מקורות
משנה:פסחים ג א
בבלי:פסחים מב א- מג א
ירושלמי:פסחים ג א
רמב"ם:חמץ ומצה ד יא, ה ב
שולחן ערוך:אורח חיים תמב א,ג, תמז יב

מהו חמץ נוקשה, ועל איזה איסור עובר המשהה/ אוכל אותו בפסח?


מקור המושג

במשנה (פסחים מב א) הובאה רשימת דברים ש"עוברין עליהם בפסח". לדעת רש"י (ד"ה "ואלו") הכוונה שעוברים בהשהייתם באיסור "בל יראה ובבל ימצא", ולר"ת (בתוד"ה ואלו") הכוונה שעוברים עליהם באיסור אכילה, אך אין איסור להשהותם. המשנה קובעת שאמנם אין בהם כרת, אך יש בהם לאו. ברשימה זו נכללים "זומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים", ולדעת ר"א גם "תכשיטי נשים".

מהגמ' (שם מג א), עולה שרשימה זו כוללת שתי קטגוריות: תערובת חמץ, וחמץ נוקשה (י"ג: נוקשא) בעין (=לא בתערובת). הפירוש המקובל הוא ש"זומן העמילן והקולן" הם מרכיבי הקטגוריה של "חמץ נוקשה" שבמשנה. כך פי' הרב ברטנורא (על המשנה כאן), הריטב"א (מב א) חי' רבנו דוד (מב א) חי' הר"ן (מב ב) ועוד. לפי פירוש זה "תכשיטי נשים" היא דוגמה של חמץ נוקשה שנתערב בהיתר. רש"י (מג א ד"ה "מאן תנא דמתני'") מבאר ש"תכשיטי נשים" היא הדוגמה לחמץ נוקשה שהובאה במשנה. אמנם הצל"ח והפנ"י (על רש"י שם), ביארו שגם לרש"י זומן עמילן וקולן הם דוגמאות של חמץ נוקשה (והסבירו בדרכים שונות מדוע בחר רש"י דווקא בדוגמה של "תכשיטי נשים"). גמ' זו היא המקור למטבע הלשון "חמץ נוקשה".

רש"י (שם ד"ה "שיאור") מבאר שהמקור לאיסור לאו בחמץ נוקשה בתושב"כ הוא מייתור המילה "כל" בפסוק "כל מחמצת לא תאכלו".

בגמ' (שם) נחלקו אמוראים: לרב יהודה (בשם רב) תערובת חמץ חמורה יותר מחמץ נוקשה, ואילו לרב נחמן חמץ נוקשה חמור מתערובת חמץ. הגמ' מסייעת את שיטת רב יהודה מהברייתא המרבה איסור לאו בתערובת חמץ, ולא מרבה איסור לאו בחמץ נוקשה. מברייתא זו שמענו שאיסור הלאו בחמץ נוקשה, שהובא בסתם במשנה, אינו מוסכם והוא נתון במחלוקת תנאים.

משמעות הביטוי "נוקשה"

רש"י (מנחות נד א) פי' מל' 'קשיש' (כך ביאר ה"בארות מים" את דבריו) דהיינו חלש. כלומר: איכות החימוץ שלו נמוכה. רבנו גרשום (שם) מפרש שהוא מל' 'קשה':העיסה קשה ואינה ראויה לאכילה (מחלוקת זו משליכה,לכאורה, על הגדרת המושג חמץ נוקשה, עליה נכתוב בסמוך).


פריטים שהוגדרו בש"ס ובראשונים כחמץ נוקשה

המשנה בפסחים (ג א)

כבר התבאר שעפ"י הבבלי משנה זו כוללת שתי קטגוריות: תערובת חמץ (אליה שייכים "כותח הבבלי שיכר המדי חומץ האדומי וזיתום המצרי"), וחמץ נוקשה (הכוללת רק את "זומן" וחבריו הנזכרים לעיל). הירושלמי (פסחים ג א) מקשה על כותח הבבלי- זיתום המצרי, מדוע אין בהם חיוב כרת ומסיק שהסיבה היא שחימוצם אינו "ברור". הקרבן העדה במקום מסביר שהביטוי "אינו ברור" משמעו שהוא דומה לחמץ נוקשה. בביאור סוגיית הירושלמי נחלקו האחרונים:

