הבדלים בין גרסאות בדף "זקן ואינה לפי כבודו"

זקן ואינה לפי כבודו (עריכה)

גרסה מ־21:49, 9 ביוני 2016

נוספו 18 בתים , 21:49, 9 ביוני 2016

אין תקציר עריכה

Hillel

5

עריכות

@@ שורה 3: / שורה 3: @@
 א. מהלך הגמ'
 ב. זקן, ואינה לפי כבודו?!
 ג. גדר "כבודו" האמור בזקן
 ד. יסודו של ה"פרי יצחק"
 ה. כבודו בשדה ואין כבודו בעיר
 ו. פסק ההלכה
 א. מהלך הגמ'
 נאמר במשנה (כ"ט:): "מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול - הרי זה לא יטול", מבררת הגמ' (ל.) את מקור הדין: "מנהני מילי? - דתנו רבנן: והתעלמת - פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו - לכך נאמר והתעלמת מהם" – התורה באה ולימדה שאף על פי שמוטלת עלינו חובה להשיב אבידה, ישנם מציאויות בהם האדם מתעלם ולא מחזיר אבידה.
 יש מקום לחקור האם זה רק דחייה או פטור מהותי בעצם המצווה, כלומר: האם יש מצווה להשיב, אבל מכנגד יש "והתעלמת" שדוחה, או שמא במציאות הנ"ל אין כלל מצווה להשיב, נפקא מינה תהיה במציאות שמשיב אע"פ שפטור – אם זו רק דחייה אזי קיים מצווה, אבל אם זה פטור מהותי לא קיים כלל מצווה, בהמשך בעז"ה נתייחס לכך.
-שואלת הגמ': "למאי איצטריך קרא (ללמד ש"פעמים אתה מתעלם")? אילימא לכהן והיא בבית הקברות – פשיטא, האי עשה, והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה", כלומר: יש לכהן מצוות 'עשה' של "השב תשיבם" ומכנגד באיסורי טומאה יש לו מצוות 'לא תעשה' של "לנפש לא יטמא" ומצוות 'עשה' של "קדושים יהיו", ולא יבוא עשה אחד וידחה לא תעשה ועשה. [הראשונים מקשים שלכאורה לא נכון לומר שבאבידה יש רק 'עשה' שהרי יש גם לאו של "לא תוכל להתעלם", וא"כ מדוע שלא תוכל מצוות השבת אבידה להתמודד מול איסור הטומאה של הכהן? מתרץ הרי"ף: כאשר יש משהוא מסויים שבא לדחות משהוא אחר, לגבי הצד הדוחה - אני מתייחס רק לכח הדוחה שנמצא בו, כלומר אל ה'עשה', שהוא ורק הוא הכח הדוחה. נכון שיש במצווה זו גם ל"ת, אבל ב'לא תעשה' יש רק כח שהוא מסוגל להתמודד מול הדוחה אבל אין לו כח לדחות משהוא אחר, לפיכך אל ה"לא תעשה" נתייחס רק כאשר הוא בצד הנדחה ולא כאשר נמצא בצד הדוחה], הגמ' מוסיפה שוודאי אין לומר שהפסוק "והתעלמת" הגיע לעניין מציאה בבית הקברות מטעם נוסף: "ותו: לא דחינן איסורא מקמי ממונא" – כלומר: כאשר יש מצווה איסורית (איסור טומאה) ויש מצווה ממונית (השבת אבידה) לא דוחים מצווה איסורית מפני מצווה ממונית, הרמב"ן מסביר את הטעם בזה: במצווה ממונית בעל האבידה יכול למחול למשיב על ההשבה מה שאין כן במצווה איסורית ששם אין כלל אפשרות של ביטול המצווה בדרך של מחילה, וכיוון שכך - במקום שיש התנגשות וסתירה עם מצווה אחרת כגון איסור טומאה לכהן - הוא מחוייב למחול על אבידתו וליתא לעשה כלל, ובלשון הרמב"ן: "שהרי חייב הוא (בעל האבידה) לומר כן כדי שלא יטמא כהן ששניהן חייבין בכבודו של מקום והתורה אמרה להחזיר אבדה לחברו ולכבד אביו ואמו בממונו ולא לעבור על המצות". הרמב"ן מוסיף שמקרה דומה לכך מצאנו בגמ' בכתובות: המשנה שם (ל"ט.) עוסקת בהבדלים בין אונס למפתה, אחד ההבדלים הוא: "האונס שותה בעציצו (רש"י: "בכלי שבחר לו לשתות בו, כלומר: על כרחו ישאנה"), והמפתה אם רצה להוציא - מוציא. כיצד שותה בעציצו? אפילו היא חיגרת, אפי' היא סומא, ואפילו היא מוכת שחין. נמצא בה דבר