הבדלים בין גרסאות בדף "לפני עיוור לא תתן מכשול"

לפני עיוור לא תתן מכשול (עריכה)

גרסה מ־12:41, 4 בנובמבר 2021

נוספו 15,668 בתים , 12:41, 4 בנובמבר 2021

←‏נידונים בגדרי איסור "לפני עור": הרחבה

מישהו

391

עריכות

@@ שורה 181: / שורה 181: @@
 ==נידונים בגדרי איסור "לפני עור"==
-באיסור דרבנן, ב'איסור לכתחילה', ב'עניינים', באנוס, בדבר שאחד מהם מחמיר, ובשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא
-*וכשהנכשל שוגג באיסור דרבנן הזה.
-*לפני עור ב"איסור קל"
+האם יש איסור לפנ"ע באיסור דרבנן:
+בשו"ת פנ"י (חו"מ ט') מסתפק אם יש בזה איסור לפנ"ע דאורייתא, וכן במנח"ח (רל"ב, ועי' במצוה שכ"ג). ומביאים מתוס' (ע"ז דף כב.) שאומר להדיא שיש איסור דאו', דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת . וכך גם הביא בספר קובץ הערות (סי' ע"ה אות ב'), וכ"כ בכנה"ג (יו"ד נ"ה הגהת ב"י אות פ"ט) לדעת רשב"א ור"ן.   אמנם תוס' בחגיגה י"ח (ד"ה חולו), רמב"ן (ע"ז כב.), וריטב"א (ריש מו"ק), חולקים, ובחגיגה י"ג מחלק תוס' בין אם יש אסמכתא חזקה ללא (עמנח"ח).  והגרמ"פ בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' ג') ובספר דברות משה (שבת סי' ב' ענף ב') כתב שאולי התוס' בע"ז מיירי באיסור דרבנן, עיי"ש, (ושו"ר דכ"כ בחי' הר"ן שם), ולתוס' ב"מ י: יהא איסור דאו'.
+ובשו"ת אחיעזר (ג' ס"ה ט') אומר שיש דין מיוחד במכשיל בעבירה שאסור גם בנכשל מזיד ודלא כבמכשיל בעצה רעה, והובא לעיל, ואומר שם שלפי"ד ה(תוס' שהובא ב)פנ"י שלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת, א"כ בנכשל מזיד ומכשילו באיסור דרבנן לא יהא לפנ"ע דאורייתא כי גם במשיא עצה אין איסור. ומסיים שאולי באיסורים תמיד חשיב כשוגג, וכנ"ל.
+וע"ע בשד"ח, כללים מע' ו' כלל כ"ו אות כ"א, ובקונט' דברי חכמים (כרך ה' עמ' 341) סי' ל"ו, ובספר 'בית ישי' (לגר"ש פישר) סי' י'.
+ובשו"ת הרדב"ז בלשונות הרמב"ם (חלק ה') סי' רט"ו (אלף תקע"ט) כתב שאין בזה איסור, ורק ר' עיליש דגברא רבה הוא היה נזהר בזה (ולפי"ז יש עניין מסויים לא לעשות זאת). וע"ע בפמ"ג יו"ד סי' ס"ב שפ"ד סק"ט שמשמע לכאו' שאין איסור, (ע"ש, ואולי י"ל שדיבר שם כלפי איסור דאורייתא, ואין איסור דרבנן כי מיירי שם בגוי, וס"ל כדעת הש"ך יו"ד קנ"א סק"ו. ודוק).
+ובשו"ת יהודא יעלה (למהר"י אסאד, או"ח סי' ד') הביא מתוספתא דדמאי סופ"ב שמשמע שיש איסור, אך שם יש טעמים מיוחדים של סכנה שאני ושאין מאכילין טהרות לעם הארץ. והמגי"ה שם מביא שמהגמ' ב"מ י' יש להוכיח שיש איסור לפנ"ע, כי קידושי גרושה לכהן בלי ביאה הוי איסור דרבנן ולא דאו'. ומהר"י כותב שם לבסוף, שצ"ל שתוס' בחגיגה י"ח שאומר שאין איסור הוא רק להו"א של רבה בע"ז ט"ו, וקי"ל שאסור, ואומר שכן פסק הרמ"א באו"ח סי' קס"ג. (לשון הרמ"א הוא 'משום לפנ"ע', ויל"ד אם זה ממש לפנ"ע או רק דר' משום לפנ"ע הואיל ומסייע. ועי' שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' ק' שכ"כ אההיא דב"מ עה:).