לשיטת הקרבן העדה (במשנה ד"ה כותח") והפני משה (שם ד"ה "וזיתום המצרי") הירושלמי מקבל, עקרונית את החלוקה הנזכרת בבבלי, אלא שה"ירושלמי" מבין שגם בדוגמאות שהביאה המשנה לתערובת חמץ (היינו כותח הבבלי- זיתום המצרי) ישנו רוב של חמץ, ולכן הקשה מדוע לא חייבים כרת על פריטים אלו? את תירוץ ה"ירושלמי", שהחימוץ אינו ברור, מבאר הרידב"ז (סוד"ה "התיבון"): שאעפ"י שיש ברכיבי התערובת חמץ גמור, מ"מ הם אינם גורמים חימוץ גמור לכל התערובת, אלא לחימוץ נוקשה בלבד. לפי"ז תירוץ הירושלמי הוא שאמנם יש כאן רוב של חמץ, אלא שזהו חמץ נוקשה, ולא רוב של חמץ גמור. מ"מ שמענו מהירושלמי, לפי שיטה זו, שגם החלק הראשון של המשנה, מהוה דוגמאות לחמץ נוקשה, מלבד היותו תערובת חמץ גמור.

שיטת המנחת ברוך (סי' מה)- הירושלמי כופר בחלוקת המשנה לשתי קטגוריות, שהובאה בבבלי. לשיטתו, כל הפריטים במשנה (כלומר: כולל כותח וחבריו) הם דוגמאות לחמץ נוקשה. קושיית הירושלמי, לפי שיטה זו היא: מדוע כל המנויים במשנה אינם בכרת (לפי"ז מה שהוזכרו בקושיה כותח- זיתום הוא לאו דוקא)? ותירוץ הגמ' הוא שהם אינם חמץ גמור אלא חמץ נוקשה.

שיאור

הגמ' (שם מג א) מביאה ברייתא שלפיה האוכל שאור לוקה, ומסיקה מכך שלדעתו לוקים על חמץ נוקשה. ממשוואה זו עולה ששיאור מוגדר לפי הגמ' כחמץ נוקשה.

מי פירות

הגמ' במנחות (נג ב- נד א) מביאה מחלוקת תנאים ביחס לעיסה הטעונה חימוץ (כגון שתי הלחם), שהחמיצה בתפוחים, שהוא מי פירות (כך הוכיחו תוס' שם ד"ה "תפוח" מהירושלמי): לת"ק חימוץ כזה אינו חשוב חימוץ, ולר"ח בן גמליאל הוא נחשב חימוץ. הגמ' מביאה משנה בתרומות (י ב) לפיה אם חימץ עיסת חולין ע"י תפוח תרומה, חל דין תרומה על כל העיסה, והיא נאסרת לזרים. הגמ' מסבירה שמשנה זו מתאימה גם לשיטת ת"ק, כי אעפ"י שלדעתו אין בכך חימוץ גמור, מ"מ יש חמץ נוקשה.

מגמ' זו עולה, לכאורה, שעיסה שנתחמצה במי פירות היא חמץ נוקשה. כך משמע גם מהגמ' (פסחים לה א) שאומרת שעיסה שמעורבין בה מי פירות כמו יין ושמן אין באכילתה כרת, ומשמע שלאו יש בה (ולאו זה הוא משום חמץ נוקשה, כמו ששנינו שהוא 'באזהרה'). מאידך, הגמ' מספרת (פסחים מ א) שרבא התיר לקלות קליות בתנור, אעפ"י שכתוצאה מהחום נפלטים מי הפירות ונוגעים בשאר הקליות. רבא מנמק את היתרו בכך שמי פירות אינם מחמיצים (ואם היה בכך משום חמץ נוקשה היה לרבא לומר שאין בהם כרת, אך לא להתיר)!

בטור (או"ח תסב) הובאה מחלוקת משולשת בראשונים בנוגע לחימוץ במי פירות:

1)שיטת ר"ת- יש לחלק בין שני מצבים: כשעירב מים בעיסה, בנוסף למי הפירות, נוצר חמץ נוקשה שעוברים עליו בלאו. לעומת זאת מי פירות גרידא- אינם מחמיצים כלל. לפי"ז מיושבת הסתירה בין בגמ' הנ"ל: הגמ' במנחות שאמרה שמי פירות מחמיצים חימוץ נוקשה מדברת, באופן שעירב גם מים, ואילו רבא בגמ' בפסחים דיבר באופן שלא הוסיף מים שאז מי פירות לא מחמיצים כלל.

2)שיטת רש"י- הגמ' במנחות, שאומרת שמי פירות מחמיצים חמץ נוקשה, מדברת דווקא בלי תוספת מים. לפי"ז נצטרך לומר שרבא שהתיר לקלות קליות בתנור הוא משום שהחשש שמי הפירות יחמיצו את הקליות הוא חשש רחוק, ומכיוון שבאיסור חמץ נוקשה אין כרת, לא חששו חכמים לכך (כך תירצו תוס' במנחות שם).

