הבדלים בין גרסאות בדף "טיוטה:טבילת עזרא"

בעל קרי חייב בטבילה  מן התורה, כמפורש בפסוקים {{ויקיטקסט|ויקרא_טו_טז|ויקרא טו טז}}{{ויקיטקסט|דברים_כג_יא|דברים כג יא - יב}} (ויקרא טו טז; דברים כג יא-יב), ובלא טבילה אסור עליו להיכנס למקדש ולאכול תרומה וקדשים. עזרא הוסיף על דין התורה, ותיקן שגם יהיה אסור עליו לעסוק בתורה ובתפילה לפני הטבילה {{ויקיטקסט|בבא_קמא_פב_ב|בבא קמא פב ב}}. בשו"ת '''משנה הלכות''' [http://www.tshuvos.com/showSefer.asp?sefer=Mishne_Halochos_12&name=%EE%F9%F0%E4%20%E4%EC%EB%E5%FA%20%E7%EC%F7%20%E9%E1&min=1&max=482&seperator=no&numCode=318 (יב שיח)] ציין לדברי המדרש '''תנא דבי אליהו''' (רבא, ח) שאף קודם יציאת מצרים נהגו ישראל לטבול לקריים, ולדברי '''רש"י''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%97_%D7%91#%D7%A8%D7%A9%22%D7%99 (ברכות יח ב ד"ה ונחת)] שכתב שבניהו בן יהוידע - שקדם לעזרא דורות רבים - טבל לקריו כדי לעסוק בתורה. מכך הוכיח שלטבילה זו שורש היסטורי קדום, אף קודם שנקבעה כחיוב.

בטעם התקנה נאמרו מספר טעמים: '''בברייתא''' המובאת ב'''בבלי''' {{ויקיטקסט|ברכות_כב_א|ברכות כב א}} נאמר כי התקנה מבוססת על הפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" (דברים ד, ט-י) ומכך נדרש שלימוד התורה צריך להיות מתוך "אימה ויראה, רתת וזיע", ואילו "בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת" (לשון רש"י שם, [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%9B%D7%91_%D7%90#%D7%A8%D7%A9%22%D7%99 ד"ה מכאן אמרו")]. ההבנה הפשוטה בראשונים היא שפסוק זה מהווה אסמכתא בלבד, אך מדברי ה'''מאירי''' (שם ד"ה טבילה) בשם 'יש מפרשים' נראה שזוהי דרשה גמורה לדין דאורייתא. הבנה כזו מוצעת גם בדברי ה'''רוקח''' (השואל בשו"ת ראבי"ה קנא).

ב'''ירושלמי'''(ברכות, ג ד) מבואר שהטעם הוא כדי שלא יהיו ישראל מרבים בתשמיש; הן מהפן המוסרי (דעת ר' יעקב בר אבון), והן מצד ביטול התורה שעלול להיגרם מכך (דעת ר' חייא בר ווה).

יוצאת דופן היא שיטתו של ר' יהודה בן בבא, המתיר באופן גורף לבעל קרי ללמוד תורה, מפני ש"אין דברי תורה מקבלין טומאה". '''תוספות''' (בבא קמא פב: ד"ה אתא) מסבירים שוודאי לא ייתכן שר' יהודה בן בבא חולק על תקנת עזרא, ומציעים שלוש אפשרויות כיצד ליישב את דעתו: א. שסבר שלא תיקן עזרא תקנה זו. כך כתב גם ב'''פסקי רי"ד''' (). ב. סבר שעזרא מלכתחילה התנה שכל הרוצה לבטל יבטל. ג. שסבר שלא פשטה התקנה בכל ישראל ולכן אין לה תוקף. כאפשרות האחרונה נקטו גם ה'''רמב"ם''' (שם ד ח), '''תלמידי רבינו יונה''' (יג: מדפי הרי"ף ד"ה כרבי), וראשונים נוספים.

