הבדלים בין גרסאות בדף "חמץ של ישראל אצל גוי ושל גוי אצל ישראל"

עכ"פ התבאר בסוגיה שרק ע"י קבלת אחריות מתחייב בביעור החמץ. התקשו המפרשים הכיצד מתחייב והלוא אין אחריות לגוי, וע"כ הוצרכו (עי' חוק יעקב אורח חיים תמ א, משנה ברורה ב) לפרש כמ"ש הרמב"ן (ו א ד"ה הא) והריטב"א (ד"ה הא) דמיירי בשקיבל עליו אחריות בפירוש ונעשה קניין על זה [או שכך דינו בדיניהם,  אך פרט זה תלוי בפירושים השונים כדלקמן].

נחלקו הראשונים באיזו רמת שמירה חשיב שקיבל עליו אחריות. הרא"ש (פסחים א ד) הביא בשם י"א ור"י שדווקא שומר שכר נחשב שקיבל אחריות, כפי שמדויק מלשון רבא: "כיוון דאילו מתביד או מיגנב". אבל אינו מובן בסברה מדוע דווקא ברמת שמירה גבוהה חשיב כאחריות. ונראה שזו סברת הבה"ג (שהובא שם ברא"ש) שלדעתו אפילו שומר חינם מקבל אחריות, ושמה שנקט רבא "מיגנב או מיתביד" אינו בדווקא, אלא שרצה רבא לצייר בפני אנשי מחוזא אופן שבו יתחייבו לבני חילא, כדי לבאר בפניהם את מושג האחריות, ולזה נקט "מינגב או מיתביד" (שהלוא אין הפשיעה מחייבת מצד עצמה אלא היא רק תנאי על מנת לחייב במקרה של נזק), וכן דייק הריטב"א מסתימת הגמרא לעיל בלשון "קיבל עליו אחריות" בלא פירוט ומשמע דבאחריות כל שהיא סגי. תוס' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=82b&format=pdf] בבא מציעא פב ב ד"ה אימור) רוצים לומר כיוון שלישי שרק אם התחייב גם על אונסין נחשב כקבלת אחריות לעניין חמץ, לפי שרק באופן דומה ממש לבעלות גמורה.

אכן, בלשון הרמב"ם (חמץ ומצה ד ג): "אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו" יש לדון האם רק ציטט את לשון הגמרא או שנקט לשונה בדווקא, והנה הגר"א (מובא על אתר במהדורת פרנקל) נקט דהרמב"ם ס"ל כר"י, ונראה שלמד כן מדלא הוסיף שמתחייבים בפשיעה או שבכלל לא השמיט לשון זו שאינה אלא דוגמא לקבלת אחריות וסגי בלשון "שקיבל אחריות". אולם, במאירי (עיי"ש במהדיר עמ' יח הע' 201) מבואר שהמחלוקת תלויה בשאלה אם חיוב שומר חינם בפשיעה הוא מדין שומר או מדין מזיק (ונפק"מ אי חייב על פשיעה בדברים שאין עליהם שמירה כקרקעות ועבדים), ולשיטת הרמב"ם (שכירות ב ג) היא מדין מזיק, וא"כ י"ל דלא חשיב כקבלת אחריות כלל, ולפיכך מסיק לפטור שומר חינם מבל יראה.

הטור (אורח חיים תמ) הביא את המחלוקת וכתב שדעת הרא"ש כבה"ג, כעולה מדבריו לגבי הברייתא שבהמשך הסוגיה שסתם שומר הוא שומר חינם. בשו"ע (תמ א) הביא כסתם וי"א את מחלוקת זו, ונראה שפסק להקל כדעה קמא, מ"מ כתבו הפוסקים (שולחן ערוך הרב טז, מ"ב ח, כף החיים כ) שלכתחילה יש לחוש לדעה השנייה, אך בדיעבד ניתן לסמוך על המקלים שלא לבערו אך מיד כשיבוא הבעלים הנוכרי יתננו לו.  

הוסיף הרמ"א על פי השלטי גבורים (ב א מדפי הרי"ף), שלא מועיל להפקיד את החמץ ביד נוכרי אחר ועדיין חייב לבערו. התלבטו האחרונים כיצד לבאר את דבריו. המג"א (א) הבין דדווקא אם הגוי הב' לא קיבל אחריות לא מהני לבטל אחריות הישראל, ואז הוי כשל הישראל (דהרי קיבל אחריות) והוי כמפקיד חמצו אצל הגוי. אבל אם הגוי קיבל עליו אחריות כשומר שכר מהני בכה"ג שהחמץ הוא של גוי, היינו שלא שייכת סברת הרא"ש דלקמן שחייב לבער חמץ ישראל שהופקד אצל גוי מפני ששם עיקר החמץ הוא של הישראל, וע"כ הוי כמקבל עליו אחריות על חמצו של הגוי בבית גוי שמותר לכו"ע. וכן אם השיב את החמץ לבעליו הגוי מועיל לדעת המג"א, שהרי בעליו נחשב כשומר חינם (כמבואר בשו"ע חושן משפט עב ג), וא"כ גם בזה נחשב כמפקיד חמץ של גוי בבית הגוי. אבל במ"ב (ו) הביא שיש אחרונים (עו"ש, חו"י, שו"ע הרב) שהחמירו בדבר, שהרי אחריות הישראל עדיין לא הופקעה, ומשמע מלשונו שכוונתו להחמיר כמותם.

