הבדלים בין גרסאות בדף "חמץ נוקשה"

כבר התבאר שעפ"י הבבלי משנה זו כוללת שתי קטגוריות: תערובת חמץ (אליה שייכים "כותח הבבלי שיכר המדי חומץ האדומי וזיתום המצרי"), וחמץ נוקשה (הכוללת רק את "זומן" וחבריו הנזכרים לעיל). ה'''ירושלמי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14141&st=&pgnum=418&hilite= (פסחים ג א)] מקשה על כותח הבבלי- זיתום המצרי, מדוע אין בהם חיוב כרת ומסיק שהסיבה היא שחימוצם אינו "ברור". ה'''קרבן העדה''' במקום מסביר שהביטוי "אינו ברור" משמעו שהוא דומה לחמץ נוקשה. בביאור סוגיית הירושלמי נחלקו האחרונים:  

לשיטת ה'''קרבן העדה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14141&st=&pgnum=416 (במשנה ד"ה כותח")] וה'''פני משה''' (שם ד"ה "וזיתום המצרי") הירושלמי מקבל עקרונית את החלוקה הנזכרת בבבלי. אלא שה"ירושלמי" מבין שגם בדוגמאות שהביאה המשנה לתערובת חמץ (היינו כותח הבבלי- זיתום המצרי) ישנו רוב של חמץ, ולכן הקשה מדוע לא חייבים כרת על פריטים אלו? את תירוץ ה"ירושלמי", שהחימוץ אינו ברור, מבאר '''הרידב"ז''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14141&st=&pgnum=417 (סוד"ה "התיבון")]: אעפ"י שיש ברכיבי התערובת חמץ גמור, מ"מ הם אינם גורמים חימוץ גמור לכל התערובת, אלא לחימוץ נוקשה בלבד. לפי"ז תירוץ הירושלמי הוא שאמנם יש כאן רוב של חמץ, אלא שזהו חמץ נוקשה, ולא רוב של חמץ גמור. מ"מ שמענו מהירושלמי, לפי שיטה זו, שגם החלק הראשון של המשנה, מהוה דוגמאות לחמץ נוקשה, מלבד היותו תערובת חמץ גמור.  

שיטת ה'''מנחת ברוך''' (סי' מה)- הירושלמי כופר בהבנת הבבלי שהמשנה כוללת שתי קטגוריות שונות. לשיטתו, כל הפריטים במשנה (כלומר: כולל כותח וחבריו) הם דוגמאות לחמץ נוקשה. קושיית הירושלמי, לפי שיטה זו היא: מדוע כל המנויים במשנה אינם בכרת (לפי"ז מה שהוזכרו בקושיה כותח- זיתום הוא לאו דוקא)? ותירוץ הגמ' הוא שהם אינם חמץ גמור אלא חמץ נוקשה.  

בהגדרת המושג "חמץ נוקשה" נחלקו, לכאורה, המפרשים: '''רבנו חננאל''' (פסחים מג א) כתב: "פי' נוקשה- שאינו חמץ גמור" . לעומתו כתב '''הריטב"א''' (מב א ד"ה "ר' אליעזר") שחמץ נוקשה הוא חמץ רע שאינו ראוי לאכילה, וכ"כ '''רש"י''' (מג א ד"ה "מאן תנא"). לדעת '''המג"א''' (או"ח תמב א) וה'''פמ"ג''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2356 (פתיחה כוללת פתיחה להלכות פסח ב ב ו)] וה'''תפארת ישראל''' (כללי חמץ ונוקשה) הראשונים הנ"ל אכן חולקים בהגדרת "חמץ נוקשה". אמנם ל"'''מנחת ברוך'''" (סימן מ"ד) אין מחלוקת: גם לרש"י וסיעתו, הגדרת חמץ נוקשה הוא שלא נעשה חמץ גמור, ומה שנקטו שאינו ראוי לאכילה הוא בדרך "סימן", כלומר: בדר"כ חמץ שאינו מגיע לגמרו הוא אינו ראוי לאכילה. ה"מנחת ברוך" מוכיח זאת מכך שרש"י עצמו (שם בד"ה "והאוכלו בארבעים") בהסבר הגמ' שמתייחסת לשאור כחמץ נוקשה, מציין שהשאור אינו ראוי לאכילה משום שלא גמר להחמיץ.   

ה'''"מנחת ברוך"''' (שם ענף א), לשיטתו בהבנת רש"י, חולק על הגדרה 2. בהמשך (שם ענף ד) הוא תוקף גם את דברי הפמ"ג לגבי הגדרה 3. לדעתו, מין זה אינו בכלל חמץ נוקשה גם אם נבין את רש"י כפי שהבין הפמ"ג.  

