101
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "טיוטה:טבילת עזרא"
אין תקציר עריכה
| שורה 1: | שורה 1: | ||
"טבילת עזרא" היא | "טבילת עזרא" היא אחת מבין עשר התקנות שתיקן עזרא הסופר (בבא קמא פב.), המחייבת בעל קרי (דהיינו מי שיצא זרע מגופו), לטבול לפני שהוא עוסק בתורה ובתפילה, ובלא זאת אסור עליו ללמוד ולהתפלל. | ||
מקור הדין במשנה(ברכות ג, ג-ו). בתלמוד נאמר כי התקנה התבטלה, ולפיכך אינה נוהגת כיום מעיקר הדין. | מקור הדין במשנה(ברכות ג, ג-ו). בתלמוד נאמר כי התקנה התבטלה, ולפיכך אינה נוהגת כיום מעיקר הדין. | ||
| שורה 5: | שורה 5: | ||
בטעם התקנה נאמרו מספר טעמים. '''בברייתא''' המובאת ב'''תלמוד הבבלי''' (ברכות כב.) נאמר כי התקנה מבוססת על הפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" (דברים ד, ט-י) ומכך נדרש שלימוד התורה צריך להיות מתוך "אימה ויראה, רתת וזיע", ואילו "בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת".(לשון רש"י שם, ד"ה מכאן אמרו"). ההבנה הפשוטה בראשונים היא שפסוק זה מהווה אסמכתא בלבד, אך מדברי המאירי (ד"ה טבילה) בשם יש מפרשים נראה שזוהי דרשה גמורה לדין דאורייתא. הבנה כזו מוצעת גם בדברי הרוקח (השואל בשו"ת ראבי"ה קנא). | בטעם התקנה נאמרו מספר טעמים. '''בברייתא''' המובאת ב'''תלמוד הבבלי''' (ברכות כב.) נאמר כי התקנה מבוססת על הפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" (דברים ד, ט-י) ומכך נדרש שלימוד התורה צריך להיות מתוך "אימה ויראה, רתת וזיע", ואילו "בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת".(לשון רש"י שם, ד"ה מכאן אמרו"). ההבנה הפשוטה בראשונים היא שפסוק זה מהווה אסמכתא בלבד, אך מדברי המאירי (ד"ה טבילה) בשם יש מפרשים נראה שזוהי דרשה גמורה לדין דאורייתא. הבנה כזו מוצעת גם בדברי הרוקח (השואל בשו"ת ראבי"ה קנא). | ||
ב'''תלמוד הירושלמי'''(ברכות, ג ד) מבואר שהטעם הוא כדי שלא יהיו ישראל מרבים בתשמיש; הן מהפן המוסרי (דעת ר' יעקב בר אבון), והן מצד ביטול התורה שעלול להיגרם מכך (דעת ר'חייא בר ווה). | ב'''תלמוד הירושלמי'''(ברכות, ג ד) מבואר שהטעם הוא כדי שלא יהיו ישראל מרבים בתשמיש; הן מהפן המוסרי (דעת ר' יעקב בר אבון), והן מצד ביטול התורה שעלול להיגרם מכך (דעת ר'חייא בר ווה). | ||
איזה לימוד נאסר לפני הטבילה | איזה לימוד נאסר לפני הטבילה | ||
| שורה 27: | שורה 28: | ||
פסיקת ההלכה בתלמוד | פסיקת ההלכה בתלמוד | ||