ערוה, או שאינה ראויה לבא בישראל - אינו רשאי לקיימה, שנאמר: ולו תהיה לאשה, אשה הראויה לו" הגמ' שם (מ.) שואלת מדוע לא יבוא 'עשה' של "לו תהיה לאשה" וידחה ל"ת שאינה ראויה לבוא בישראל כגון ממזרת? עונה הגמ': "היכא אמרינן ניתי עשה ונידחי ל"ת - כגון מילה בצרעת, דלא אפשר לקיומיה לעשה, אבל הכא אי אמרה דלא בעינא, מי איתיה לעשה כלל?" מסביר הרמב"ן שזו אותה כוונה: "כלומר הואיל ואפשר לה לבטלו אף על פי שאמרה בעינא ליה אין שומעין לה ששניהם חייבין בכבודו של מקום...", א"כ וודאי שהפסוק של "והתעלמת" לא בא למציאות שהאבידה מונחת בבית הקברות, לכן ממשיכה הגמ': "אלא לשלו מרובה משל חבירו? מדרב יהודה אמר רב נפקא, דאמר רב יהודה אמר רב: אפס כי לא יהיה בך אביון - שלך קודם לשל כל אדם", לפיכך מוכרחת הגמ' להגיע למסקנה שהפסוק "והתעלמת" בא: "לזקן ואינה לפי כבודו" - למציאות שאין מכבודו של הזקן להתעסק בהשבת אבידה זו, ובאה התורה ללמד שבאופן זה פטור.
+שואלת הגמ': "למאי איצטריך קרא (ללמד ש"פעמים אתה מתעלם")? אילימא לכהן והיא בבית הקברות – פשיטא, האי עשה, והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה", כלומר: יש לכהן מצוות 'עשה' של "השב תשיבם" ומכנגד באיסורי טומאה יש לו מצוות 'לא תעשה' של "לנפש לא יטמא" ומצוות 'עשה' של "קדושים יהיו", ולא יבוא עשה אחד וידחה לא תעשה ועשה. ['''הראשונים''' מקשים שלכאורה לא נכון לומר שבאבידה יש רק 'עשה' שהרי יש גם לאו של "לא תוכל להתעלם", וא"כ מדוע שלא תוכל מצוות השבת אבידה להתמודד מול איסור הטומאה של הכהן? מתרץ הרי"ף: כאשר יש משהוא מסויים שבא לדחות משהוא אחר, לגבי הצד הדוחה - אני מתייחס רק לכח הדוחה שנמצא בו, כלומר אל ה'עשה', שהוא ורק הוא הכח הדוחה. נכון שיש במצווה זו גם ל"ת, אבל ב'לא תעשה' יש רק כח שהוא מסוגל להתמודד מול הדוחה אבל אין לו כח לדחות משהוא אחר, לפיכך אל ה"לא תעשה" נתייחס רק כאשר הוא בצד הנדחה ולא כאשר נמצא בצד הדוחה], הגמ' מוסיפה שוודאי אין לומר שהפסוק "והתעלמת" הגיע לעניין מציאה בבית הקברות מטעם נוסף: "ותו: לא דחינן איסורא מקמי ממונא" – כלומר: כאשר יש מצווה איסורית (איסור טומאה) ויש מצווה ממונית (השבת אבידה) לא דוחים מצווה איסורית מפני מצווה ממונית, הרמב"ן מסביר את הטעם בזה: במצווה ממונית בעל האבידה יכול למחול למשיב על ההשבה מה שאין כן במצווה איסורית ששם אין כלל אפשרות של ביטול המצווה בדרך של מחילה, וכיוון שכך - במקום שיש התנגשות וסתירה עם מצווה אחרת כגון איסור טומאה לכהן - הוא מחוייב למחול על אבידתו וליתא לעשה כלל, ובלשון הרמב"ן: "שהרי חייב הוא (בעל האבידה) לומר כן כדי שלא יטמא כהן ששניהן חייבין בכבודו של מקום והתורה אמרה להחזיר אבדה לחברו ולכבד אביו ואמו בממונו ולא לעבור על המצות". הרמב"ן מוסיף שמקרה דומה לכך מצאנו בגמ' בכתובות: המשנה שם (ל"ט.) עוסקת בהבדלים בין אונס למפתה, אחד ההבדלים הוא: "האונס שותה בעציצו (רש"י: "בכלי שבחר לו לשתות בו, כלומר: על כרחו ישאנה"), והמפתה אם רצה להוציא - מוציא. כיצד שותה בעציצו? אפילו היא חיגרת, אפי' היא סומא, ואפילו היא מוכת שחין. נמצא בה דבר ערוה, או שאינה ראויה לבא בישראל - אינו רשאי לקיימה, שנאמר: ולו תהיה לאשה, אשה הראויה לו" הגמ' שם (מ.) שואלת מדוע לא יבוא 'עשה' של "לו תהיה לאשה" וידחה ל"ת שאינה ראויה