בברייתא המובאת בסוגיה (כב.) מובאת אפשרות לבעל קרי לשפוך על גופו תשעה קבין מים, ולהיטהר בכך לא טבילה (לעניין תורה ותפילה בלבד). לכל הדעות קולא זו מיועדת לבריא שראה קרי לאונסו, אלא שנחלקו אמוראים האם זהו חיוב מתקנת עזרא (דעת אביי) או חיוב מאוחר יותר, אך תקנת עזרא לא כללה כלל את הרואה לאונסו (דעת רבא). מלבד זאת, נחלקו אמוראים לגבי חולה: לדעת רב דימי דינו כדין הבריא, שה'מרגיל'(דהיינו המשמש מיטתו) חייב בטבילה, והרואה לאונסו חייב בתשעה קבין; ולדעת רב אסי - 'חולה המרגיל'חייב בתשעה קבין ולא בטבילה, וחולה שראה לאונסו פטור מכלום. במסקנת הסוגיה פוסק רבא שבריא בין מרגיל ובין לאונסו חייב בטבילה, וחולה - המרגיל חייב בתשעה קבין, והרואה לאונסו פטור מכלום. כך גירסת הגמרא שלפנינו וכן נראה מדברי ה'''רמב"ם''' (הל' תפילה ד ו), אך ישנה גירסה לפיה רבא פוסק שחולה המרגיל חייב רק בתשעה קבין, כדעת רב אסי, וכך גורסים '''בה"ג''' (א ג), ה'''רשב"א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%91%22%D7%90_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%92#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%91_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%90 (כב: ד"ה אמר)], ו'''ראבי"ה''' (א סח).

ה'''רמב"ם''' (הל' תפילה, ד ד) מציג את השתלשלות התקנה בדרך ייחודית: "עזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד בדברי תורה עד שיטבול, ובית דין שעמדו אחר כן התקינו אף לתפלה - שלא יתפלל בעל קרי בלבד עד שיטבול". זאת, בשונה מההבנה הרווחת בראשונים שתקנת עזרא היתה בין לתורה ובין לתפילה (ראה למשל '''פסקי הרא"ש''', בבא קמא ז יט). ה'''כסף משנה''' (שם) תמה מהו מקור דברי הרמב"ם. האחרונים נתנו לכך מספר הסברים: ה'''פרי חדש''' (או"ח פח א) תירץ שהרמב"ם למד זאת מכך שהתלמוד תלה את דברי זעירי ש"בטלוה לטבילותא" בר' יהודה בן בתירא שאמר שאין ד"ת מקבלין טומאה, והיינו כדי להדגיש שבטלה דווקא התקנה לתורה ולא זו שלתפילה. '''בן אריה''' (על הרמב"ם שם) תירץ ע"פ ה'''ירושלמי''' (שבת א ד) שמנה את "הלכות בעל קרי" בין תקנות בית שמאי ובית הלל, והבין הרמב"ם שמדובר בתקנת טבילה לתפילה. ה'''מגן גיבורים''' (פח ב) כתב שהרמב"ם למד זאת מכך שלמרות שנאמר בתלמוד שהתקנה בטלה, ישנם אמוראים בסוגיה שנראה בדבריהם שמתייחסים אליה כחובה, והרמב"ם יישב זאת בכך שהיו שתי תקנות, ובזמן התלמוד בטלה רק התקנה לד"ת ולא לתפילה. '''זיו משנה''' ו'''בן ידיד''' (על הרמב"ם שם) מתרצים, שהטעם שהובא בתלמוד הבבלי לתקנת עזרא (ראה לעיל) - רלוונטי רק לד"ת, ולפיכך למד הרמב"ם שהטבילה לתפילה שנזכרה במשנה מקורה בתקנה אחרת. בדומה לזה מעיר ה'''ראש יוסף''' (כב. ד"ה מה), שלשיטת הרמב"ם מיושבת הסתירה לכאורה בין הטעמים המובאים בתלמוד (שהובאו לעיל), שהטעם המתבסס על הפסוק מתייחס לתקנת עזרא לתורה, והטעם שלא ירבו בתשמיש מתייחס לתקנה המאוחרת לתפילה.