הבדלים בין גרסאות בדף "טעם כעיקר - טעימת המאכל"

{{מקורות||חולין צז א-ב||מאכלות אסורות טו ל|יורה דעה צח א}}

מאכל שנתערב בו איסור, מתי ניתן לסמוך על טעימת גוי, ומה היחס בין הטעימה לבין ביטול בשישים.

== סוגיית הגמרא ==

'''הגמרא''' (חולין צז א-ב) מביאה את דברי '''רבא''', שאם נתערב איסור במאכל ניתן לבדוק האם נתן טעם במאכל על ידי טעימה של גוי. אם האיסור הוא ממין ההיתר, כך שאי אפשר לעמוד על טעמו, וכן במקרה שאין גוי, ניתן לסמוך על ביטול בשישים. אם התערובת היא של היתר, כגון תרומה שהתערבה, ניתן לסמוך על טעימת ישראל (כהן במקרה של תרומה).

מצינו '''בראשונים''' ארבע שיטות שונות להבנת היחס בין טעימת הגוי לבין ביטול בשישים.

== שיטת רש"י ==

'''רש"י''' (צח א ד"ה בשישים) מסביר שהולכים לחומרא – אם אין שישים במאכל כנגד האיסור, המאכל אסור אף אם האיסור לא נתן בו טעם, ולכן לא תועיל טעימת גוי. אם יש שישים במאכל כנגד האיסור ויש גוי צריך שהגוי יטעם ואם יש טעם איסור במאכל המאכל אסור. רק אם אין כאן גוי ויש שישים סומכים על הרוב, שאין נתינת טעם בשישים ומותר.

== שיטת התוספות והרא"ש ==

ייתכן מאוד ששיטת '''רש"י ותוספות''' כאן תואמת לשיטתם בכתובות ב,א לגבי השאלה האם יש עניין לברר ספק שאינו ידוע: ל'''רש"י''' (כתובות ב א ד"ה בשני ובחמישי) יש עניין, ולכן תקנו שבתולה תינשא ביום רביעי כדי שאם תהיה לו טענת בתולים יבוא לבי"ד ומתוך כך יתברר הדבר. לכן רק כאשר אין אפשרות להשיג גוי ניתן לסמוך על החזקה. לעומת זאת דעת '''תוספות''' (כתובות ב א ד"ה שאם היה לו) שכאשר יש מציאות מותרת, כגון ספק ספיקא או חזקה, אין לנו עניין לבוא ולחפש בירור, ולכן גם כאן אין עניין לחזר אחר הגוי.  

== שיטת הר"ן ==

'''הר"ן''' (לד א ד"ה ומין במינו) סובר מצד אחד כ'''רש"י''', שאין להתיר בפחות משישים אפילו בלי טעם, משום שלא חלקו חכמים בדבר, ומצד שני כ'''רא"ש''' שאין צורך לבדוק על ידי גוי כשיש שישים. '''הר"ן''' מסביר שכל ההזדקקות לגוי היא במקרה שאין לנו אפשרות לבחון אם יש שישים כנגד האיסור, כגון שבישל בקדרה היתר לאחר שבישל בה איסור, או שלא יודע כמה איסור נפל לקדירה.

== שיטת הרמב"ם ==

'''הרמב"ם''' (מאכלות אסורות טו ל) פוסק בדיוק הפוך מ'''הר"ן''': תמיד אנו הולכים אחר הטעם, בין בפחות משישים ובין ביותר משישים. רק כאשר אין אפשרות לבחון ע"פ הטעם, כגון מין במינו או כשאין קפילא – בודקים אם יש שישים.

== פסק השו"ע ==

'''השו"ע''' (יורה דעה צח א) כתב כדברי '''הגמרא''', שיש לבדוק על ידי גוי, ואם אין גוי או שהוא מין במינו משערים בשישים. נראה שפסק כדעת '''הרמב"ם''', וכן הבין '''הש"ך''' (צח ד).