רב נחמן בר יצחק מעיד כי מנהג העולם הוא כדעת ר' יהודה בן בתירא הסובר, כאמור, שבעל קרי מותר בדברי תורה. בדומה לכך מעיד האמורא זעירי ש"בטלוה לטבילותא" - ביטלו את תקנת טבילת עזרא. אך בהמשך הסוגיה רבא מכריע בעניין אפשרות ההיטהרות בתשעה קבין לבריא וחולה (כמובא לעיל) ומכך משמע שלדעתו התקנה עודנה קיימת, ושלא כאמוראים הנ"ל. כך אמנם הבין בה"ג ורש"י (כב: ד"ה אמר רבא), וכתב שלהלכה נוקטים כדעת רב נחמן בר יצחק. אך בחידושי הרשב"א כתב שרבא אמר את הכרעתו כלפי אלו המחמירים עך עצמם לנהג כתקנת עזרא אע"פ שבטלה, אך לכל הדעות התקנה אינה נוהגת בימינו מעיקר הדין. | רב נחמן בר יצחק מעיד כי מנהג העולם הוא כדעת ר' יהודה בן בתירא הסובר, כאמור, שבעל קרי מותר בדברי תורה. בדומה לכך מעיד האמורא זעירי ש"בטלוה לטבילותא" - ביטלו את תקנת טבילת עזרא. אך בהמשך הסוגיה רבא מכריע בעניין אפשרות ההיטהרות בתשעה קבין לבריא וחולה (כמובא לעיל) ומכך משמע שלדעתו התקנה עודנה קיימת, ושלא כאמוראים הנ"ל. כך אמנם הבין בה"ג ורש"י (כב: ד"ה אמר רבא), וכתב שלהלכה נוקטים כדעת רב נחמן בר יצחק. אך בחידושי הרשב"א כתב שרבא אמר את הכרעתו כלפי אלו המחמירים עך עצמם לנהג כתקנת עזרא אע"פ שבטלה, אך לכל הדעות התקנה אינה נוהגת בימינו מעיקר הדין. | ||
שיטת הרמב"ם - שתי תקנות | |||
הרמב"ם (הל' תפילה וברכת כהנים, ד ד) מציג את השתלשלות התקנה בדרך ייחודית: "עזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד בדברי תורה עד שיטבול, ובית דין שעמדו אחר כן התקינו אף לתפלה - שלא יתפלל בעל קרי בלבד עד שיטבול". זאת, בשונה מההבנה הרווחת בראשונים שתקנת עזרא היתה בין לתורה ובין לתפילה (ראה למשל פסקי הרא"ש, בבא קמא ז יט). הכסף משנה תמה מהו מקור דברי הרמב"ם. ובאחרונים נאמרו לכך מספר הסברים: בהגהות בן אריה (שם) תירץ ע"פ הירושלמי (שבת א ד) שמנה את "הלכות בעל קרי" בין תקנות בית שמאי ובית הלל, והבין הרמב"ם שמדובר בתקנת טבילה לתפילה. המגן גיבורים (פח ב) כתב שהרמב"ם למד זאת מכך שלמרות שנאמר בתלמוד שהתקנה בטלה, ישנם אמוראים בסוגיה שנראה בדבריהם שמתייחסים אליה כחובה, והרמב"ם יישב זאת בכך שהיו שתי תקנות, ובזמן התלמוד בטלה רק התקנה לד"ת ולא לתפילה. זיו משנה ובן ידיד (על הרמב"ם שם) מתרץ, שהטעם שהובא בתלמוד הבבלי לתקנת עזרא (ראה לעיל) - רלוונטי רק לד"ת, ולפיכך למד הרמב"ם שהטבילה לתפילה שנזכרה במשנה מקורה בתקנה אחרת. בדומה לזה מעיר הראש יוסף (ברכות כב. ד"ה מה), שלשיטת הרמב"ם מיושבת הסתירה לכאורה בין הטעמים המובאים בתלמוד (שהובאו לעיל), שהטעם המתבסס על הפסוק מתייחס לתקנת עזרא לתורה, והטעם שלא ירבו בתשמיש מתייחס לתקנה המאוחרת לתפילה. הפרי חדש (אורח חיים פח א) תירץ שהרמב"ם למד זאת מכך שהתלמוד תלה את דברי זעירי ש"בטלוה לטבילותא" בר' יהודה בן בתירא שאמר שאין ד"ת מקבלין טומאה, והיינו כדי להדגיש שבטלה דווקא התקנה לתורה ולא זו שלתפילה. | |||
| שורה 41: | שורה 47: | ||
