הבדלים בין גרסאות בדף "חמץ של ישראל אצל גוי ושל גוי אצל ישראל"

בבבלי פסחים ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf] ה ע"א) מובאת ברייתא הדורשת מלשון הפסוק ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=53661&st=&pgnum=107&hilite=] שמות יג ז) "לא יראה לך" שאתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואילו מ"לא ימצא" משמע שאין לקבל פקדונות של נוכרים. מקישה הסוגייה לתת את האמור בבתים אצל גבולין, וא"כ דיניהם שווים. הסבירה הסוגיה שהחילוק ביניהם הוא בין מצב שקיבל אחריות על החמץ שאז חובה עליו לבערו מהבית, למצב שלא קיבל עליו אחריות ובזה אין עליו חובה לבערו. מובא בגמרא מעשה ברבא שאמר לבני מחוזא שהיה ברשותם מצרכי חמץ שהיו אמורים להכין עבור חיילותיו של המלך: "בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי ואסור", היינו שציווה עליהם לבער או להוציא את החמץ מביתם, לפי שמאחר והם יישאו בתשלומים אם יינזק נחשב כשלהם. יש לבאר בזה שבעלות מורכבת מב' חלקים: זכות השימוש והנשיאה בהפסדים, וכשקיבל אחריות הרי שקיים הרכיב השלילי של הבעלות, ולימדנו הכתוב שרכיב זה מספיק בכדי להטיל עליו את חובת הביעור. בנוסף, דייקה הסוגייה שמ"לא יראה" משמע לכאורה אסור להשאיר את החמץ דווקא אם נראה לעין, וא"כ ישנה אפשרות לכאו' להתיר אם הטמין את החמץ שברשותו. אולם, מסיקה הברייתא שמ"לא ימצא" משמע לאסור גם בכה"ג, שהרי מצוי הוא עימו.

גדרי ותנאי קבלת האחריות

דעות הראשונים לעניין איכות האחריות המחייבת

אכן, בלשון הרמב"ם (חמץ ומצה ד ג): "אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו" יש לדון האם רק ציטט את לשון הגמרא או שנקט לשונה בדווקא, והנה הגר"א (מובא על אתר במהדורת פרנקל) נקט דהרמב"ם ס"ל כר"י, ונראה שלמד כן מדלא הוסיף שמתחייבים בפשיעה או שבכלל לא השמיט לשון זו שאינה אלא דוגמא לקבלת אחריות וסגי בלשון "שקיבל אחריות". אולם, במאירי (עיי"ש במהדיר עמ' יח הע' 201) מבואר שהמחלוקת תלויה בשאלה אם חיוב שומר חינם בפשיעה הוא מדין שומר או מדין מזיק (ונפק"מ אי חייב על פשיעה בדברים שאין עליהם שמירה כקרקעות ועבדים), ולשיטת הרמב"ם (שכירות ב ג) היא מדין מזיק, וא"כ י"ל דלא חשיב כקבלת אחריות כלל, ולפיכך מסיק לפטור שומר חינם מבל יראה.

דעות הפוסקים

הטור (אורח חיים תמ) הביא את המחלוקת וכתב שדעת הרא"ש כבה"ג, כעולה מדבריו לגבי הברייתא שבהמשך הסוגיה שסתם שומר הוא שומר חינם. בשו"ע (תמ א) הביא כסתם וי"א את מחלוקת זו, ונראה שפסק להקל כדעה קמא, מ"מ כתבו הפוסקים (שולחן ערוך הרב טז, מ"ב סק"ח, כף החיים סק"כ) שלכתחילה יש לחוש לדעה השנייה, אך בדיעבד ניתן לסמוך על המקלים שלא לבערו אך מיד כשיבוא הבעלים הנוכרי יתננו לו.  

ע"פ האמור לעיל דנו גדולי הפוסקים מה דינן של חברות ביטוח הנושאות באחריות לחמץ שביטחו אותו. נאמרו בזה ג' טעמים לקולא: א. ע"פ מש"כ המג"א (סק"א) דאם החמץ בבית הגוי לכו"ע שרי, והכא נמצא בבית הגוי (שערים המצוינים בהלכה קיד סקכ"ט). ב. אין לחברת הביטוח שום יכולת לחוות דעתה בעניין ההתנהלות עם החמץ, וא"כ אין לה שום צד בעלות עליו כלל (ע"פ שו"ת מהרי"א הלוי ב קכד, שהובא בשערים המצוינים בהלכה סקכ"ח). ג. קבלת אחריות המחייבת היא דווקא כשמקבל עליו שמירה בפועל, אבל אם רק מתרצה לשלם לו במקרה הפסד, כפי שמתנהלות חברות הביטוח, כל אינו נחשב כאחריות (הליכות שלמה ו א).  

