הבדלים בין גרסאות בדף "חמץ נוקשה"

'''במשנה''' (פסחים מב א) הובאה רשימת דברים ש"עוברין עליהם בפסח". בפירוש הלשון 'עוברין' נחלקו הראשונים: לדעת '''רש"י''' (ד"ה "ואלו") הכוונה שעוברים בהשהייתם באיסור "בל יראה ובבל ימצא", ול'''ר"ת''' (בתוד"ה ואלו") הכוונה שעוברים עליהם באיסור אכילה בלבד, ואין בהשהייתם משום "בל יראה ובל ימצא". '''הר"ן''' ו'''בעל המאור''' (שניהם סביב הרי"ף בפסחים יג א) מפרשים  שפי' 'עוברין' הוא מתבערים (וא"כ לדעתם יש כאן איסור שהיה, אלא שהר"ן מסביר שאיסור זה הוא מדרבנן).  

'''רש"י''' (מנחות נד א) פי' שהביטוי 'נוקשה' נגזר מהמילה 'קשיש' דהיינו חלש (כך ביאר ה"בארות מים" את דבריו). כלומר: איכות החימוץ שלו נמוכה. לעומת זאת '''רבנו גרשום''' (שם) מפרש ששורש המילה נוקשה הוא 'קשה', היינו : העיסה קשה ואינה ראויה לאכילה (מחלוקת זו משליכה, לכאורה, על הגדרת המושג חמץ נוקשה, עליה נכתוב בהמשך).

לשיטת ה'''קרבן העדה''' (במשנה ד"ה כותח") וה'''פני משה''' (שם ד"ה "וזיתום המצרי") הירושלמי מקבל עקרונית את החלוקה הנזכרת בבבלי. אלא שה"ירושלמי" מבין שגם בדוגמאות שהביאה המשנה לתערובת חמץ (היינו כותח הבבלי- זיתום המצרי) ישנו רוב של חמץ, ולכן הקשה מדוע לא חייבים כרת על פריטים אלו? את תירוץ ה"ירושלמי", שהחימוץ אינו ברור, מבאר '''הרידב"ז''' (סוד"ה "התיבון"): אעפ"י שיש ברכיבי התערובת חמץ גמור, מ"מ הם אינם גורמים חימוץ גמור לכל התערובת, אלא לחימוץ נוקשה בלבד. לפי"ז תירוץ הירושלמי הוא שאמנם יש כאן רוב של חמץ, אלא שזהו חמץ נוקשה, ולא רוב של חמץ גמור. מ"מ שמענו מהירושלמי, לפי שיטה זו, שגם החלק הראשון של המשנה, מהוה דוגמאות לחמץ נוקשה, מלבד היותו תערובת חמץ גמור.  

'''הגמ'''' (שם מג א) מביאה את דברי ר"מ בברייתא, שהאוכל שאור לוקה. הגמ' מסיקה מכך שלדעתו לוקים על חמץ נוקשה. ממשוואה זו עולה ששיאור מוגדר לפי הגמ' כחמץ נוקשה.  

 

1)שיטת '''ר"ת (י"ג ר"י)'''- יש לחלק בין שני מצבים: כשעירב מים בעיסה, בנוסף למי הפירות, נוצר חמץ נוקשה שעוברים עליו בלאו. לעומת זאת מי פירות גרידא- אינם מחמיצים כלל. לפי"ז מיושבת הסתירה בין הסוגיות: הגמ' במנחות שאמרה שמי פירות מחמיצים חימוץ נוקשה מדברת, באופן שעירב גם מים, ואילו רבא בגמ' בפסחים דיבר באופן שלא הוסיף מים שאז מי פירות לא מחמיצים כלל.  

3)שיטת '''הרי"ף''' (פסחים י א)- אפי' עיסה שנילושה במי פירות ומים- אינה מחמיצה. בפסקי ה'''רא"ש''' (פסחים ג א סוף המשנה) כ' שגם לרי"ף אם שהתה העיסה עם מי פירות ומים יחדיו- הרי אלו מחמיצין (ומהסוגיה עולה שהוא חמץ גמור- עיין קרבן נתנאל שם ל). כדברים אלו כ' גם ה'''רמב"ם''' (חו"מ ה ב). ה'''קרן אורה''' (מנחות שם) הקשה על הרמב"ם, כיצד יסביר את הגמ' במנחות, לפיה מי פירות מחמיצים חימוץ נוקשה: שהרי לדבריו ללא מים אין פירות מחמיצים כלל (גם לא חימוץ נוקשה), ועם מים הוי חימוץ גמור? כעין זה הקשה בחידושי ה'''גרי"ז''' (מנחות נד א "ד"ה "אפי' תימא") שזרק סתירה בין הל' תרומות (טו ד), שם פסק הרמב"ם את דין המשנה בתרומות (ומשמע שהתפוח מחמץ חימוץ נוקשה), לבין ההלכה הנ"ל בחו"מ, שמי פירות אינם מחמיצים כלל! הוא מתרץ שלרמב"ם אין כוונת הגמ' במנחות בביטוי "חמץ נוקשה" במובן של הלכות חמץ בפסח, אלא הכוונה שתפוח התרומה משפיע על העיסה ונותן בה טעם. תהליך זה נחשב בהלכות תרומה לתהליך שאוסר את העיסה (למי שאינו כהן), למרות שבהלכות פסח הוא חסר משמעות. הגרי"ז מרגיש בדוחק שבתירוצו, שהרי הגמ' קראה לעיסה הזו בשם 'חמץ נוקשה', ולדבריו הביטוי 'חמץ' הוא לאו דוקא. אמנם, בד"ה העוקב ("נהי נמי") מצא הגרי"ז שגרסת הרמב"ן (בחידושיו לחולין) בסוגייתינו היא שהעיסה שנלושה במי פירות היא אינה חמץ אלא "נוקשא" (בהשמטת המילה 'חמץ'). מסתבר מאוד שגרסת הרמב"ם היא כגרסת הרמב"ן. הסבר הגמ' לפי"ז הוא שהתפוח אינו מחמץ את העיסה אך גורם לה להתקשות, ובכך סר הדוחק מעל תירוץ הגרי"ז.  

