134
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "חמץ נוקשה"
אין תקציר עריכה
| שורה 45: | שורה 45: | ||
ה'''גמ'''' במנחות [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=54&format=pdf (נג ב- נד א)] מביאה מחלוקת תנאים ביחס לעיסה הטעונה חימוץ (כגון שתי הלחם), שהחמיצה בתפוחים, שהוא מי פירות (כך הוכיחו '''תוס'''' שם ד"ה "תפוח" מהירושלמי): לת"ק חימוץ כזה אינו חשוב חימוץ, ולר"ח בן גמליאל הוא נחשב חימוץ. הגמ' מביאה '''משנה''' בתרומות (י ב) לפיה אם חימץ עיסת חולין ע"י תפוח תרומה, חל דין תרומה על כל העיסה, והיא נאסרת לזרים. הגמ' מסבירה שמשנה זו מתאימה גם לשיטת ת"ק, כי אעפ"י שלדעתו אין בכך חימוץ גמור, מ"מ יש חמץ נוקשה. | ה'''גמ'''' במנחות [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=54&format=pdf (נג ב- נד א)] מביאה מחלוקת תנאים ביחס לעיסה הטעונה חימוץ (כגון שתי הלחם), שהחמיצה בתפוחים, שהוא מי פירות (כך הוכיחו '''תוס'''' שם ד"ה "תפוח" מהירושלמי): לת"ק חימוץ כזה אינו חשוב חימוץ, ולר"ח בן גמליאל הוא נחשב חימוץ. הגמ' מביאה '''משנה''' בתרומות (י ב) לפיה אם חימץ עיסת חולין ע"י תפוח תרומה, חל דין תרומה על כל העיסה, והיא נאסרת לזרים. הגמ' מסבירה שמשנה זו מתאימה גם לשיטת ת"ק, כי אעפ"י שלדעתו אין בכך חימוץ גמור, מ"מ יש חמץ נוקשה. | ||
מגמ' זו עולה, לכאורה, שעיסה שנתחמצה במי פירות היא חמץ נוקשה. כך משמע גם מה'''גמ'''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=35b&format=pdf (פסחים לה ב)] שאומרת שעיסה שמעורבין בה מי פירות כמו יין ושמן אין באכילתה כרת, ומשמע שלאו יש בה (ולאו זה הוא משום חמץ נוקשה, כמו ששנינו שהוא 'באזהרה'). מאידך, ה'''גמ''''[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=40&format=pdf (פסחים מ א)] מספרת שרבא התיר לקלות קליות בתנור, אעפ"י שכתוצאה מהחום נפלטים מי הפירות ונוגעים בשאר הקליות. רבא מנמק את היתרו בכך שמי פירות אינם מחמיצים (ואם היה בכך משום חמץ נוקשה היה לרבא לומר שאין בהם כרת, אך לא להתיר)! | מגמ' זו עולה, לכאורה, שעיסה שנתחמצה במי פירות היא חמץ נוקשה. כך משמע גם מה'''גמ'''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=35b&format=pdf (פסחים לה ב)] שאומרת שעיסה שמעורבין בה מי פירות כמו יין ושמן אין באכילתה כרת, ומשמע שלאו יש בה (ולאו זה הוא משום חמץ נוקשה, כמו ששנינו שהוא 'באזהרה'). מאידך, ה'''גמ'''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=40&format=pdf (פסחים מ א)] מספרת שרבא התיר לקלות קליות בתנור, אעפ"י שכתוצאה מהחום נפלטים מי הפירות ונוגעים בשאר הקליות. רבא מנמק את היתרו בכך שמי פירות אינם מחמיצים (ואם היה בכך משום חמץ נוקשה היה לרבא לומר שאין בהם כרת, אך לא להתיר)! | ||
ב'''טור''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%AA%D7%A1%D7%91 (או"ח תסב)] הובאה מחלוקת משולשת בראשונים בנוגע לחימוץ במי פירות: | ב'''טור''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%AA%D7%A1%D7%91 (או"ח תסב)] הובאה מחלוקת משולשת בראשונים בנוגע לחימוץ במי פירות: | ||
| שורה 51: | שורה 51: | ||
