הבדלים בין גרסאות בדף "טיוטה:מפיהם ולא מפי כתבם"

ה'''טור''' (חושן משפט כח יב) הביא את דעת הרמב"ם ולאחריה את שיטת ר"ת ולא הכריע באופן מפורש. הסמ"ע (קמו יא) מוכיח שהטור מסכים עם ר"ת מכך שהביא אותו אחרי הרמב"ם והביא לכך ראיה מדברי הטור (קמו ה) לגבי מחאה שנעשתה בפני שניים שכותבים אותה גם אם המוחה לא אמר לעדים לכתוב. לדעת הרמב"ם ניתן לכתוב את המחאה רק בלשון שליחות כדי שניתן יהיה לקבלה בבית דין אבל לדעת ר"ת בכל לשון שיכתבו העדים ניתן יהיה לקבל את המחאה. מכך שהטור לא כתב באיזה לשון העדים צריכים לכתוב את המחאה נראה שהוא סובר כר"ת.  

הקצות (קמו ג) חולק על הסמ"ע ולדעתו הטור פוסק כשיטת הרמב"ן ולכן לא כתב באיזה לשון צריכים העדים לכתוב את המחאה. שהרי הסיבה שעדות בשטר מתקבלת היא שהיא כתובה בנוסח של שטר מקנה אבל במחאה שהיא איננה קניין לא שייך לשון שטר ולכן גם לשון שליחות לא מועילה אבל כיוון שמבטלים את החזקה בקרקע בעדות כלשהיא תיקנו חכמים לקבל את שטר המחאה.   

השולחן ערוך (חושן משפט כח יב) הביא את לשון הרמב"ם והסמ"ע (מג) סייג את דבריו שרק בשטר גמור התירו לסמוך על הכתוב בשטר אבל אם העדים כתבו בפנקס את עדותם אין זה מתקבל בבית הדין.

הרמ"א הרמ"א (קמו ה) כותב שאת המחאה צריכים העדים לכתוב בלשון שליחות ואומר הסמ"ע (יא) שלשון שליחות נצרכת לפי כל הראשונים, חוץ מר"ת לפיו אין צורך בכך. הקצות חולק עליו ואומר שאמנם לפי בעה"מ לשון שליחות מועילה במחאה, כי היא הופכת את השטר ל'מפי כתבו', אולם לפי הרמב"ן וכן לפי התוספות גם לשון שליחות לא תועיל במחאה, כי יש צורך בדעת המתחייב, ולכן אומרים התוספות שמחאה מועילה רק מתקנת חכמים נמצא שהרמ"א פסק כמו בעה"מ. אולם הגר"א לא סובר כך כמו שהזכרנו, ומכך שהרמ"א לא כתב את דבריו בלשון 'יש אומרים' יש סיוע להבנת הגר"א, שדברי הרמ"א תואמים את שיטות כל הראשונים (חוץ מרבנו תם).