מ"מ גם המנחת ברוך (שם ענף ג) מונה שלושה מינים של חמץ נוקשה, אלא שלכולם מכנה משותף אחד: שחימוצם אינו גמור:

המנחת ברוך (מ"ז) מחדש שפרשנות הגמ' (מג א) בדברי המשנה, שחמץ נוקשה הוא 'באזהרה' היא שיש חיוב מלקות בחמץ נוקשה (וממילא העמידה את המשנה כר"מ שמחייב מלקות) אינה מוסכמת באמוראים! לדעתו, שיטת ר' יוחנן היא שכשהמשנה אמרה שחמץ נוקשה ותערובת חמץ הם 'באזהרה', היא לא אמרה שהם במלקות, אלא לומר שמאכלים אלו אסורים מדאורייתא ללא מלקות (וא"כ אין להעמיד את המשנה כר"מ שמחייב מלקות)! המנחת ברוך מדקדק מהרי"ף, שהעתיק המשנה והברייתא מבלי לציין שאחת מהן אינה להלכה, שאין סתירה בין חכמים בברייתא לבין המשנה: כיוון שהמשנה מתפרשת כדברי ר' יוחנן- ש'אזהרה' פירושה איסור ללא מלקות, ומאידך גם חכמים בברייתא לא התכוונו לומר בביטוי 'לא כלום' שאין איסור תורה באכילתו, אלא רק לומר שאין מלקות. לפי שיטה זו (לדידה "לא תאכלו" לא מתייחס לחמץ נוקשה) ייתכנו שני מקורות לאיסור בתורה: 1) לאו הבא מכלל עשה של "תאכלו מצות" (=ולא חמץ)- כן כתב ה'''רשב"ץ''' בספר 'זוהר הרקיע' (עשה מ) בשם הירושלמי, ו'''המנחת ברוך''' (מ"ו) עפ"י הבבלי (ועל דרך זו כ' בשו"ת '''משכנות יעקב''' (קמג)). 2)יתור המילה 'כל' בפסוק "כל מחמצת לא תאכלו, מרבה איסור אכילה בחמץ נוקשה אעפ"י שלא נתרבו בו מלקות (כמו שהתרבה איסור חצי שיעור מן התורה מכוח יתור המילה 'כל' בפסוק "כל חלב לא תאכלו", למרות שאין בו מלקות)- כ"כ ה'''מנחת ברוך''' (מ"ה מ"ז) בשם הירושלמי (ובדעת ר' יוחנן בבבלי כנ"ל).  

אמנם, ר"א לא פירש מהי רמת האיסור של חמץ נוקשה, אך מהשוואתו בין דין תערובת חמץ לחמץ נוקשה רואים שהבין שהרמב"ם אינו חולק על דברי השואל כלל, ושיטתו היא כשיטת בעל המאור: שהאוכל חמץ נוקשה בפסח- חייב מלקות. להבנה זו בדעת הרמב"ם כיון גם '''הצל"ח''' (פסחים מב א ד"ה "ואלו עוברין בפסח"), שהסיק שלדעת הרמב"ם שהאוכל חמץ נוקשה בפסח חייב מלקות, מדין "שיאור ישרף והאוכלו פטור", שהביא הרמב"ם [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05D8%u05E2%u05E7%u05E1%u05D8%20-%20%u05E4%u05E8%u05D9%u05D9%u05D3%u05D1%u05E8%u05D2&hilchos=16&perek=5&halocha=13 (שם ה יג)] בלשון "אסור לאכלו ואין עליו כרת" (והצל"ח דייק שאין כרת אך חייב מלקות). המנחת ברוך (מד ענף ב) דחה שיש לדייק להיפך ברמב"ם: אסור לאכלו- אך אין מלקות.

ה'''נודע ביהודה''' (או"ח כא) האריך להוכיח שכל האיסור של חמץ נוקשה הוא בפסח עצמו ולא בערב פסח (בין למ"ד שאיסור חמץ נוקשה מדאורייתא ובין למ"ד שהוא מדרבנן). ממילא הוא מקשה על '''הרמ"א''' [[http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2172 (תמד א)] , שכתב שאין לאכול מצה עשירה (שהרמ"א פוסק שהיא בכלל חמץ נוקשה, וכדלקמן) בסעודה שלישית בע"פ שחל להיות בשבת. ה'''מנחת ברוך''' (נ) חולק על הנוב"י. הוא מביא את דין המקדש בחיטי קורדנייתא (שלתוס' הכוונה שמקדש בחמץ נוקשה משש שעות ומעלה) שדינו כמקדש באיסורי הנאה, ומוכיח מכך שחמץ נוקשה אחר שש שעות אסור בהנאה כחמץ גמור. בכך הוא מיישב את קושיית הנוב"י על הרמ"א.