לבוא בישראל כגון ממזרת? עונה הגמ': "היכא אמרינן ניתי עשה ונידחי ל"ת - כגון מילה בצרעת, דלא אפשר לקיומיה לעשה, אבל הכא אי אמרה דלא בעינא, מי איתיה לעשה כלל?" מסביר הרמב"ן שזו אותה כוונה: "כלומר הואיל ואפשר לה לבטלו אף על פי שאמרה בעינא ליה אין שומעין לה ששניהם חייבין בכבודו של מקום...", א"כ וודאי שהפסוק של "והתעלמת" לא בא למציאות שהאבידה מונחת בבית הקברות, לכן ממשיכה הגמ': "אלא לשלו מרובה משל חבירו? מדרב יהודה אמר רב נפקא, דאמר רב יהודה אמר רב: אפס כי לא יהיה בך אביון - שלך קודם לשל כל אדם", לפיכך מוכרחת הגמ' להגיע למסקנה שהפסוק "והתעלמת" בא: "לזקן ואינה לפי כבודו" - למציאות שאין מכבודו של הזקן להתעסק בהשבת אבידה זו, ובאה התורה ללמד שבאופן זה פטור.
 ב. זקן, ואינה לפי כבודו?!
 עוד בטרם נבוא להתבונן מהו בדיוק "כבודו" של הזקן, מוכרחים אנו להבין את פשט משמעות הגמ'.
 הגמ' אומרת שיש מציאות שְבה אין מכבודו של הזקן להרים אבידה, וצריך להבין כיצד יש מציאות כזו, כלומר: הרמב"ם בהלכות שבת (פ"ל/ה"ו) כותב: "אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו, חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך, וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח", וכן פסק הטור (סימן נ"ר): "...ומהם ילמוד כל אדם ולא יאמר לא אפגום כבודי כי זה כבודו שמכבד השבת" ובדרכם הלך מרן השו"ע (שם): "ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים, ור"ז היה מדליק האש, ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול. ומהם ילמד כל אדם, ולא יאמר: לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו שמכבד השבת", וא"כ כאשר אנו באים לסוגייתנו, כיצד אומרת הברייתא "זקן ואינה לפי כבודו? הרי זהו כבודו שמקיים מצוות בוראו ומשיב אבידה כמו שבמצוות ההכנה לשבת זהו כבודו שמקיים מצוות כבוד שבת!
@@ שורה 22: / שורה 30: @@
 ג. גדר "כבודו" האמור בזקן
 ואחרי הודיע אלוקים אותנו את כל זאת, כעת נבוא להתבונן בעיקר הדברים מהו "כבודו" האמור בזקן.
 השיטה מקובצת (ב"מ ל.) מביא בכך מחלוקת ראשונים: "פירש רבינו, זקן בחכמתו ואינה לפי כבודו מפני חכמתו ומשום כבוד תורתו דחי לה. אבל זקן או נכבד דעלמא לא חשיב אינה לפי כבודו אלא או יטפל בה או יתן דמיה, הריטב"א. אבל הרמב"ם כתב בפרק י"א מהלכות גזלה ואבדה אם היה חכם או זקן מכובד, וכן כתב הר"ן לקמן" עכ"ל. הריטב"א מסביר שדווקא "כבוד תורה" הוא הדוחה, בשיטה זו מצאנו עוד כמה ראשונים, הנימוקי יוסף (י"ז: מדפי הרי"ף) שואל:"ואי תימא וכיון דצער בע"ח דאורייתא זקן ואינה לפי כבודו למה אינו פורק? ותירץ הרמב"ן ז"ל דעשה דכבוד תורה עדיף וזה לא מחוור בעיני הרנב"ר ז"ל (הוא הר"ן – רבנו ניסים בר ראובן) דזקן לאו [דוקא] קנה חכמה [לבד] קא אמרינן דה"ה למכובד דאמרינן כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי וכדעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות גזילה ואבידה, אלא הכא כיון דצער בעלי חיים הותר לתשמישן של בני אדם, כל שכן לכבודם בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות" הנה לנו שגם הרמב"ן סובר שדווקא בת"ח נאמרה ההלכה של זקן ואינה לפי כבודו [וזו כנראה גם כוונת הריטב"א "פירש רבינו" - לרמב"ן ז"ל], בהמשך נראה בעז"ה שאף דעת הרא"ש כן.