3)שיטת הרי"ף (פסחים י א)- אפי' עיסה שנילושה במי פירות ומים- אינה מחמיצה. בפסקי הרא"ש (פסחים ג א סוף המשנה) כ' שגם לרי"ף אם שהתה העיסה עם מי פירות ומים יחדיו- הרי אלו מחמיצין (ומהסוגיה עולה שהוא חמץ גמור- עיין קרבן נתנאל שם ל). כדברים אלו כ' גם הרמב"ם (חו"מ ה ב). הקרן אורה (מנחות שם) הקשה על הרמב"ם, כיצד יסביר את הגמ' במנחות, לפיה מי פירות מחמיצים חימוץ נוקשה: שהרי לדבריו ללא מים אין פירות מחמיצים כלל (גם לא חימוץ נוקשה), ועם מים הוי חימוץ גמור? הגרי"ז תירץ שלרמב"ם אין כוונת הגמ' במנחות בביטוי "חמץ נוקשה" במובן של הלכות חמץ בפסח, אלא הכוונה שתפוח התרומה גורם לעיסה לתפוח. תהליך זה נחשב בהלכות תרומה לתהליך שאוסר את העיסה (למי שאינו כהן), למרות שבהלכות פסח הוא חסר משמעות.


חיטי קורדנייתא

המקדש אשה בחמץ אין קידושיו קידושין כדין המקדש בכל איסורי הנאה. הגמ' (פסחים ז א) מחדשת שאפי' בחיטים הגדלים באררט שהם קשים מאוד, ואפילו באו עליהם מים (כך מבאר רש"י שם ד"ה "אפי' בחיטי"). הרא"ש בפסקיו (שם ב ב) כותב שחיטים אלו הם בכלל חמץ נוקשה.

הגדרת המושג

בהגדרת המושג "חמץ נוקשה" נחלקו, לכאורה, המפרשים: רבנו חננאל (פסחים מג.) כתב: "פי' נוקשה- שאינו חמץ גמור" . לעומתו כתב הריטב"א (מב. ד"ה "ר' אליעזר") שחמץ נוקשה הוא חמץ רע שאינו ראוי לאכילה, וכ"כ רש"י (מג. ד"ה "מאן תנא"). לדעת המג"א (או"ח סי' תמ"ב א') והפמ"ג (פתיחה כוללת פתיחה להלכות פסח ב ב ו) והתפארת ישראל (כללי חמץ ונוקשה) הראשונים הנ"ל אכן חולקים בהגדרת "חמץ נוקשה". אמנם ל"מנחת ברוך" (סימן מ"ד) אין מחלוקת: גם לרש"י וסיעתו, הגדרת חמץ נוקשה הוא שלא נעשה חמץ גמור, ומה שנקטו שאינו ראוי לאכילה הוא בדרך "סימן", כלומר: בדר"כ חמץ שאינו מגיע לגמרו הוא אינו ראוי לאכילה. ה"מנחת ברוך" מוכיח זאת מכך שרש"י עצמו (שם בד"ה "והאוכלו בארבעים") בהסבר הגמ' שמתייחסת לשאור כחמץ נוקשה, מציין שהשאור אינו ראוי לאכילה משום שלא גמר להחמיץ.

מיני חמץ נוקשה

הפמ"ג (שם) מונה שלושה מינים של חמץ נוקשה:

1) שלא החמיץ הרבה (כשיטת ר"ח),

2) כשהחמיץ לגמרי, אבל לא היה ראוי לאכילה מעולם (כפי הבנתו את רש"י),

3) הפמ"ג מחדש שקיים סוג נוסף של חמץ נוקשה, שאיסורו הוא מדרבנן: כשהחמיץ לגמרי והיה ראוי לאכילה, אלא שכעת נפסד מאכילת אדם (וגם לשימוש כשיאור אינו ראוי) וראוי למאכל כלב (הגדרה זו למד הפמ"ג מדברי הר"ן).

ה"מנחת ברוך" (שם ענף א), לשיטתו בהבנת רש"י, חולק על הגדרה 2. בהמשך (שם ענף ד) הוא תוקף גם את דברי הפמ"ג לגבי הגדרה 3. לדעתו, מין זה אינו בכלל חמץ נוקשה גם אם נבין את רש"י כפי שהבין הפמ"ג.

