הבדלים בין גרסאות בדף "התרת נדרים על מנהג"

הטעם הוא לפי שמנהג שבא להרחיק מאיסור הוא דומה לנשבע לקיים את המצוות שהוא דבר טוב שאסרו חכמים להתיר. ולכן את הסיפור לגבי בני ביישן הוא מבין שמדובר שבני ביישן באו לעשות התרת נדרים ורבי יוחנן לא הסכים כיון שזה כמו הנשבע לקיים את המצוות. והאיסור להתיר את השבועה של הנשבע על המצוות הוא מדרבנן שכן מתירים אותו בשעת הדחק והוא נסמך על פסוק הפסוק "נדרי לה' אשלם" (תהילים קט"ז י"ד). מכאן משמע שהאיסור הוא מדרבנן. '''והרמב”ן''' הסכים לכל זה.

ראינו שיש דברים רבים שהם מותרים וישראל נהגו בהם איסור והם נתקבלו כאיסור גמור, כדוגמת חומרא דרבי זירא בדיני נידה ואיסור שומן של גיד, והגמרא אף משבחת את עם ישראל על כך. על פי זה הוא מבין ש”דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, ואין מתירין לו” מדבר על התרת נדרים ומשמעות הדבר היא שאין אפשרות לעשות התרת נדרים על מנהג. ולכן הוא פוסק שאי אפשר להתיר מנהג כלל וכך הוא גם מסביר את התירוץ של בני ביישן. טעם הדבר הוא שדבר שאדם אסר על עצמו הוא חמור מן הנדרים והשבועה, כיון שהאדם קבל על עצמו את האיסורים כאיסורי תורה ממש ולכן ברור שלא יכול להתירם.  

מכיון שהרשב"א נסמך על הברייתא של "דברים המותרים.." אנו יכולים להבין שחומרת האיסור גם לפי הרשב"א היא דרבנן שכן הבבלי בנדרים טו. מביא את הברייתא הזאת כמקור לכך שיש איסורי "בל יחל" מדרבנן, והם המנהגים (רש"י שם). ואם המנהגים עצמם הם מדרבנן אז ודאי שהתרתם היא לכל היותר אסורה מדרבנן.