1)שיטת '''ר"ת (י"ג ר"י)'''- יש לחלק בין שני מצבים: כשעירב מים בעיסה, בנוסף למי הפירות, נוצר חמץ נוקשה שעוברים עליו בלאו. לעומת זאת מי פירות גרידא- אינם מחמיצים כלל. לפי"ז מיושבת הסתירה בין הסוגיות: הגמ' במנחות שאמרה שמי פירות מחמיצים חימוץ נוקשה מדברת, באופן שעירב גם מים, ואילו רבא בגמ' בפסחים דיבר באופן שלא הוסיף מים שאז מי פירות לא מחמיצים כלל. | 1)שיטת '''ר"ת (י"ג ר"י)'''- יש לחלק בין שני מצבים: כשעירב מים בעיסה, בנוסף למי הפירות, נוצר חמץ נוקשה שעוברים עליו בלאו. לעומת זאת מי פירות גרידא- אינם מחמיצים כלל. לפי"ז מיושבת הסתירה בין הסוגיות: הגמ' במנחות שאמרה שמי פירות מחמיצים חימוץ נוקשה מדברת, באופן שעירב גם מים, ואילו רבא בגמ' בפסחים דיבר באופן שלא הוסיף מים שאז מי פירות לא מחמיצים כלל. | ||
2)שיטת '''רש"י'''- הגמ' במנחות, שאומרת שמי פירות מחמיצים חמץ נוקשה, מדברת דווקא בלי תוספת מים. לפי"ז נצטרך לומר שרבא שהתיר לקלות קליות בתנור הוא משום שהחשש שמי הפירות יחמיצו את הקליות הוא חשש רחוק, ומכיוון שבאיסור חמץ נוקשה אין כרת, לא חששו חכמים לכך (כך תירצו תוס' במנחות שם ד"ה "אין מחמיצין"). | 2)שיטת '''רש"י'''- הגמ' במנחות, שאומרת שמי פירות מחמיצים חמץ נוקשה, מדברת דווקא בלי תוספת מים. לפי"ז נצטרך לומר שרבא שהתיר לקלות קליות בתנור הוא משום שהחשש שמי הפירות יחמיצו את הקליות הוא חשש רחוק, ומכיוון שבאיסור חמץ נוקשה אין כרת, לא חששו חכמים לכך (כך תירצו תוס' במנחות שם ד"ה "אין מחמיצין". [ה'''נוב"י''' (מהדורא קמא אור"ח כא) טוען שתירוץ זה דחוק. הוא מציע שני תירוצים אחרים, המבוססים על ההנחה שלרש"י חמץ נוקשה אסור מדרבנן בלבד: 1) במקרה של רבא אין ודאות לכך שאכן מי הפירות החמיצו, ורבא היקל משום ש'ספק דרבנן לקולא'. 2) רבא התיר רק להשהות את הקליות, ומשום שבחמץ האסור מדרבנן אין איסור שהיה, אך לא התיר לאכול]). | ||
3)שיטת '''הרי"ף''' (פסחים י א)- אפי' עיסה שנילושה במי פירות ומים- אינה מחמיצה. בפסקי ה'''רא"ש''' (פסחים ג א סוף המשנה) כ' שגם לרי"ף אם שהתה העיסה עם מי פירות ומים יחדיו- הרי אלו מחמיצין (ומהסוגיה עולה שהוא חמץ גמור- עיין קרבן נתנאל שם ל). כדברים אלו כ' גם ה'''רמב"ם''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05D8%u05E2%u05E7%u05E1%u05D8%20-%20%u05E4%u05E8%u05D9%u05D9%u05D3%u05D1%u05E8%u05D2&hilchos=16&perek=5&halocha=2 (חמץ ומצה ה ב)]. ה'''קרן אורה''' (מנחות שם) הקשה על הרמב"ם, כיצד יסביר את הגמ' במנחות, לפיה מי פירות מחמיצים חימוץ נוקשה: שהרי לדבריו ללא מים אין פירות מחמיצים כלל (גם לא חימוץ נוקשה), ועם מים הוי חימוץ גמור? כעין זה הקשה בחידושי ה'''גרי"ז''' (מנחות נד א "ד"ה "אפי' תימא") שזרק סתירה בין הל' תרומות (טו ד), שם פסק הרמב"ם את דין המשנה בתרומות (ומשמע שהתפוח מחמץ חימוץ נוקשה), לבין ההלכה הנ"ל בחו"מ, שמי פירות אינם מחמיצים כלל! הוא מתרץ שלרמב"ם אין כוונת הגמ' במנחות בביטוי "חמץ נוקשה" במובן של הלכות חמץ בפסח, אלא הכוונה שתפוח התרומה משפיע על העיסה ונותן בה טעם. תהליך זה נחשב בהלכות תרומה לתהליך שאוסר את העיסה (למי שאינו כהן), למרות שבהלכות פסח הוא חסר משמעות. הגרי"ז מרגיש בדוחק שבתירוצו, שהרי הגמ' קראה לעיסה הזו בשם 'חמץ נוקשה', ולדבריו הביטוי 'חמץ' הוא לאו דוקא. אמנם, בד"ה העוקב ("נהי נמי") מצא הגרי"ז שגרסת הרמב"ן (בחידושיו לחולין) בסוגייתינו היא שהעיסה שנלושה במי פירות היא אינה חמץ אלא "נוקשא" (בהשמטת המילה 'חמץ'). מסתבר מאוד שגרסת הרמב"ם היא כגרסת הרמב"ן. הסבר הגמ' לפי"ז הוא שהתפוח אינו מחמץ את העיסה אך גורם לה להתקשות, ובכך סר הדוחק מעל תירוץ הגרי"ז. | 3)שיטת '''הרי"ף''' (פסחים י א)- אפי' עיסה שנילושה במי פירות ומים- אינה מחמיצה. בפסקי ה'''רא"ש''' (פסחים