רבינו חננאל (ד"ה תניא וד"ה היה עומד) סובר כדעה השנייה שהובאה ברי"ף, שלתפילה התקנה לא בטלה. כך גם כתבו בשמו רבינו תם בספר הישר (שצא) שהסכים עימו, תוספות (חולין קכב: דה לגבל); ספר המנהיג (הל' צום כיפור, עב); פסקי רי"ד בשמו ובשם רבינו ברוך. מפשטות דברי ראשונים אלו נראה כי דעת ר"ח להצריך לדווקא טבילה ולא נתינה, אך בדברי ר"ח עצמו מפורש כי ניתן להקל לתפילה בנתינת תשעה קבין ואין חובה דווקא בטבילה, וכדעת הרי"ף. בשו"ת דברי יציב (אורח חיים נה) מציע ליישב זאת, שלכתחילה צריך טבילה, ורק מי שאין באפשרותו לטבול יכול להיטהר בתשעה קבין. | רבינו חננאל (ד"ה תניא וד"ה היה עומד) סובר כדעה השנייה שהובאה ברי"ף, שלתפילה התקנה לא בטלה. כך גם כתבו בשמו רבינו תם בספר הישר (שצא) שהסכים עימו, תוספות (חולין קכב: דה לגבל); ספר המנהיג (הל' צום כיפור, עב); פסקי רי"ד בשמו ובשם רבינו ברוך. מפשטות דברי ראשונים אלו נראה כי דעת ר"ח להצריך לדווקא טבילה ולא נתינה, אך בדברי ר"ח עצמו מפורש כי ניתן להקל לתפילה בנתינת תשעה קבין ואין חובה דווקא בטבילה, וכדעת הרי"ף. בשו"ת דברי יציב (אורח חיים נה) מציע ליישב זאת, שלכתחילה צריך טבילה, ורק מי שאין באפשרותו לטבול יכול להיטהר בתשעה קבין. | ||
ראשונים נוספים נקטו גם הם להחמיר לגבי תפילה: הרוקח (שכא); ארחות חיים (הלכות תפילה | ראשונים נוספים נקטו גם הם להחמיר לגבי תפילה: הרוקח (שכא) כתב שצריך טבילה; ארחות חיים (הלכות תפילה, לב) בשם הר"ש כתב שצריך תשעה קבין. גם בשו"ת מן השמיים (ה) הביא ר' יעקב ממרוויש את שהשיבו לו מן השמיים, שלתפילה צריך טבילה, ודברים מופלגים בחשיבות הדבר. | ||
מבין הראשונים שהחמירו בתפילה, נחלקו בדין ברכות: ה'''אגור''' (קלב) והעיטור (שם) כתבו שרב האי מחייב לברכות כמו לתפילה. כך כתב גם ספר המאורות (פסחים ז.) בשם רבינו אפרים. מאידך, דעת ר' שמואל אבן גמוע בשם הרי"ף (מובא באגור שם) שברכות דינן כדברי תורה, וכן דעת הרוקח (שם). | מבין הראשונים שהחמירו בתפילה, נחלקו בדין ברכות: ה'''אגור''' (קלב) והעיטור (שם) כתבו שרב האי מחייב לברכות כמו לתפילה. כך כתב גם ספר המאורות (פסחים ז.) בשם רבינו אפרים. מאידך, דעת ר' שמואל אבן גמוע בשם הרי"ף (מובא באגור שם) שברכות דינן כדברי תורה, וכן דעת הרוקח (שם). | ||
| שורה 50: | שורה 56: | ||
ראשונים רבים, ביניהם הרשב"א (ד"ה אמר), ר' אברהם אלשבילי (ד"ה שהיה), ובנו הריטב"א (ד"ה שהיה), לא הזכירו שישנו חילוק בין תפילה לדברי תורה, ודנו בשאלה הפרשנית הנ"ל - האם בטלה רק הטבילה או גם הנתינה - גם לגבי לימוד תורה, ונקטו כאפשרות המקילה, שגם בתשעה קבין אין צורך, בין לתורה ובין לתפילה. הם מוכיחים כשיטתם מהמעשה המובא בסוגיה על אותו תלמיד שהיה קורא בדברי תורה בהיסוס מפני שהיה בעל קרי, ואמר לו ר' יהודה בן בבא שיכול לקרוא ללא חשש כי אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולא הצריכו אפילו נתינת תשעה קבין. הוכחה נוספת הביאו מהתלמוד הירושלמי (יומא ח א).