101
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "טיוטה:טבילת עזרא"
אין תקציר עריכה
| שורה 23: | שורה 23: | ||
הביאור הלכה (פח ד"ה וכן) כתב (ע"פ רש"י ד"ה אפשר) שלעניין זה גם מי שחלוש מוגדר כ'חולה'. | הביאור הלכה (פח ד"ה וכן) כתב (ע"פ רש"י ד"ה אפשר) שלעניין זה גם מי שחלוש מוגדר כ'חולה'. | ||
פסיקת ההלכה בתלמוד | פסיקת ההלכה בתלמוד | ||
| שורה 55: | שורה 52: | ||
בה"ג (א ג) כתב שהמנהג להקל גם לגבי תפילה, שאין צורך אפילו בתשעה קבין. כך גם דעת הגאונים רב צמח ורב עמרם (הובאה דעתם באגור קלב) ורב נטרונאי (אוצר הגאונים - לוין, תשובות, קמז). | בה"ג (א ג) כתב שהמנהג להקל גם לגבי תפילה, שאין צורך אפילו בתשעה קבין. כך גם דעת הגאונים רב צמח ורב עמרם (הובאה דעתם באגור קלב) ורב נטרונאי (אוצר הגאונים - לוין, תשובות, קמז). | ||
ראשונים רבים, ביניהם הרשב"א (ד"ה אמר), ר' אברהם אלשבילי (ד"ה שהיה), ובנו הריטב"א (ד"ה שהיה), לא הזכירו שישנו חילוק בין תפילה לדברי תורה, ודנו בשאלה הפרשנית הנ"ל - האם בטלה רק הטבילה או גם הנתינה - גם לגבי לימוד תורה, ונקטו כאפשרות המקילה, שגם בתשעה קבין אין צורך, בין לתורה ובין לתפילה. הם מוכיחים כשיטתם מהמעשה המובא בסוגיה על אותו תלמיד שהיה קורא בדברי תורה בהיסוס מפני שהיה בעל קרי, ואמר לו ר' יהודה בן בבא שיכול לקרוא ללא חשש כי אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולא הצריכו אפילו נתינת תשעה קבין. הוכחה נוספת הביאו מהתלמוד הירושלמי (יומא ח א).כך פסק להלכה גם מהר"ם מרוטנברג (שו"ת דפוס פראג, רכא) במסקנת דבריו, וכן ההשלמה (ד"ה אר"נ) והרשב"ץ (ד"ה אר"נ), ע"פ גירסתם בגמרא "נהוג עלמא ... כר' יהודה בן בתירא בטבילה" (ולא כגירסתנו "בדברי תורה", שמותירה מקום להחמיר בתפילה). על המתירים באופן גורף נמנים גם ר' יהודה בן ברכיה (יג: מדפי הרי"ף, ד"ה לטבילותא) בשם דודו (ר' זרחיה הלוי), האור זרוע (א קיז) בשם ר' יצחק בר שמואל, פסקי רי"ד (ד"ה תניא), נימוקי יוסף (ד"ה פירוש), המרדכי (ברכות עג), ריבב"ן (ד"ה אין) הרא"ה (ד"ה ועיקרא), המאירי (ד"ה טבילה), בעל ספר החינוך (קפ), והטור (אורח חיים פח). | ראשונים רבים, ביניהם הרשב"א (ד"ה אמר), ר' אברהם אלשבילי (ד"ה שהיה), ובנו הריטב"א (ד"ה שהיה), לא הזכירו שישנו חילוק בין תפילה לדברי תורה, ודנו בשאלה הפרשנית הנ"ל - האם בטלה רק הטבילה או גם הנתינה - גם לגבי לימוד תורה, ונקטו כאפשרות המקילה, שגם בתשעה קבין אין צורך, בין לתורה ובין לתפילה. הם מוכיחים כשיטתם מהמעשה המובא בסוגיה על אותו תלמיד שהיה קורא בדברי תורה בהיסוס מפני שהיה בעל קרי, ואמר לו ר' יהודה בן בבא שיכול לקרוא ללא חשש כי אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולא הצריכו אפילו נתינת תשעה קבין. הוכחה נוספת הביאו מהתלמוד הירושלמי (יומא ח א).כך פסק להלכה גם מהר"ם מרוטנברג (שו"ת דפוס פראג, רכא) במסקנת דבריו, וכן ההשלמה (ד"ה אר"נ) והרשב"ץ (ד"ה אר"נ), ע"פ גירסתם בגמרא "נהוג עלמא ... כר' יהודה בן בתירא בטבילה" (ולא כגירסתנו "בדברי תורה", שמותירה מקום להחמיר בתפילה). על המתירים באופן גורף נמנים גם הרמב"ם (שם ובהל' ק"ש ד ח, וראה קטע הבא), ר' יהודה בן ברכיה (יג: מדפי הרי"ף, ד"ה לטבילותא) בשם דודו (ר' זרחיה הלוי), האור זרוע (א קיז) בשם ר' יצחק בר שמואל, פסקי רי"ד (ד"ה תניא), נימוקי יוסף (ד"ה פירוש), המרדכי (ברכות עג), ריבב"ן (ד"ה אין) הרא"ה (ד"ה ועיקרא), המאירי (ד"ה טבילה), בעל ספר החינוך (קפ), והטור (אורח חיים פח). | ||