== אחריות בכפייה ==

הרי"ף והרא"ש שם הוסיפו בסיום עובדא דבני מחוזא ד"אי לא קיבל עליו אחריות שרי". משמע שהחיוב נובע מקבלת האחריות על עצמו, ולזה חשיב כבעלים, וא"כ י"ל שסוברים שאם הגוי אנס אותו לקבל אחריות אינו חייב לבערו. ברם, הרמב"ם (ד ד) כתב: "גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל - אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אף על פי שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו". היינו דס"ל לרמב"ם שאין קבלת האחריות יוצרת את החיוב, אלא נשיאתו בהפסדים וכמו שהתבאר לעיל, אע"פ שאינה מרצונו, אבל הראב"ד הקשה עליו שלקמן (ל א) מצאנו: "דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא, אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא", ואם כן מבואר שלא שרפו את החמץ שהיה בידם משל בני חילא, ועכצ"ל שבכה"ג לא הוי באונס אלא יכלו להשיב וליטול מהם בחזרה לאחר הפסח. אמנם, נושאי כלי הרמב"ם (עי' מ"מ וכס"מ ומגדל עוז ועוד על אתר) דחו את ראית הראב"ד די"ל שאין הכרח להניח שהמצבים היו זהים או שאה"נ החזירו להם אלא שאם היה נותר ברשותם היו מתחייבים בשמירתו.  

והנה בלשון הרמב"ם מבואר חידוש גדול דלא סגי בזה שלא הייתה התחייבות כלפי הגוי מרצונו של הישראל אלא שלא היה כלל הסכם של התחייבות, ואעפ"כ הישראל משער שבאם יאבד או ייגנב הגוי לא יוותר על ממונו ויכפהו לשלם מ"מ חשיב כקבלת אחריות [י"ל שהרמב"ם למדד מתוך שאל"כ קשה כיצד הניח רבא בכה"ג שגוי אנס שאכן יתחייבו לשלם]. ונראה שזה עמד ביסוד דברי המ"מ שלמד את המחלוקת הזו בשאלה האם הכרח שלא ע"פ דין חשיב כקבלת אחריות או דווקא ע"פ דין (כך מובן בלשונו, אע"פ שגם בהיותו ע"פ דין וחוק המלכות הוי בעל  כורחו). י"ל בטעמו של דבר שבהיותו נובע מחוק המלכות, בפרט כאשר הוא שוויוני, מסייע הדבר להתנהלות התקינה של הממלכה ולשמירת התושבים על ידי בני החיל, ומצד זה נוחה גם דעת האזרחים לכך אע"פ שאינו נוח עבורם לעת עתה. כגישה זו יש לדייק בלשון הרמב"ם: "גוי אנס", ומשמע שהוא אדם פרטי או ראש כנופייה, ולא כוח שלטוני. כביאור זה משתמע בדברי הריטב"א (ד"ה הא): "ודוקא נקט 'דקביל', דמסתמא אין אחריות לגוי דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב. מיהו כל שבדיני גוים חייב באחריות כמאן דקביל דמי, כההיא דבני חילא דמדינא דמלכותא הוה, ולא שאונסין אותם כפירוש הרמב"ם ז"ל (ד ד) דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו, וכן כתב הראב"ד ז"ל". היינו שסבר, וכן ביאר בדעת הראב"ד, שאם הגוי משתלט בכוח אלימותו אין זה קבלת אחריות כלל, אלא דווקא אם הוא על פי חוק כלשהו, שאז נחשב שהישראל קיבל אחריות ולא שסתם בא גנב ליטול מרכושו. הטור (שם) פסק כדעת הרמב"ם להחשיב גוי אנס כקבלת אחריות וחייב לבערו.  

בשו"ע (ס"ס א) הביא מחלוקת זו כסתם ויש חולקין. ביד מלאכי ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14122&st=%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99+%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F+%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A&pgnum=414] כללי השו"ע י) הביא שהאחרונים דנים כיצד יש להכריע במקרה שכזה. הט"ז (א) כתב מספר קושיות על הרמב"ם וע"כ הכריע  שהמקל כראב"ד לא הפסיד. אמנם, לרוב האחרונים אכן העיקר כדעת הרמב"ם להחמיר ובדיעבד אין להחמיר אף אם עבר עליו הפסח, וכ"כ במ"ב (ט) וכה"ח (ג), אולם, לדעת השערי תשובה (ג) וחוק יעקב (ח) לא הקלו כראב"ד אפילו בדיעבד.  

