101
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "טיוטה:טבילת עזרא"
אין תקציר עריכה
| שורה 61: | שורה 61: | ||
הרמב"ם (שם ובהל' ק"ש ד ח) כתב ששתי התקנות בטלו, בין לתורה ובין לתפילה (בהתאם לשיטתו דלעיל), ואף מעיד "וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות קריאת שמע והן בעלי קריין לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה" (שם בהל' תפילה). אך בהל' ק"ש (שם) סייג זאת וכתב: "מנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים, משום 'היכון לקראת אלהיך ישראל' במה דברים אמורים? בבריא או בחולה שבעל, אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור מן הרחיצה, ואין בזה מנהג". | הרמב"ם (שם ובהל' ק"ש ד ח) כתב ששתי התקנות בטלו, בין לתורה ובין לתפילה (בהתאם לשיטתו דלעיל), ואף מעיד "וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות קריאת שמע והן בעלי קריין לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה" (שם בהל' תפילה). אך בהל' ק"ש (שם) סייג זאת וכתב: "מנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים, משום 'היכון לקראת אלהיך ישראל' במה דברים אמורים? בבריא או בחולה שבעל, אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור מן הרחיצה, ואין בזה מנהג". | ||
מכך שהרמב"ם רואה חשיבות בהדגשת פרטי המנהג, נראה שלדעתו יש במנהג אלמנט מחייב, שכן התקנה המקורית בטלה מכוח המנהג, כמובא לעיל שלא פשטה ברוב ישראל, ולפיכך תוקף התקנה ממשיך להתקיים במה שהמנהג הותיר ממנה, דהיינו הרחיצה. הוצאת החולה שנטמא לאונסו מהמנהג, מקביל לפסק רבא בתלמוד ש"חולה לאונסו פטור מכלום" - דבר המחזק את ההנחה שמנהג זה נובע מהתקנה המקורית. | מכך שהרמב"ם רואה חשיבות בהדגשת פרטי המנהג, נראה שלדעתו יש במנהג אלמנט מחייב, שכן התקנה המקורית בטלה מכוח המנהג, כמובא לעיל שלא פשטה ברוב ישראל, ולפיכך תוקף התקנה ממשיך להתקיים במה שהמנהג הותיר ממנה, דהיינו הרחיצה. הוצאת החולה שנטמא לאונסו מהמנהג, מקביל לפסק רבא בתלמוד ש"חולה לאונסו פטור מכלום" - דבר המחזק את ההנחה שמנהג זה נובע מהתקנה המקורית. | ||
גם הראב"ד כתב שאלו שלא נהגו בכך סמכו על הירושלמי, ומלכתחילה היו מקומות שבהם לא התקבל המנהג כלל, והיו מקומות שבהם התקבל המנהג רק לעניין רחיצה בתשעה קבין ולא לעניין טבילה. | |||
כך נראה גם מדברי הרא"ה, שלאחר שפסק שהתקנה בטלה, כתב שדברי רב האי גאון שיש להחמיר לתפילה כיוון שכך המנהג, נאמרו "לדורו או במקומו, אבל במקומות אלו לא נהגו בה כלל". עולה מדבריו, כי כיוון שבמקומו ובזמנו של רב האי נהגו להחמיר, ממילא המנהג יצר את החיוב. | |||
ייתכן לפרש כך גם את דברי ריא"ז (פסקי ריא"ז, ברכות ג ג, הובא בשלטי גיבורים ברכות יג: מדפי הרי"ף), שכתב שנהגו העם להקל, "ולא מיחו חכמים במנהג זה, אלא הניחו העם במנהגם אף על פי שנהגו שלא כהלכה" - אף שתחילת המנהג להקל היה שלא כדין, לאחר שפשט ממילא התבטל החיוב באותו מקום, שכן החיוב נובבע מהנמהג, ולפיכך לא מיחו בהם. | |||
פסיקת ההלכה בשולחן ערוך והאחרונים | פסיקת ההלכה בשולחן ערוך והאחרונים | ||