רבים מהמקלים ציינו שאעפ"כ ישנה מעלה גדולה לטבילה זו ורצוי להחמיר בה, ביניהם תלמידי רבינו יונה (שם), המאירי (שם) והחינוך (שם), בעקבות דברי ר' ינאי (כב. וכעי"ז בירושלמי ג ד): "וכל המחמיר בה מאריכין לו ימיו ושנותיו". אף הרמב"ם מעיד על עצמו שמימיו לא ביטל טבילה זו (איגרות הרמב"ם מהד' שילת, תלח). | |||
תוקף המנהג ביחס לתקנה | תוקף המנהג ביחס לתקנה | ||
בירושלמי ( | בירושלמי (יומא ח א) נאמר שחיוב טבילת עזרא אינו קיים "במקום שאין טובלין" - דהיינו שמלכתחילה התקנה נכנסה לתוקף רק במקומות שהיא התקבלה במנהג העם. בבבלי לא נזכר עניין זה של חילוק המקומות, אלא שבאופן כללי התקנה בטלה בשלב מסויים,<ref>ובשו"ת מן השמיים (ה) כתב שאף הירושלמי חזר בו מכך.</ref> אך נראה שכמה ראשונים סברו כעיקרון העולה מהירושלמי, שלמנהג ישנו תוקף לקבוע את חלות התקנה ואופן קיומה: | ||
הרמב"ם (שם | הרמב"ם (שם ושם) כתב ששתי התקנות בטלו, בין לתורה ובין לתפילה (בהתאם לשיטתו דלעיל), ואף מעיד "וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות קריאת שמע והן בעלי קריין לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה" (שם בהל' תפילה). אך מאידך סייג זאת וכתב (הל' ק"ש שם, ובפיהמ"ש ברכות ג ד) שהמנהג הוא שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים אם הוא בריא או חולה שבעל, אך חולה שראה קרי לאונסו פטור, "ואין בזה מנהג". | ||
מכך שהרמב"ם רואה חשיבות בהדגשת פרטי המנהג, נראה שלדעתו יש במנהג אלמנט מחייב, שכן התקנה המקורית בטלה מכוח המנהג, כמובא לעיל שלא פשטה ברוב ישראל, ולפיכך תוקף התקנה ממשיך להתקיים במה שהמנהג הותיר ממנה, דהיינו הרחיצה. הוצאת החולה שנטמא לאונסו מהמנהג, מקביל לפסק רבא בתלמוד ש"חולה לאונסו פטור מכלום" - דבר המחזק את ההנחה שמנהג זה נובע מהתקנה המקורית. | מכך שהרמב"ם רואה חשיבות בהדגשת פרטי המנהג, נראה שלדעתו יש במנהג אלמנט מחייב, שכן התקנה המקורית בטלה מכוח המנהג, כמובא לעיל שלא פשטה ברוב ישראל, ולפיכך תוקף התקנה ממשיך להתקיים במה שהמנהג הותיר ממנה, דהיינו הרחיצה. הוצאת החולה שנטמא לאונסו מהמנהג, מקביל לפסק רבא בתלמוד ש"חולה לאונסו פטור מכלום" - דבר המחזק את ההנחה שמנהג זה נובע מהתקנה המקורית. | ||
הדברים מבוארים יותר | הדברים מבוארים יותר באיגרת הרמב"ם הנ"ל (תלז - תלח), שכתב ש"אין ד"ת מקבלין טומאה ... אבל להתפלל הדבר תלוי במנהג ... ואתם לא תשנו מנהג אבותיכם ואסור לכם לזוז מן המנהג". | ||
גם הראב"ד (בהשגותיו על בעל המאור, ברכות יב. מדפי הרי"ף, ד"ה יצא בדיעבד) כתב שאלו שלא נהגו בכך סמכו על הירושלמי, ומלכתחילה היו מקומות שבהם לא התקבל המנהג כלל, והיו מקומות שבהם התקבל המנהג רק לעניין רחיצה בתשעה קבין ולא לעניין טבילה. | גם הראב"ד (בהשגותיו על בעל המאור, ברכות יב. מדפי הרי"ף, ד"ה יצא בדיעבד) כתב שאלו שלא נהגו בכך סמכו על הירושלמי, ומלכתחילה היו מקומות שבהם לא התקבל המנהג כלל, והיו מקומות שבהם התקבל המנהג רק לעניין רחיצה בתשעה קבין ולא לעניין טבילה. | ||