 

המקדש אשה בחמץ אין קידושיו קידושין כדין המקדש באיסורי הנאה. '''הגמ'''' (פסחים ז א) מחדשת שהדברים אמורים אפי' במקדש בחיטים הגדלים באררט, שהם קשים מאוד, ואפילו באו עליהם מים (כך מבאר רש"י שם ד"ה "אפי' בחיטי"). '''הרא"ש''' בפסקיו (שם ב ב) כותב שחיטים אלו הם בכלל חמץ נוקשה (וכ"כ הר"ן פסחים ג א בשם ר"ת). אמנם '''הנוב"י''' (קמא כא) כתב שייתכן שלרש"י מדובר בחמץ גמור (וחידוש הגמ' הוא שאפי' בשעות שאיסור החמץ הוא מדרבנן בלבד ג"כ אינה מקודשת), והמנחת ברוך חיזק את דבריו מלשון רש"י (בדף כא ב ד"ה "משש שעות").

'''הרמב"ם''' בתחילת פ"ה הלכות חו"מ הוציא שני נושאים מכלל חמץ: בהלכה א' הוא מתיר את הקטניות, ובהלכה ב' את מי הפירות (וכנ"ל). '''הראב"ד''' השיג על אחת מההלכות הללו, שאמנם אין בהם חמץ גמור, אך יש לאסור משום חמץ נוקשה. ההבנה המקובלת היא שהראב"ד השיג על הנושא של המחמץ במי פירות, כלומר: הראב"ד סבור כדעת רש"י שמי פירות מחמיצים חמץ נוקשה (כך הבינו הרב המגיד ורבינו מנוח ועד רבים מהמפרשים). ברם ב''''קובץ'''' (על הלכה זו ברמב"ם) הבין שהראב"ד בא לחלוק על היתר הקטניות, וטוען שיש בהם משום חמץ נוקשה. ה'קובץ' שם טוען שגם תוס' והרשב"א סוברים כראב"ד בעניין זה [לפי"ז איסור הקטניות אינו רק מנהג אלא מן הדין].  

 

בסיבת הפטור ב"חמץ נוקשה" נחלקו האחרונים: ה"מנחת ברוך" (שם ענף ב) מביא שלגר"א והפנ"י ועוד אחרונים הפטור שייך לפטור של "שלא כדרך אכילתו" (האמור בכל איסורי התורה, כמובא ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות יא י). אך ה"מנחת ברוך" עצמו חלק על כך, והביא שגם ה"מקור חיים" סובר שבאיסור חמץ בכלל לא נאמר פטור זה של "שלא כדרך אכילתו". לשיטתו יסוד הפטור הוא שחמץ נוקשה אינו בכלל חמץ.  

ה'''ב"י''' (או"ח סוף סימן תמ"ז) הביא משו"ת הריב"ש שחמץ נוקשה אינו אסור בהנאה אחר הפסח, משום שלא עבר בהשהייתו איסור תורה. דברי הריב"ש נפסקו להלכה ב'''שו"ע''' (תמז יב). ה'''מג"א'''(תמב א) הוכיח מכך שלמחבר איסור אכילתו של חמץ נוקשה הוא מדרבנן בלבד. '''הפמ"ג''' (בפתיחה הכוללת שם ס"ז) דחה ראיה זו. לדעתו ייתכן לומר בדעת המחבר שאיסור השהית חמץ נוקשה הוא אכן מדרבנן, ברם איסור אכילתו הוא מדאוריתא.

 

'''המשנ"ב''' (תמז קז ובהרחבה בסי' תמב ב), ה'''"כף החיים"''' (תמז רס) וה'''"שתילי זיתים"''' (תמז לט) ביארו כמג"א: טעם השו"ע הוא שחמץ נוקשה אסור מדרבנן, וכטעם הריב"ש עצמו (וכשיטת הרמב"ן בדעת הרי"ף שהובאה לעיל).