161
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "התרת נדרים על מנהג"
←דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה
| שורה 49: | שורה 49: | ||
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים. | השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים. | ||
=== דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה=== | === דעת השו"ע על התרה במנהג קהילה=== | ||
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמת ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, מכאן יוצא שאם רק קהילה קיבלה אז מותר לבנים להתיר את המנהג. | '''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'. ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמת ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי), ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע מדברי '''הש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, מכאן יוצא שאם רק קהילה קיבלה אז מותר לבנים להתיר את המנהג, וכן כתב '''המטה יוסף'''( יו"ד סוף סימן א'). | ||
וגם יש להקשות על הקרבן נתנאל ודעימיה '''מהירושלמי פסחים ד א''' שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (שו"ת יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך ציין שדעתו סותרת את דעת השו"ע. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר). | |||
===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח=== | ===כוונת השו"ע בסימן רכ"ח=== | ||
מחלוקת זו התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). | מחלוקת זו התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ '''הנהר שלום''' (סי’ תצו ס”ק ב). | ||