@@ שורה 29: / שורה 38: @@
 ד. יסודו של ה"פרי יצחק"
 לסיעת הסוברים שבסוגיא מדובר בכבוד בעלמא ולאו דווקא בכבוד תורה, יש לכאורה ראייה מגמרא מפורשת.
 הגמ' בברכות (י"ט:) אומרת: "אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, מאי טעמא - אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' - כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב...", ומנסה הגמ' להקשות על אמירה זו: "תא שמע: והתעלמת מהם - פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים שאין אתה מתעלם מהם, הא כיצד? אם היה כהן והיא בבית הקברות, או היה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו, לכך נאמר: והתעלמת. אמאי? לימא: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'! שאני התם, דכתיב: והתעלמת מהם...", בגמ' שם מדובר על כל אדם שמחוייב לפשוט את בגד הכלאיים מעליו, ואף על פי כן הגמ' מביאה בתור קושיא את הסוגיא שלנו, אם אצלנו מדובר בכבוד תורה מה שייך להקשות? אצלנו המצווה נדחית בגלל ש"כבוד תורה" הוא הדוחה, ושם שאין כבוד תורה הרי הדין נותן שכבוד רגיל יהא נדחה מפני מצוות ה', ולפיכך חייב לפשוט את בגד הכלאיים מעליו ואפילו בשוק, א"כ לא ברורה כלל קושיית הגמ' - זו לכאורה ראייה חזקה שאצלנו בסוגיא בכבוד בעלמא עסקינן.
@@ שורה 36: / שורה 46: @@
 ה. כבודו בשדה ואין כבודו בעיר
 הגמ' אצלנו (ל:) בהמשך מעלה ספק: "איבעיא להו: דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר, מהו? מי אמרינן: השבה מעליא בעינן, וכיון דלאו דרכיה להחזיר בעיר - לא לחייב. או דלמא: בשדה מיהת הוא דאיחייב ליה, וכיון דאיחייב ליה בשדה - איחייב ליה בעיר? – תיקו", הרמב"ם הכריע לחומרא (הלכות גזלה ואבדה פי"א/הי"ג) וז"ל: "היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר ומצאן בעיר אינו חייב להחזיר, מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לרשות הבעלים ואף על פי שהרי נכנס בהן לעיר ואין דרכו בכך", לעומתו כתב הרי"ף (י"ז: מדפי הרי"ף): "בעיא ולא איפשיטא הלכך לא יחזיר בעיר" – וצריך להבין כוונתו: האם פטור לגמרי ולא יגע באבידה כלל או שצריך להתחיל את ההשבה אבל כשיגיע לעיר יניח אותה ולא ימשיך להשיבה מפני שאין זה כבודו. מסביר ה"נימוקי יוסף": "כתב הרב אלפסי ז"ל דכיון דלא איפשיטא לא יחזיר בעיר משמע שאינו חייב להתחיל בשדה כדי שלא יתחייב לגמור בעיר... אבל הרמב"ם ז"ל כתב פרק י"א מהלכות גזלה ואבדה וז"ל היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לבעלים ואף על פי שהרי נכנס בהם לעיר ואין דרכו בכך וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב וכו' משמע מדברי הרב ז"ל (הרמב"ם) דכיון דעלה בתיקו יחזיר בעיר..." ומסיים ה"נימוקי יוסף" על דברי הרי"ף: "אמר המחבר נ"ל שסופר טעה שכתב לא יחזיר אלא יחזיר הוא וכדפירש הרמב"ם ז"ל דכיון דפשיטא להו דכשהתחיל חייב לגמור וספק דאורייתא אם יתחיל אית לן למימר שיתחיל שהיא מצוה דזקן ואינה לפי כבודו הרשות בידו דומיא דשלו מרובה משל חבירו". הרא"ש לעומתו כותב: "וראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ומיחייב להחזיר בשדה וכיון דאיחייב איחייב אף בעיר. ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו, איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל לכבוד תורה במקום שאין חייב. ומשום ספק ממון חבירו אם הוא מחויב בו לא יזלזל בספק איסור. והחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יוותר מממונו ויעשה כמו שעשה רבי ישמעאל ב"ר יוסי. אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו" ראשית, רואים שהרא"ש למד ש"כבודו" האמור בזקן היינו דווקא כבוד תורה ולא כבוד בעלמא, וכשיטת הרמב"ן והריטב"א שהבאנו לעיל'. בנוסף מחדש הרא"ש, שאף אם הת"ח רוצה למחול על כבודו - אינו רשאי, וזה לכאורה קשה שהרי ראינו בקידושין (ל"ב:) שהרב רשאי למחול על כבודו: "א"ר יצחק בר שילא א"ר מתנה אמר רב חסדא: האב שמחל על כבודו - כבודו מחול, הרב שמחל על כבודו - אין כבודו מחול, ורב יוסף אמר: אפי' הרב שמחל על כבודו - כבודו מחול, שנאמר: וה' הולך לפניהם יומם" והרא"ש עצמו פסק זאת להלכה: "ורב יוסף אמר אפי' הרב שמחל על כבודו כבודו מחול וסוגיין כרב יוסף", א"כ מדוע גבי אבידה אסור לו למחול על כבודו ולהשיבה? ונראה לתרץ על פי דברי הרמב"ם בסוף הלכות ת"ת (פ"ז/הי"ג): "וכן היה דרך חסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינן משיבין ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו... במה דברים אמורים כשבזהו או חרפהו בסתר אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו ואם מחל נענש שזה בזיון תורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו" מבאר שם מרן ה"כסף משנה": "כתב הריב"ש בשם הראב"ד אף על פי שאמרו בפ"ק דקידושין (דף ל"ב) הרב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו מידי דלית ביה בזיון אלא שבאותם הדברים שאדם חייב לנהוג בו כבוד מחמת תורתו כגון לעמוד מפניו וכיוצא בזה אבל על בזיונו אינו יכול למחול אדרבא אסור לו למחול שהתורה מתבזית בכך" - לפי זה הדברים אתי שפיר, דבהשבת אבידה כיוון שאין דרכו של הת"ח בכך הוי דרך ביזיון ולכן אין לת"ח למחול על כבודו ולהשיב את האבידה.
 והשתא ברורה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש - דהרא"ש לשיטתיה שהכבוד כאן הוא "כבוד תורה" לכן ברור שאסור לזקן למחול על כבודו ולהשיב אבידה, אבל לפי הרמב"ם שבסוגיא עוסקים ב"כבוד בעלמא" לכן באמת "רשאי" להשיב את האבידה וכפי שביאר ה"נימוקי יוסף" לעיל', א"כ הדין נותן שנפסוק לחומרא, ועל פי זה ברור מאוד מה שהכריע הרמב"ם בהמשך דבריו (שם/הי"ז): "ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו" - דכיוון שעסקינן בכבוד בעלמא שייך שימחול על כבודו ויעשה לפנים משורת הדין.
@@ שורה 43: / שורה 54: @@
 ו. פסק ההלכה
 למסקנה פסק השו"ע (סימן רס"ג א-ג):
 "מצא שק או קופה, אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב ליטפל בהם. ואומד דעתו, אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חברו; ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו, כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר.  היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר, ומצאן בעיר, אינו חייב להחזיר. מצאם בשדה, חייב להחזיר עד שיגיעו לרשות הבעלים, ואף על פי שהרי נכנס בהם לעיר ואין דרכו בכך. וי"א דלא יחזיר בעיר, אלא יכניס מן השדה לעיר ויניחנה (טור בשם הרא"ש). וכן אם מצא בהמה והכישה, נתחייב ליטפל בה ולהחזירה אף על פי שאינה לפי כבודו, שהרי א התחיל במצוה.
 ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבידה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו. הגה: ויש חולקין ואוסרין להחזיר, הואיל ואינו לפי כבודו, אלא אם רוצה ליכנס לפנים מן השורה ישלם מכיסו (טור בשם הרא"ש סי' רע"ב).