כך פסק להלכה גם מהר"ם מרוטנברג (שו"ת דפוס פראג, רכא) במסקנת דבריו, וכן ההשלמה (ד"ה אר"נ) והרשב"ץ (ד"ה אר"נ), ע"פ גירסתם בגמרא "נהוג עלמא ... כר' יהודה בן בתירא בטבילה" (ולא כגירסתנו "בדברי תורה", שמותירה מקום להחמיר בתפילה). על המתירים באופן גורף נמנים גם האור זרוע (א קיז) בשם ר' יצחק בר שמואל, פסקי רי"ד (ד"ה תניא), נימוקי יוסף (ד"ה פירוש), ריבב"ן (ד"ה אין) הרא"ה (), המאירי (ד"ה טבילה) ובעל ספר החינוך (קפ). מאירי תרי וחינוך משבחים | ראשונים רבים, ביניהם הרשב"א (ד"ה אמר), ר' אברהם אלשבילי (ד"ה שהיה), ובנו הריטב"א (ד"ה שהיה), לא הזכירו שישנו חילוק בין תפילה לדברי תורה, ודנו בשאלה הפרשנית הנ"ל - האם בטלה רק הטבילה או גם הנתינה - גם לגבי לימוד תורה, ונקטו כאפשרות המקילה, שגם בתשעה קבין אין צורך, בין לתורה ובין לתפילה. הם מוכיחים כשיטתם מהמעשה המובא בסוגיה על אותו תלמיד שהיה קורא בדברי תורה בהיסוס מפני שהיה בעל קרי, ואמר לו ר' יהודה בן בבא שיכול לקרוא ללא חשש כי אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולא הצריכו אפילו נתינת תשעה קבין. הוכחה נוספת הביאו מהתלמוד הירושלמי (יומא ח א).כך פסק להלכה גם מהר"ם מרוטנברג (שו"ת דפוס פראג, רכא) במסקנת דבריו, וכן ההשלמה (ד"ה אר"נ) והרשב"ץ (ד"ה אר"נ), ע"פ גירסתם בגמרא "נהוג עלמא ... כר' יהודה בן בתירא בטבילה" (ולא כגירסתנו "בדברי תורה", שמותירה מקום להחמיר בתפילה). על המתירים באופן גורף נמנים גם האור זרוע (א קיז) בשם ר' יצחק בר שמואל, פסקי רי"ד (ד"ה תניא), נימוקי יוסף (ד"ה פירוש), ריבב"ן (ד"ה אין) הרא"ה (), המאירי (ד"ה טבילה) ובעל ספר החינוך (קפ). מאירי תרי וחינוך משבחים | ||
תוקף המנהג ביחס לתקנה | |||
בירושלמי (ברכות ג ד; יומא ח א) כתב שחיוב טבילת עזרא אינו קיים "במקום שאין טובלין" - דהיינו שמלכתחילה התקנה נכנסה לתוקף רק במקומות שהיא התקבלה במנהג העם. בבבלי לא נזכר עניין זה של חילוק המקומות, אלא שבאופן כללי התקנה בטלה בשלב מסויים, אך נראה שכמה ראשונים סברו כעיקרון העולה מהירושלמי, שלמנהג ישנו תוקף לקבוע את חלות התקנה ואופן קיומה: | |||
הרמב"ם (שם ובהל' ק"ש ד ח) כתב ששתי התקנות בטלו, בין לתורה ובין לתפילה (בהתאם לשיטתו דלעיל), ואף מעיד "וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות קריאת שמע והן בעלי קריין לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה" (שם בהל' תפילה). אך בהל' ק"ש (שם) סייג זאת וכתב: "מנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים, משום 'היכון לקראת אלהיך ישראל' במה דברים אמורים? בבריא או בחולה שבעל, אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור מן הרחיצה, ואין בזה מנהג". | |||
מכך שהרמב"ם רואה חשיבות בהדגשת פרטי המנהג, נראה שלדעתו יש במנהג אלמנט מחייב, שכן התקנה המקורית בטלה מכוח המנהג, כמובא לעיל שלא פשטה ברוב ישראל, ולפיכך תוקף התקנה ממשיך להתקיים במה שהמנהג הותיר ממנה, דהיינו הרחיצה. הוצאת החולה שנטמא לאונסו מהמנהג, מקביל לפסק רבא בתלמוד ש"חולה לאונסו פטור מכלום" - דבר המחזק את ההנחה שמנהג זה נובע מהתקנה המקורית. | |||
פסיקת ההלכה בשולחן ערוך והאחרונים | פסיקת ההלכה בשולחן ערוך והאחרונים | ||