דנו הראשונים מהו הדין במקרה הפוך – ישראל שהפקיד חמצו אצל גוי, ואפילו אצל ישראל אחר. לדעת יש מן הגאונים (הו"ד ברא"ש ד) באם הנפקד קיבל אחריות אזלי' לעולם בתר הנפקד, והדאגה מוטלת עליו, והביאו לכך ראיה מן המכילתא, שממנה משמע שדווקא אם החמץ שלו וברשותו מתחייב, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו (ו א) וביתר ביאור בפירושו עה"ת (שמות יב יט). [נחלקו הפרי חדש (ד) והשאגת אריה (פג) האם לדעה זו חובת הביעור עוברת לנפקד דווקא כאשר הנפקד קיבל אחריות. המקור חיים (ה) חילק שאם הפקיד אצל גוי אין המפקיד עובר מפני שמאחר ואינו ברשותו זכה בו הגוי ע"י חצרו, אבל אם הפקיד אצל ישראל עובר המפקיד שהרי הישראל אינו מעוניין לזכות בחמץ וממילא נשאר החמץ ברשות הראשון. אבל המאירי (ד א) השווה בדין המפקיד אצל ישראל או אצל גוי.

אבל לדעת רבנו יונה והרא"ש אזלי' אחר המפקיד, שעיקר הממון שלו הוא ואף מצוי בביתו (מפני שמדובר כשהשאיל לו רשות להניח שם את החמץ), ומבואר בטור שם שהוא דאורייתא ועובר עליו. ביאר יותר המ"ב (ט) דכל החידוש שע"י אחריות נחשב כשלו הוא כדי להשית עליו חיוב חדש, אבל לא כדי לשלול את בעלותו הקיימת כבר.  

בנוסחת השו"ע (ד) שלפנינו מופיע: "אף על פי שקבל עליו הנפקד אחריות, עובר עליו (אף) המפקיד". אע"פ שודאי שנקט המחבר כדעת הרא"ש שהמפקיד חייב, מ"מ יש מבוכה בהבנת דעתו, דיש להסתפק האם כוונתו שהחיוב עובר לגמרי למפקיד לאור האחריות שעליו, או שמוטל במקביל על שניהם, אלא שהחיוב הראשוני מוטל על המפקיד. לדעת הלבוש (ד) אין הנפקד עובר כלל. אבל מלשון הט"ז (ד) משמע שלא גרס למילה זו, ואעפ"כ סבר שהאחריות על שניהם וע"כ אם אין המפקיד לפנינו על הנפקד לבערו, וכן דעת הא"ר (יג) והעולת שבת (ד). אולם המ"ב (כ) גרס מילת "אף", וכתב כנ"ל שאם אין המפקיד בביתו, וא"כ הנפקד אינו יכול להשיב לו את החמץ, על הנפקד מוטלת חובת הביעור, באופן המבואר בסי' תמ"ג.

אולם, ר"ת (תוספות ד"ה יחד) העמיד באופן שקיבל אחריות, ואעפ"כ תלוי באם נמצא ברשותו. מפני שלשיטתו לשם התחייבות צריך שיהא שלו ושיהא ברשותו, והוכיח כן מהמכילתא דלעיל (כ"כ הר"ן). לפי"ז פשיטא ליה שאם קיבל אחריות על חמצו של נוכרי בביתו של נוכרי פטור, שהרי אינו חמור מאם היה שלו ממש, ולפי"ז גם ביאר שאם רק ייחד לנוכרי בית משלו והניח בו חמצו של נוכרי שקיבל עליו אחריות פטור עליו, שגם בזה נחשב כאילו הוא בית הנוכרי, כאשר ייחד לו זווית אין החמץ מצוי לגמרי ביד הישראל לטלטלו ולשנות מקומו ככל העולה על רוחו. ע"כ ביאר את מחלוקת ר"פ ור"א שנחלקו אם היסוד שחייב כשייחד לו בית נלמד מפסוק או דסגי בסברא, והיינו שנחלקו מה הדין כשאין בעלות גמורה של הגוי על הבית אלא רק קניין תשמישין כשכירות.

א"כ נחלקו הראשונים אם חייב כשקיבל אחריות אך אינו ברשותו. לדינא נקטי' כדעת רש"י שחייב אפילו אם השכיר או השאיל לו מקום, כפי שעולה מסוגיית הגמרא דשכירות לא קניא, וכן הביא בשער הציון (ב) שכן למדו המג"א והגר"א בדעת המחבר, שכתב: "בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו". אמנם, אם כבר השהה את החמץ אצלו בפסח סמכו האחרונים (חו"י, מקו"ח, הובאו במ"ב ג) בדיעבד על דעות הראשונים (ר"ת, רמב"ן, רא"ש) המקלים דלעולם סגי בייחד לו זווית.