+באיסור לכתחילה:
+בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כ"ו) כתב סברא שאולי אין איסור לפנ"ע בדבר שהינו רק לכתחילה, (כגון 'לא תנשא ואם נישאת לא תצא').
+בדבר שאינו איסור ממש:
+ולגבי 'נתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה', שאיתא בגמ' (נזיר כג.) שצריך ע"ז כפרה משום מחשבתו הרעה, הנה יש לדון האם במכשיל חברו בזה יעבור בלפנ"ע. ובספר 'חפץ חיים' (הל' לשה"ר כלל ד' סע' י"א בבמ"ח אות מ"ו), הוכיח מדברי התוס' בקידושין לב. שעובר על לפנ"ע. וכ"כ בשו"ת תורה לשמה (לבעל 'בן איש חי') סו"ס ת"ז, ובספר מנחת אשר (ויקרא ל"ח ה').
+ובמנח"א שם אומר, דלפי"ז יהא אסור להלוות בלא עדים אף אם מכוון שימחול על ההלוואה אם הלווה יכפור, אולם לדעה שהחשש ההוא שמא ישכח, יהא מותר כי גם מחשבת עבירה אין. והגרשז"א בשו"ת מנחת שלמה (קמא ל"ה ד') כתב שאם מארח מישהו והלה היה צריך לשאול על הכשרות ולא שאל, מחובת המארח להודיעו שהאוכל כשר כדי להצילו ממחשבה רעה, וכן אם מתייחד עם אשה בהיתר כגון שבעלה בעיר, והיא לא יודעת, צריך להודיעה. אמנם במנח"א שם חולק על זה וס"ל שאין בעיה ב'מחשבה רעה' כזו, כיוון שאין פה מחשבה לעבור על איסור אלא רק לעשות דבר שיש בו חשש לאיסור, וכן לגבי ייחוד דן שם.  ובמנחת אשר (שם סי' ל"ט אות ד'), מביא עוד מהריטב"א (מו"ק יז.) שמשמע שיש לפנ"ע במכשיל את הקטן, וגם מזה רואים שיש לפנ"ע בדבר שאינו ממש איסור. (בגדרי האיסור של קטן, עי' נובי"ת יו"ד קס"ד, ושו"ת חת"ס יו"ד קנ"ד, ומנח"ש תנינא סי' נ"ח ב', וסי' פ"ב, וכעי"ז בקמא סי' ל"ד גבי חרש (וע"ע שו"ת חת"ס או"ח פ"ג ושו"ת תרומת הדשן פסקים וכתבים סי' ס"ב), וקובץ שיעורים ח"ב קונטרס דברי סופרים סי' א' אות כ"א כ"ב, וביצה אות ס"ז. ).
+ולכאו' מהגמ' בקידושין מא. יש ללמוד שאין לפנ"ע בדבר שאינו ממש איסור, דאיתא שם שמצוה לקדש אשה בו יותר מבשלוחו... א"נ איסורא נמי אית בה ד'אסור לקדש את האשה עד שיראנה'.  ולכאורה קשה אם כן למה כתבה המשנה 'בשלוחו' אם הדבר אסור,  ועוד קשה דא"כ הקידושין הוו מצוה הבאה בעבירה, (אף שזה לא יותר מאיסור דרבנן, עי' רש"י פסחים לט. שמצוה הבאה בעבירה לא יוצא אף אם העבירה היא מדרבנן, אך עי' גם תוס' בנדרים י' ד"ה אדם, שרואים לא כך, וע"ע בשו"ת נודע ביהודה סוף חחו"מ מש"כ מחתנו, ועי' שד"ח כללים מע' מ' כלל ע"ז אות ז', ושו"ת מהר"י אתרא סי' ק"ס),  ועוד קשה שזה שליח לדבר עבירה ולא מהני שליחותו (אף שזו עבירה דרבנן, עי' משנה למלך הל' רוצח ב' ב', ועי' נובי"ק אה"ע סי' ע"ה והלאה),  ועוד שלכאו' האשה עברה על לפנ"ע.  ובתוס' שם כתב בסוד"ה אסור, שאנו מקדשין אפי' קטנות וכו', כי אם יש סיפק לאדם לתת לבתו נדוניא שמא אח"כ לא יהא לו ותשב בתו עגונה לעולם. וגם בזה יל"ד האם מפני חשש ברמה זו הותר לעבור על איסורים דרבנן?   ומכל זה נראה פשוט, שאי"ז איסור ממש אלא רק 'עניין גדול' לא לנהוג כך .  ועיין ברש"י שם בד"ה דו, שאומר שלאיש יש איסור כשמקדש, ולאשה אין וכל העניין שלא תעשה שליח הוא רק משום מביו"מ, ולכאורה קשה שאם האיש עובר על איסור גם האשה עוברת בלפנ"ע?