מ"מ גם המנחת ברוך (שם ענף ג) מונה שלושה מינים של חמץ נוקשה, אלא שלכולם מכנה משותף אחד: שחימוצם אינו גמור:

1) כשאופן החימוץ אינו כדרכו (כמו עיסה שנתחמצה ע"י מי פירות),

2) כשזמן החימוץ היה קצר מידי (כמו שיאור),

3) כשהתוצר אינו עיסה ולכן לא נתחמצה כראוי (שאלו הן הדוגמאות המובאות במשנתנו).

ה"מנחת ברוך" (שם) מדגיש שגם לשיטתו, שלכל סוגי החמץ הנוקשה יש מכנה משותף, אין הכרח לומר שדיניהם יהיו זהים.


סיבת הפטור

בסיבת הפטור (עכ"פ מכרת) ב"חמץ נוקשה" נחלקו האחרונים: ה"מנחת ברוך" (שם ענף ב) מביא שלגר"א והפנ"י ועוד אחרונים הפטור שייך לפטור של "שלא כדרך אכילתו" (האמור בכל איסורי התורה, כמובא ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות יא י). אך ה"מנחת ברוך" עצמו חלק על כך, והביא שגם ה"מקור חיים" סובר שבאיסור חמץ בכלל לא נאמר פטור זה של "שלא כדרך אכילתו". לשיטתו יסוד הפטור הוא שחמץ נוקשה אינו בכלל חמץ.

האם חמץ נוקשה הוא בכלל חמץ?

מה"מנחת ברוך" (שם) מתבאר שיסוד המחלוקת הוא בחקירה כיצד להתייחס לחמץ נוקשה: האם הוא בכלל איסור חמץ אלא שהתורה הקלה בו (כך הבינה סיעת הגר"א) או שהוא כלל אינו מוגדר כחמץ (הבנת המנחת ברוך). הנפק"מ המרכזית מחקירה זו היא ביחס לאיסור "בל יראה" (השהיית חמץ) בחמץ נוקשה: לגר"א וסיעתו- איסור זה קיים בחמץ נוקשה, שהרי חמץ גמור הוא, ואילו ל"מנחת ברוך" אין איסור "בל יראה" בחמץ נוקשה, משום שאינו בכלל חמץ.



שיטות הראשונים להלכה

בראשונים מצאנו כמה שיטות מרכזיות בעניין חמץ נוקשה (וביחס בינו לבין תערובת חמץ):

1) הרי"ף (פסחים יג א) עפ"י הסבר הרמב"ן (מלחמות ה') והר"ן (שם ד"ה "הרי")- כנגד סתם המשנה הנ"ל (מב א), הקובעת שקיים לאו באכילת חמץ נוקשה, ישנה "סתם משנה" נוספת בפרקנו (מח ב) שאומרת שהאוכל שאור (שהוא חמץ נוקשה) פטור. ממילא לא שייך לומר שהלכה בחמץ נוקשה כסתם משנה שאסרתו. אדרבה- הכלל הוא שהלכה כסתמא בתרא באותה מסכת, וא"כ יש לפסוק שהאוכל חמץ נוקשה פטור. אולם הר"ן הוסיף שמכל מקום חמץ נוקשה אסור מדרבנן (ולשיטה זו ה"ה שבתערובת חמץ הנ"ל פטור מן התורה).

2) הרי"ף עפ"י הסבר ה"מנחת ברוך"(סי' מ"ז)- גם המשנה בדף מב א לא באה לחייב מלקות בחמץ נוקשה, אלא לומר שחמץ זה אסור מדאורייתא ללא מלקות.

3) בעל המאור (על הרי"ף שם)- פוסק כסתם המשנה שבראש הפרק: שעל חמץ נוקשה עובר בלאו, והאוכלו חייב מלקות (כמו בתערובת חמץ).

4) הראב"ד (בהשגה ב על בעל המאור)- פוסק כסתם המשנה שבראש הפרק. לדעתו מודים חכמים לר"מ בנדון זה- שבחמץ נוקשה עובר בלאו. משא"כ בתערובת חמץ הדין הוא שפטור, כשאין בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס.