ג א סוף המשנה) כ' שגם לרי"ף אם שהתה העיסה עם מי פירות ומים יחדיו- הרי אלו מחמיצין (ומהסוגיה עולה שהוא חמץ גמור- עיין קרבן נתנאל שם ל). כדברים אלו כ' גם ה'''רמב"ם''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05D8%u05E2%u05E7%u05E1%u05D8%20-%20%u05E4%u05E8%u05D9%u05D9%u05D3%u05D1%u05E8%u05D2&hilchos=16&perek=5&halocha=2 (חמץ ומצה ה ב)]. ה'''קרן אורה''' (מנחות שם) הקשה על הרמב"ם, כיצד יסביר את הגמ' במנחות, לפיה מי פירות מחמיצים חימוץ נוקשה: שהרי לדבריו ללא מים אין פירות מחמיצים כלל (גם לא חימוץ נוקשה), ועם מים הוי חימוץ גמור? כעין זה הקשה בחידושי ה'''גרי"ז''' (מנחות נד א "ד"ה "אפי' תימא") שזרק סתירה בין הל' תרומות (טו ד), שם פסק הרמב"ם את דין המשנה בתרומות (ומשמע שהתפוח מחמץ חימוץ נוקשה), לבין ההלכה הנ"ל בחו"מ, שמי פירות אינם מחמיצים כלל! הוא מתרץ שלרמב"ם אין כוונת הגמ' במנחות בביטוי "חמץ נוקשה" במובן של הלכות חמץ בפסח, אלא הכוונה שתפוח התרומה משפיע על העיסה ונותן בה טעם. תהליך זה נחשב בהלכות תרומה לתהליך שאוסר את העיסה (למי שאינו כהן), למרות שבהלכות פסח הוא חסר משמעות. הגרי"ז מרגיש בדוחק שבתירוצו, שהרי הגמ' קראה לעיסה הזו בשם 'חמץ נוקשה', ולדבריו הביטוי 'חמץ' הוא לאו דוקא. אמנם, בד"ה העוקב ("נהי נמי") מצא הגרי"ז שגרסת הרמב"ן (בחידושיו לחולין) בסוגייתינו היא שהעיסה שנלושה במי פירות היא אינה חמץ אלא "נוקשא" (בהשמטת המילה 'חמץ'). מסתבר מאוד שגרסת הרמב"ם היא כגרסת הרמב"ן. הסבר הגמ' לפי"ז הוא שהתפוח אינו מחמץ את העיסה אך גורם לה להתקשות, ובכך סר הדוחק מעל תירוץ הגרי"ז. | ||
| שורה 167: | שורה 167: | ||
ב'''"כף החיים"''' (שם) העיר שה"אבן העוזר" וה"משכנות יעקב" הוכיחו שדעת הרי"ף והרמב"ם שחמץ נוקשא אסור מן התורה (גם לעניין בל יראה), וצידדו כן להלכה, אבל דעת שאר הפוסקים- ראשונים ואחרונים- אינו כן, אלא כפסק השו"ע. | ב'''"כף החיים"''' (שם) העיר שה"אבן העוזר" וה"משכנות יעקב" הוכיחו שדעת הרי"ף והרמב"ם שחמץ נוקשא אסור מן התורה (גם לעניין בל יראה), וצידדו כן להלכה, אבל דעת שאר הפוסקים- ראשונים ואחרונים- אינו כן, אלא כפסק השו"ע. | ||
===איסורו בערב פסח | ===איסורו בערב פסח=== | ||
ה'''נודע ביהודה''' (או"ח כא) האריך להוכיח | חמץ גמור אסור באכילה בערב פסח: מחצות היום- מן התורה, ומשעה חמישית- מדרבנן. ה'''נודע ביהודה''' (או"ח כא) האריך להוכיח שאיסור חמץ נוקשה הוא בפסח עצמו ולא בערב פסח (בפרט למ"ד שאיסור חמץ נוקשה בפסח הוא מדרבנן). ממילא הוא מקשה על '''הרמ"א''' [[http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2172 (תמד א)] , שכתב שאין לאכול מצה עשירה (שהרמ"א פוסק שהיא בכלל חמץ נוקשה, וכדלקמן) בסעודה שלישית בע"פ שחל להיות בשבת. ה'''מנחת ברוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=669&st=&pgnum=134 (נ)] חולק על הנוב"י. הוא מביא את דין המקדש בחיטי קורדנייתא (שלתוס' הכוונה שמקדש בחמץ נוקשה משש שעות ומעלה) שדינו כמקדש באיסורי הנאה, ומוכיח מכך שחמץ נוקשה אחר שש שעות אסור בהנאה כחמץ גמור. בכך הוא מיישב את קושיית הנוב"י על הרמ"א. | ||
הנוב"י לא סמך על דעתו להקל במפורש כנגד הרמ"א, אך התיר לאכול מצה עשירה משעה חמישית עד חצות. ה'''חזון איש''' (אורח חיים קיז ב) החמיר בכך. לדעתו, כשחכמים גזרו על איסור חמץ משעה חמישית הם לא חילקו בין סוגי החמץ. | |||
===ביטול בשישים לחמץ נוקשה=== | ===ביטול בשישים לחמץ נוקשה=== | ||