+ולהנ"ל שאי"ז ממש איסור, יש לומר שלא שייך בזה לפנ"ע אלא רק באיסור ממש. אך הדבר צ"ע מסברא, ויתכן שאין ראיה, אלא שכיוון שהמקדש מזיד, אין לפנ"ע כיון שאין זה איסור דאורייתא, וכמ"ש בשו"ת אחיעזר (הובא באות ד') שבמזיד לא שייך 'לא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת'. ועוד י"ל, שכיוון שהדבר רק ספק וכמ"ש בגמ' 'שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך', א"כ אין בזה לפנ"ע.
+עוד אפשר להוכיח לגבי נידון זה, מהגמ' בחולין דף ז', שמשמע שיש לפנ"ע ב'עניינים'. דאיתא שם בגמ' שר' פנחס בן יאיר אמר לרבי שלא רוצה לאכול אצלו משום שיש לו פרידות שכרעיהם לבנות וכו', ורבי אמר שימכרם ורפב"י אמר שלפנ"ע לא תתן מכשול. ע"כ.  והיה נ"ל שאיסור זה של פרידות לא הוי איסור ממש, כי לא מסתבר שרבי היה עובר ע"ז ועוד שאם זה היה איסור גמור מסתמא לא היה איסור בל תשחית שם בגמ' בהריגתם, וכבב"ק טו: ברש"י, וא"כ משמע שיש לפנ"ע גם בכזה איסור.  אך גם זאת אפשר לדחות בקל, שגם איסור זה של לפנ"ע שכתוב שם אינו 'איסור' אלא עניין משום הפס', וכמו האיסור להשהות הפרידות.
+(וכך גם משמע מאיסור בל תשחית ששם, שהרי אי"ז איסור כיוון שזה לתועלת, עי' שו"ע הרב הל' שמירת הגוף והנפש אות ט"ו , וע"כ שזה רק עניין, ומעניין הדבר שבגמ' שם אין 'עין משפט' ע"ז).
+ועוד אפשר להוכיח מהגמ' (עבודה זרה ט"ו) שמכירת בהמה דקה לכותי תלוי במנהג המקום (שאולי אסור כי שמא ימכור לגוי), ונראה שטעם מנהגים אלו נובע מהמשנה בפסחים (נג.) "מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגויים מוכרין ושלא למכור אין מוכרין", שאלו שנהגו לא למכור לגוי הם אלו שנהגו לא למכור לכותי כי שמא ימכור לגוי, ורש"י אומר שיש שנהגו שלא למכור "דהחמירו על עצמם משום גסה", ובע"ז שם מבואר שאסור למכור לכותי משום לפנ"ע שמכשילו שימכור לגוי ויעבור על איסור, וא"כ רואים לכאורה שיש לפנ"ע גם בדבר שרק החמירו על עצמם.
+אמנם י"ל שאולי שאני שם שכיוון שנהגו לאסור מכירה לגוי ה"ז כנדר, והוי איסור ממש. ועוד ראיתי, שרש"י שם (ד"ה אלמא) כתב שהראיה לא מהמקום שנהגו לאסור בדקה אלא מדיוקא שבהמה גסה בכל מקום אסור, וא"כ אין ראיה, כי בהמה גסה אי"ז רק מנהג.
+ולגבי אנוס:
+ברמ"א (יו"ד קפ"ה ד') איתא שא"צ ע"ז כפרה, ולא כבשגגה, וכדברי הרמב"ם בהל' שגגות ה' ו', (וכ"כ הנתיה"מ בתשובה שבשו"ת חמדת שלמה אה"ע סי' כ"ד אות י"א, על המשנה בתרומות ריש פרק ח', אמנם עי' שו"ת באר יצחק או"ח כ"ה וקרן אורה יבמות לד.), ומ"מ כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' ג') שיש בזה לפנ"ע אם הכשיל מישהו לאנסו, כי לפנ"ע הוי בין אדם למקום ולמעשה הוא גרם שיהא עבירה.
+(ויל"ד אם עבירה באונס הוי עבירה או שרק לא מתייחס, וראו שו"ת חמדת שלמה (סי' ל"ח), ומוכיחים גם מפסול 'נעבד' וכו', ועי' בספר 'אסופות רבינו חיים הלוי' (עמ' רל"א), וב'בית האוצר' (כלל כ"ד ד"ה ודע), חי' הגרש"ש (ריש מסכת כתובות), ברכת שמואל (נדרים סי' י"ד ב'), וכתבי הגר"ח עהש"ס (בעניין 'אשו משום ממונו'). ואכ"מ).