שיטת הרמב"ם

הסוברים שלרמב"ם האוכלו חייב מלקות

בשו"ת "ברכת אברהם" (סימן כא) קובל השואל, ר' דניאל הבבלי על כך שהרמב"ם לא הזכיר את המושג "חמץ נוקשה" ב"משנה תורה". השואל (שדעתו כדעת "בעל המאור"), הבין מהשמטת מושג זה, שהרמב"ם סבור שאין שום איסור בהשהייה או באכילה של חמץ נוקשה. בתחילת התשובה, שלל ר"א בן הרמב"ם את הנחת היסוד של השואל. לדעתו, העובדה שהרמב"ם לא הזכיר באופן מפורש את המושג "חמץ נוקשה", אינה מצביעה על כך שהרמב"ם סבור שלהלכה האוכל חמץ נוקשה פטור (והמקיימו אינו עובר על "בל יראה"). לשיטתו, דעת הרמב"ם היא, שדין חמץ נוקשה אסור (כשצורתו ניכרת) כשם שאסר תערובת חמץ, וכסתם המשנה שכרכה שני איסורים אלו זה בזה. ר"א מסביר שהרמב"ם לא השתמש במונח "חמץ נוקשה", משום שהוא אינו מבורר. הרמב"ם העדיף להשתמש בהגדרות יותר מובנות, למה שכינתה הגמ' בשם זה.

אמנם, ר"א לא פירש מהי רמת האיסור של חמץ נוקשה, אך מהשוואתו בין דין תערובת חמץ לחמץ נוקשה נראה, שכוונתו היא שהרמב"ם אינו חולק על דברי השואל כלל, ושיטתו היא כשיטת בעל המאור: שהאוכל חמץ נוקשה בפסח- חייב מלקות. להבנה זו בדעת הרמב"ם כיון גם הצל"ח (פסחים מב. ד"ה "ואלו עוברין בפסח"), שהסיק שלדעת הרמב"ם שהאוכל חמץ נוקשה בפסח חייב מלקות, מדין "שיאור ישרף והאוכלו פטור" (ולהבנת הצל"ח הכוונה פטור מכרת אך חייב מלקות), שהביא הרמב"ם (חו"מ ה יג).

הסוברים שלרמב"ם עובר בלאו אך אין מלקות

החת"ס (בחי' פסחים [מג.] ד"ה "הרמב"ם" בקטע "וא"ש נמי") הבין בדעת הרמב"ם (בשל השמטת המושג "חמץ נוקשה" בחיבורו, כדקדוק ר"ד הבבלי כנ"ל), שאיסור חמץ נוקשה הוא איסור דאורייתא, אלא שאין לוקין אף על אכילתו. להבנה זו בדעת הרמב"ם שותף גם ה"מנחת ברוך" (בסי' מז), שפירש כך גם את הרי"ף, כנ"ל.

הסוברים שלרמב"ם עובר באיסור דרבנן בלבד

מפרשים אחרים (כך נראה בדעת הלח"מ (ד יא), וכן מסיק ה"ערוך השלחן" (או"ח תמב א) ועוד מפרשים) לומדים בדעת הרמב"ם, שסובר כדעת הרי"ף עפ"י הבנת הרמב"ן והר"ן- שאיסור חמץ נוקשה הוא מדרבנן בלבד.

שיטת הגר"א בדעת הרמב"ם

הגר"א (בביאורו לאור"ח תנג ב) מבאר שלדעת הרמב"ם קיים חילוק בין איסור "בל יראה" בחמץ נוקשה- שהוא מדאוריתא, לבין איסור אכילתו- שהוא מדרבנן, משום שהוא "שלא כדרך אכילתו".


הלכה למעשה

הב"י (או"ח סוף סימן תמ"ז) הביא משו"ת הריב"ש שחמץ נוקשה אינו אסור בהנאה אחר הפסח משום שלא עבר בהשהייתו איסור תורה, וכן פסק בשו"ע (תמז יב). המג"א(תמב א) הוכיח מכך שלמחבר איסור אכילתו של חמץ נוקשה הוא מדרבנן בלבד. אך הפמ"ג (בפתיחה הכוללת שם ס"ז)דחה ראיה זו. לדעתו ייתכן לומר בדעת המחבר שאיסור השהית חמץ נוקשה הוא אכן מדרבנן, ברם איסור אכילתו הוא מדאוריתא. המשנ"ב (תמז קז ובהרחבה בסי' תמב ב) ה"כף החיים" (תמז רס) וה"שתילי זיתים" (תמז לט) ביארו שטעם השו"ע הוא שחמץ נוקשה אסור מדרבנן, וכטעם הריב"ש עצמו (וכשיטת הרמב"ן בדעת הרי"ף שהובאה לעיל). ב"כף החיים" (שם) העיר שה"אבן העוזר" וה"משכנות יעקב" הוכיחו שדעת הרי"ף והרמב"ם שחמץ נוקשא אסור מן התורה, וצידדו כן להלכה, אבל דעת שאר הפוסקים- ראשונים ואחרונים- אינו כן, אלא כפסק השו"ע.