161
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "התרת נדרים על מנהג"
אין תקציר עריכה
| שורה 48: | שורה 48: | ||
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. | השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. | ||
===הסתירה בשולחן ערוך=== | ===הסתירה בשולחן ערוך=== | ||
היו שרצו לטעון שיש סתירה בין השו"ע שהבאנו לבין פסיקתו ביו"ד רכ"ח סעיף כח'. | |||
שם השו"ע פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". והאחרונים תירצו בדבר תירוצים רבים. היו שאמרו שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר שלהתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. ( | |||
==אחרונים== | ==אחרונים== | ||
האחרונים נחלקו כיצד להבין את הסוגיא וכן במקרי ביניים בהם לא ברור האם מדובר במנהג או לא. | האחרונים נחלקו כיצד להבין את הסוגיא וכן במקרי ביניים בהם לא ברור האם מדובר במנהג או לא. | ||
| שורה 56: | שורה 57: | ||
'''המהרש"ל''' (שו"ת מהרש"ל סימן ו) חידש שנראה לדייק מלשון הברייתא "'''אחרים''' נהגו איסור" שדווקא אם נהגו מקצת העם (אחרים) אפשר להתיר אבל אם כל העם נהגו בדבר איסור אז זה כמו תקנת חכמים ואין להתיר את זה. | '''המהרש"ל''' (שו"ת מהרש"ל סימן ו) חידש שנראה לדייק מלשון הברייתא "'''אחרים''' נהגו איסור" שדווקא אם נהגו מקצת העם (אחרים) אפשר להתיר אבל אם כל העם נהגו בדבר איסור אז זה כמו תקנת חכמים ואין להתיר את זה. | ||
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) הלך רחוק יותר ורצה להעמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). ויש להקשות על כך מהירושלמי פסחים ד א שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך. וכן גם כתב המהרשד"ם (יו"ד סימן מ) אך כתב שדבריו הם נגד השו"ע. | '''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) הלך רחוק יותר ורצה להעמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). ויש להקשות על כך מהירושלמי פסחים ד א שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. ותירוצו דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך. (שו"ת דברי שלום יו"ד פג). וכן גם כתב המהרשד"ם (יו"ד סימן מ) אך כתב שדבריו הם נגד השו"ע. | ||
'''הפרי חדש''' (פר"ח אור"ח תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. | '''הפרי חדש''' (פר"ח אור"ח תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. | ||