=== האם צריך שהגוי יהיה אומן - 'קפילא' או מסיח לפי תומו ===

<BR/>'''האחרונים''' הביאו את קושיית '''הרא"ה''' ב'''בדק הבית''' (ד א): איך ייתכן שמסיח לפי תומו יהיה נאמן, והלא אין מסיח לפי תומו נאמן אלא לעדות אשה. ותירצו כמה תירוצים: '''תרומת הדשן''' (עט) מתרץ שהרשב"א סובר שטעם כעיקר דרבנן, וכן משמע לכאורה בשו"ת הרשב"א (א תצו), אך בתורת הבית (ד א) לא משמע כן. כמו כן תירוץ זה אינו מתרץ את דעת השו"ע שפסק (צח ב) שטעם כעיקר דאורייתא. '''הט"ז''' (צח ב) מתרץ שכל מה שלא מועיל מסיח לפי תומו באיסורי דאורייתא הוא במקום שצריך עדות, אבל בענייני איסורים מספיקה הוכחה ולכן מועיל מסיח לפי תומו. אולם '''הט"ז''' מסיק שאין לסמוך על כך. '''הש"ך''' (צח ב) מתרץ שניתן לסמוך על מסיח לפי תומו כיוון שהוא דבר שאפשר לבררו ע"י טעימת אומן. עוד הביא '''הש"ך''' בשם י"א שאין נאמנות של מסיח לפי תומו רק כאשר איתחזק איסורא. '''הגר"א''' (א ה) מתרץ שאפשר לסמוך על מסיח לפי תומו כיוון שהוא דבר שעתיד להתברר ע"י טעימת הישראל.  

<BR/>'''השו"ע''' (צח א) כתב שצריך מסיח לפי תומו, ולא הזכיר אומן, אך '''האחרונים''' הבינו שכוונתו למה שכתב ב'''ב"י''', שאם יש אומן אין צריך מסיח לפי תומו.  

== פסק הרמ"א ==

'''הרמ"א''' (צח א) פסק ע"פ '''האגור''' ו'''המהר"ם פאדווה''' שהיום אין סומכים כלל על קפילא אלא משערים בשישים. וכתב '''רע"א''' (צח א) הטעם שלשיטתם חוששים לכל הדעות: מצד אחד חוששים שצריך מסיח לפי תומו אך גם אומן כדי שיבחין בטעם, ומצד שני חוששים שצריך אומן שלא יהיה מסיח לפי תומו כדי שתתקיים הסברא של "לא מרע אומנתו". בספר '''מטה יהונתן''' הקשה על '''רע"א''', שלפי"ז אם יטעימו את המאכל לשני גויים אחד מסיח לפי תומו ואחד אומן צריך להועיל. ב'''ערוך השולחן''' (צח כה) הסביר את דעת הרמ"א שבפחות משישים חוששים לשיטת רש"י שלא מועילה טעימה (אך לא חוששים לה ביותר משישים). וכן כתב גם ה'''חוות דעת''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41157&st=&pgnum=38 (צח ג)], שדעת הרמ"א שכאשר נתערבה ממשות אינה בטילה אלא בשישים (במין בשאינו מינו).

'''הרש"ל''' (חולין ז לג) חלק על הרמ"א, וכתב שניתן לסמוך על טעימת גוי. אולם ב'''כף החיים''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=10169&st=&pgnum=174 (צח ב)] כתב שגם הספרדים וגם האשכנזים נהגו כדברי הרמ"א.  

=== טעימת ישראל ===

נחלקו '''האחרונים''' בדעת הרמ"א האם מועילה טעימת ישראל (כהן בתרומה שנתערבה, או ישראל בבשר/ חלב שהתערב): '''הש"ך''' (צח ה) ו'''הפמ"ג''' (צח ה) כתבו שניתן לסמוך לכתחילה. אולם ה'''פתחי תשובה''' (צח ג) הביא את דעת '''הבכור שור''' שלא סומכים כלל גם על טעימת ישראל. וב'''רע"א''' (צח א) כתב שניתן לסמוך על טעימת ישראל בדיעבד. '''כף החיים''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=10169&st=&pgnum=175(צח יב)] פסק שבהפסד מרובה ניתן לסמוך על טעימת ישראל.

כיוון שלפי רוב האחרונים מותר לדעת הרמ"א לסמוך על טעימת ישראל, מקובל לומר בדרך מליצה שאם יש מאכל שנתערב בו איסור יטעמנו גוי, ואם אומר שאין בו טעם הרי שלספרדים הסומכים על טעימת גוי כדעת השו"ע המאכל מותר. ממילא לאחר שספרדי יטעם אם המאכל הוא יהיה מותר גם לאשכנזי כיוון שסומכים על טעימת ישראל.