כך נראה גם מדברי הרא"ה (ד"ה ועיקרא), שלאחר שפסק שהתקנה בטלה, כתב שדברי רב האי גאון שיש להחמיר לתפילה כיוון שכך המנהג, נאמרו "לדורו או במקומו, אבל במקומות אלו לא נהגו בה כלל". עולה מדבריו, כי כיוון שבמקומו ובזמנו של רב האי נהגו להחמיר, ממילא המנהג יצר את החיוב. | כך נראה גם מדברי הרא"ה (ד"ה ועיקרא), שלאחר שפסק שהתקנה בטלה, כתב שדברי רב האי גאון שיש להחמיר לתפילה כיוון שכך המנהג, נאמרו "לדורו או במקומו, אבל במקומות אלו לא נהגו בה כלל". עולה מדבריו, כי כיוון שבמקומו ובזמנו של רב האי נהגו להחמיר, ממילא המנהג יצר את החיוב. | ||
| שורה 71: | שורה 70: | ||
פסיקת ההלכה בשולחן ערוך ובאחרונים | פסיקת ההלכה בשולחן ערוך ובאחרונים | ||
השולחן ערוך (אורח חיים פח א) פסק שאין צריך טבילה ולא רחיצה בתשעה קבין, בין לתורה ובין לתפילה, ומעיד שכך פשט המנהג, וכך היא הסכמת האחרונים (שכן לא השיגו על דבריו). | השולחן ערוך (אורח חיים פח א) פסק שאין צריך טבילה ולא רחיצה בתשעה קבין, בין לתורה ובין לתפילה, ומעיד שכך פשט המנהג, וכך היא הסכמת האחרונים (שכן לא השיגו על דבריו). מעדות השו"ע על המנהג נראה שפוסק כדעת הרמב"ם הנ"ל וסיעתו, שבמקום שיש מנהג הריהו מחייב בטבילה או ברחיצה לתפילה. עפי"ז, בשו"ת דברי יציב (אורח חיים א נה) נוטה להחמיר בימינו בארץ ישראל, שכן מלבד כל הראשונים המחמירים נ"ל, בספר המנהיג (הל' צום כיפור עב) ובים של שלמה (קונטרס חילוקי דינים ומנהגים בסוף ב"ק, ט) כתבו שבא"י המנהג לטבול לקרי, ואפילו ביום הכיפורים, ומדברי הכלבו (סד) והעיטור (סוף הל' מילה) נראה שבמקומות שאין צינה המנהג לטבול, וא"כ כשיש מקוואות חמים אין להקל. בנוסף לכך מציין שמי שנהגו אבותיו בטבילה זו, חייב להמשיך במנהגם (כמובא לעיל מאגרת הרמב"ם). גם בשו"ת שבט הלוי (אורח חיים ה טו) נטה להחמיר בימינו בא"י, מפני שאפשר לטבול בנקל. | ||
פרטי דינים בטבילת עזרא | |||
טבילה במים שאובים או בכלי | |||
מכיוון שטבילה זו אינה מן התורה, היקל בה רב הונא (כב.) שאפשר לעשותה גם במרחצאות, דהיינו במים שאובים, הפסולים לטבילה של תורה. רב חסדא ורב אדא בר אהבה נחלקו עליו וסברו שלא ניתן לטבול במים חמים, ונחלקו המפרשים במהות המחלוקת: מרש"י (כב. ד"ה קאי) נראה שטעמם הוא שטבילת עזרא מצריכה מקווה כשר, ואילו במרחצאות המים הם שאובים, והמרדכי (שבועות תשנ) כתב שטעם האמוראים המחמירים הוא גזירת מרחצאות (ראה נידה סו:), ולדבריו במים שאובים צוננים מותר לטבול לכל הדעות. | |||
יש סיוע לפירוש המרדכי (ולרב הונא לפי רש"י) מהמשנה במקוואות (ח א) המקילה לבעל קרי לטבול בשאובים, וכן מדברי ר' יהודה בסוגיה (כב:), המיקל בטבילת עזרא בשאובים, ולדעה אחת בגמרא מיקל אפילו בטבילה בתוך כלי ולא דווקא בקרקע. לפי גירסת הריטב"א בסוגיה (כב. ד"ה וכי) עולה כי גם רב הונא התיר אף טבילה בכלי. | |||
חציצה | חציצה | ||
מקלחת | מקלחת | ||
שאובין | שאובין | ||