+וראו גם בקובץ שיעורים עמ"ס כתובות (אות י"ב).
+ובשו"ת כתב סופר (יו"ד פ"ג ד"ה ויש) כתב שהלווה בריבית משום פיקוח נפש דשרי כמו שכתבו הב"י והרמ"א (יו"ד ק"ס), אף שודאי שיש למלוה איסור ריבית, מ"מ לא עבר (המלוה) גם בלפנ"ע. ואי"ז כנ"ל. ויל"ד בגדרי אונס דפיקוח נפש, ועי' שו"ת אג"מ או"ח ד' ע"ט, ואולי כוונת הכת"ס רק כלפי לפנ"ע דאורייתא.
+ולגבי המחמיר במשהו האם מותר לתת לאחר שאינו מחמיר:
+בשער המלך (הל' אישות פ"ט הט"ז) כתב להוכיח שיש לפנ"ע בשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ומאכיל לאחר שמותר לו, (מהא דסוף נדרים, שהאומרת שהיא גרושה, מותרת לכהן, וכתב בשטמ"ק כ"י שאין איסור לפנ"ע כי זה בע"כ, ומשמע שבשאר מקרים יש לפנ"ע. ועי' מש"כ ע"ד בשו"ת פרי יצחק ב' ל"ח), ומדמה זאת גם לטבח שאמר שהשחיטה פסולה, שיהא לו איסור להאכיל לאחר משום לפנ"ע.  ואומר שיש ללמוד מזה לגבי אותם המחמירים מלהדליק הטוטי"ן (סיגר) בנר של חלב, שאסורים לתת לאחרים משום לפנ"ע. ומביא שיש אומרים ששויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אסור משום נדר, (עי' בזה בנובי"ת אה"ע סו"ס כ"ג, שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' ק"א, ועי' קצוה"ח ל"ד ד', אמרי בינה עדות סי' ב', ותרומת הכרי סי' א'. וע"ע ש"ך יו"ד רמ"ב ס"ק נ"ח שאין איסור בטועה), ולפיהם פשוט שאין בזה לפנ"ע.
+ובהגהות 'מעשה חשב' שם, דן ע"ד שאין ראיה מדברי השטמ"ק לגבי אשה ששאחד"א שהיא גרושה, לגבי טבח שאמר ששחט לא טוב, כי דווקא באשה שאין לה שום נפק"מ מזה אלא לעניין שאסורה לכהן, ממילא י"ל שזה גופא מה ששאחד"א - שתהא אסורה להכשילו בזה מדין לפנ"ע, (ויל"ד מסברא אם שייך שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כזה), אך לא בטבח שנפק"מ לעניין שאסור לו עצמו לאוכלו.  ועוד דן שם שאין דמיון בין אשה וטבח שזה איסור גמור לפי"ד האוסר, לבין מי שמחמיר ע"ע לא להדליק מנר של חלב כי לא רוצה להנות מעשן שנוצר עי"ז, ששם יודע שאי"ז איסור אלא שמחמיר ע"ע וכמו נדר.
+ועי' בשו"ת אג"מ (אה"ע ד' ס"א ב') לגבי איסור מסייע, שאין את איסור זה כשהאוסר דבר מסויים נותנו למתיר, ומוציא זאת ממשכ"ש שאיסור מסייע הוא מדין תוכחה ואין תוכחה כשודאי לא ישמע וכשסובר שמותר הרי זה ודאי שלא ישמע. ובשם הגרש"ז אויערבאך שמעתי שהורה שאין למחמיר איסור לתת למיקל. (ויש לשים לב דמ"מ בשבת יהא למחמיר איסור להנות מהמלאכה מצד 'מעשה שבת').
+והחזו"א הורה שהנוהג איסור בשנת שמיטה בפירות נכרי, אסור לקנותם ממי שלא נוהג כך משום שמכשילו באיסור סחורה בפירות שביעית. ותמהים ע"ז ועי' בספרים דרך אמונה וחוט השני מש"כ להסבירו, ועי' מנחת אשר ויקרא ל"ט ו' ושביעית סי' ז'.
+וע"ע בקוב"ש ביצה (אות ס"ז) ומ"ש שם מהריטב"א (סופ"ק דיבמות), שאף שאסור למיספי בידיים למתיר, מ"מ א"צ להפרישו, וכמו לגבי קטן.
 ==="לפני עיוור" ו"מסייע ידי עוברי עבירה" בגוי===