הבדלים בין גרסאות בדף "יאוש שלא מדעת"

יאוש שלא מדעת (עריכה)

גרסה מ־22:27, 31 ביולי 2021

נוספו 4,134 בתים , 22:27, 31 ביולי 2021

הרחבה והקלדה עם קישורים לטקסט הספר של חלק מסיכום שיטת רבא שסיכמתי בס"ד היום בספריה של ישיבת מרכז הרב

מושך בשבט

169

עריכות

@@ שורה 15: / שורה 15: @@
 ועונה ה'''קהלות יעקב''' (שם), שיש בכך מחלוקת בראשונים. לשיטת ה'''ריטב"א'''<span id="ריטבא"></span> [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 (ב"מ כא ב)], מובא ב'''שטמ"ק''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 (שם)], לא צריך יאוש בפועל, אלא עצם הדבר שכשידע יתייאש זה מספיק אפילו שבסוף לא ידע ולא יתייאש, וה'''תוספות'''<span id="תוספות"></span> <ref>ניתן למצוא ראיה לכך מה'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (ב"מ כב ב)] שכותב שלשיטת רבא קטנים אינם בני מחילה כיוון שכשיגדלו יתייאשו - צריך שיהיה יאוש (כשיגדלו)</ref> [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] סוברים שצריך שיהיה בסוף יאוש בפועל, וה'''מג"ש'''<ref>מובא בספר "שיעורים המצוינים"</ref> סובר שאין מחלוקת בין ה[[#תוספות|תוס']] ל[[#ריטבא|ריטב"א]], ושניהם סוברים שצריך שיהיה מצב שיוכל להגיע ליאוש, אבל אם לא יכול להגיע ליאוש (כגון: שוטה וכד') גם רבא מודה.
-עוד לגבי סברת רבא,
+עוד לגבי סברת רבא, בספר '''יהגה האריה'''<ref>לרב [https://www.hamichlol.org.il/%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A4%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%A0%D7%A6%27%D7%99%D7%A7 אריה פומרנצ'יק]</ref> (ב"מ כא ב<ref>עמוד סא [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 במהדורה הסרוקה באוצר החכמה]</ref>) מקשה על שיטת רבא; שאם היינו יודעים שראובן יתן מחר מתנה לשמעון, לא נאמר שכבר עכשיו החפץ שייך לשמעון, כי הוא לא קנה, אז למה כאן אומרים שזה נחשב ליאוש אפילו שלא התייאש?!<ref>הרב אריה פומרנצ'יק כותב שלאחר כתיבת הקושיה מצא שכך הקשה ה[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''], "וכמעט שעלתה בתיובתא!"</ref>
+ומתרץ [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 (שם)] שגם רבא מודה שהיאוש חל רק כשמתיאש בפועל, ומה שה'''גמרא''' ([https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 שם]) אמרה שמתייאש, זה לאו דוקא, אלא שהתורה לא חייבה במצוות "השם תשיבם"<ref>ר' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%91#.D7.90 דברים כב א]; "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך"</ref> אלא על אבידה שייתכן שישיב אותה, אבל כאן שיודעים בבירור שמיד כשיודע לו יתיאש ולא יצטרך להחזירו, לא מתחייב כלל להשיב, ולכן היאוש המאוחר מועיל, כי החפץ בא לידי המוצא באיסור והוא לא חייב להחזיר את החפץ<ref>לפי"ז אם התכוון לגזול יעבור על "לא תגזול" כי עדיין היא של הבעלים, ואם הבעלים לא יתייאש אח"כ, המוצא לא קונה את החפץ, כי:<br>א. לא היה יאוש.<br>ב. התחייב ב"השב תשיבם"</ref>.
+ה"'''ברכת אברהם'''" [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47521&st=&pgnum=142&hilite= (שם)] כותב שגדר יאוש שלא מדעת הוא לא מצד שעומד להתייאש בסוף, אלא מצד שאם היה יודע עכשיו את מצב החפץ היה מתייאש<ref>וכך מובא גם ב[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''] המובא ב[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 '''שטמ"ק'''] וב'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (כב ב)]</ref>.
+'''מהר"ץ חיות''' (שם) מחדש, שגם אם אחרי שנודע למאבד שמעו אותו אומר שהוא לא מתייאש זה נחשב ליאוש, כי הדין לא תלוי במה שהתברר בסוף אלא בדרכם של בני אדם,<ref>יש 2 אפשרויות:<br>א. אומרים שהוא משקר.<br>ב. אומרים שבטלה דעתו אצל כל אדם כיוון שאין בה סימן.</ref> וכיוון שדרכם להתייאש זה נחשב ליאוש<ref>לכאורה שיטת ה'''מהר"ץ''' לא מסתדרת כלל עם שיטת ה[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 '''תוספות'''] וצ"ע, ועיין בספר '''ביאורי סוגיות''' לרבי סמואל הוניגסברג סימן קח.</ref>
 == פסיקה ==