אחריות בכפייה

דברי הראשונים

והנה בלשון הרמב"ם מבואר חידוש גדול דלא סגי בזה שלא הייתה התחייבות כלפי הגוי מרצונו של הישראל אלא שלא היה כלל הסכם של התחייבות, ואעפ"כ הישראל משער שבאם יאבד או ייגנב הגוי לא יוותר על ממונו ויכפהו לשלם מ"מ חשיב כקבלת אחריות [י"ל שהרמב"ם למדד מתוך שאל"כ קשה כיצד הניח רבא בכה"ג שגוי אנס שאכן יתחייבו לשלם]. ונראה שזה עמד ביסוד דברי המ"מ שלמד את המחלוקת הזו בשאלה האם הכרח שלא ע"פ דין חשיב כקבלת אחריות או דווקא ע"פ דין (כך מובן בלשונו, אע"פ שגם בהיותו ע"פ דין וחוק המלכות הוי בעל  כורחו). י"ל בטעמו של דבר שבהיותו נובע מחוק המלכות, בפרט כאשר הוא שוויוני, מסייע הדבר להתנהלות התקינה של הממלכה ולשמירת התושבים על ידי בני החיל, ומצד זה נוחה גם דעת האזרחים לכך אע"פ שאינו נוח עבורם לעת עתה. כגישה זו יש לדייק בלשון הרמב"ם: "גוי אנס", ומשמע שהוא אדם פרטי או ראש כנופייה, ולא כוח שלטוני. כביאור זה משתמע בדברי הריטב"א (ד"ה הא): "ודוקא נקט 'דקביל', דמסתמא אין אחריות לגוי דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב. מיהו כל שבדיני גוים חייב באחריות כמאן דקביל דמי, כההיא דבני חילא דמדינא דמלכותא הוה, ולא שאונסין אותם כפירוש הרמב"ם ז"ל (ד ד) דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו, וכן כתב הראב"ד ז"ל". היינו שסבר, וכן ביאר בדעת הראב"ד, שאם הגוי משתלט בכוח אלימותו אין זה קבלת אחריות כלל, אלא דווקא אם הוא על פי חוק כלשהו, שאז נחשב שהישראל קיבל אחריות ולא שסתם בא גנב ליטול מרכושו. הטור (שם) פסק כדעת הרמב"ם להחשיב גוי אנס כקבלת אחריות וחייב לבערו.  

השו"ע (ג) סתם שאין זקוק להוציא את הגוי, ונראה שלא חילק בין בצק לפת, וכן לא משמע שהמנהג לגרש את הגוי מחשש לפירורים. לעומתו החו"י (סקי"ב) הביא את חומרת שבלי הלקט, ולמד מכך הפמ"ג (א"א סק"ו) שיש להחמיר בכך אם אכן מפרר, והביאם כה"ח  (סק"מ) הביאו, אך סייג את דבריו שאם אוכל על מפה ונוטלה עימו כשיסיים את ארוחתו אין לחשוש אפילו כאשר מפרר באכילתו. אע"פ שהמ"ב לא הביא את חוברת שבלי הלקט והחו"י, וכנראה לא פסקם, מ"מ נראה שלדבריהם רמז במה שהזהיר (ססקי"ח) על הקפדה על נקיון הבית בצאת הגוי.

אעפ"כ אסור גם לדעת הרשב"א באותה התשובה לאכול עימו על אותו השולחן, ואפילו על ידי הפסק מפה. זאת משום שאין זה דין הנוגע רק לחשש מודע שמא יאכלנו, התלוי רק באם הסועדים מכירים זה את זה (היינו תלוי בדעתם), וממילא ניתן למזער אותו ע"י היכר. במקרה זה עיקר החשש הוא פן ייפול ממאכלו של הגוי לתוך מאכלו של הישראל, וזהו חשש מצוי ובלתי נשלט, ואין ההיכר יכול למונעו ואפילו אם אינם מכירים, "דכיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל וסחור סחור לכרמא לא תקרב". הביא המ"ב (סקי"ח) שרוב האחרונים הבינו בדעת הרשב"א כי הדין אינו תלוי באם מכירים זה את זה, דעכ"פ יכול החמץ להתערב מעצמו. אבל לדעת החו"י (סקי"ג) גם חשש זה קיים רק באם מכירים זה את זה ואינם מקפידים, אך סיים שמשום חומרת חמץ נכון להחמיר לכתחילה. אולם, האורחות חיים (חמץ ומצה מה) מצדד להתיר ומדמה לשני אכסנאים, והביא דיש מתירים אפילו שלא ע"י מפה.