכיח מקידושין לב. שאין בזה לפנ"ע, דאל"ה מה עוזרת מחילת האב הרי מכשיל הבן באיסור כעס. וב'''ברכ"י''' (יו"ד ר"מ סקי"ג) דחה ראייתו, ואומר שייתכן שיש גדר של כעס שמותר מצד איסור כעס ואסור מצד כבוד או"א. וב'''ארחות צדיקים''' (בשער הקנאה באמצעו), כתב לא ללכת בבגדים שהכל מביטים בהם וכו', כי יבואו לקנא בו, 'והתורה אמרה ולפנ"ע לא תתן מכשול'. אמנם י"ל שזה משום לפנ"ע ולא ממש איסור (ואולי קצת משמע מהלשון 'והתורה אמרה', שלא כתב 'ועובר עמש"כ בתורה').  

כעין זה יש שביארו את דברי ה'''ביאור ללכה''' ריש סי' א' בענין שש המצוות התמידיות, דמצוה ה' היינו יראת ה'. וביאר הבה"ל דהיינו מי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו כו',ולהנ"ל א"ש שזה תמידי כי מחוייב בכל רגע להיות מוכן לכך שאם יבא דבר עבירה לידו יתגבר על זה.}}