הבדלים בין גרסאות בדף "השכרת והשאלת כלים לגוי לשבת"

{{מקורות|שבת יט.|רמב"ם שבת פרק ו טז|שלחן ערוך אור"ח רמו א-ב}}

'''למרדכי והרוקח''' שיטה נוספת פה, המרדכי אומר בשם הרוקח שאדם שהשאילו לאמצע השבוע צריך ליקחנו קודם השבת. '''הב"י''' מעמיד שיטתם כב"ש ואין הלכה כמותם. אך '''הב"ח והדרישה''' (ס"ק ג) הקשו על זה איך אפשר לומר על עמודי העולם שפסקו הלכה כב"ש? והדרישה רצה ליישב שהכוונה שהשאילו באמצע השבוע עד אמצע השבוע הבא, ולכן צריך ליקחנו. אך מקשה ממקור נוסף שם מפורש במרדכי שאפילו מאמצע השבוע אסור משום שביתת כלים. הב"ח רצה ליישב אחרת, הוא אמר שפשט הש"ס ביח. שאפילו לדעת ב"ה יש שביתת כלים, וזה גופא שיטת המרדכי והרוקח, וע"כ הורה שאע"פ שרוב הפוסקים סוברים שאין בזה אפילו איסור דרבנן ראוי להחמיר.<br>

להלכה מסקנת '''הב"י''' וכ"כ '''בשו"ע''' כדברי '''הרי"ף והרמב"ם''', שניתן להשכיר כלים אפילו בערב שבת. וכתב '''המשנה ברורה''' (ס"ק א) שאף לפי דעתם יש להשכיר בהבלעה בדווקא, ולא רק על שבת, כיוון שלא מצאנו מי שחולק על דין ששכר שבת אסור. '''הרמ"א''' הזדעק הרי יש סיעה של ראשונים ואחרונים שלא כתבו כן. ולכן כשהשו"ע הביא בסתם את הרי"ף והרמב"ם ואת רבינו יונה כיש אומרים, פסק הרמ"א כיש אומרים שזו שיטת רבינו יונה.  

הביאור הלכה (ד"ה וכן עיקר) מסביר שבעצם יש פה שני צדדים, מי שסובר את הברייתא, וזהו תוס' ושאר הראשונים ואף רבינו יונה, והרמב"ם והרי"ף שלא סברו אותה. ולכן עצם מה שפוסקים כרבינו יונה, זהו כדעת רוב הפוסקים שסוברים את הברייתא, ולגבי החילוק, כיוון שעוד ראשונים סוברים כן, לכן מקילים ומחלקים בין כלים שעושים בהם מלאכה לכלים שאין עושים בהם.  

'''בתוס'''' (שבת יט. ד"ה לא) מפורש שדווקא שכירות לגוי אסרה הברייתא אך השאלה מותרת. וכ"כ '''הב"י''' (ד"ה ודוקא) בשם עוד ראשונים. וכתב עוד שהשאלה בשבת תמורת יום בחול מותרת.  

דברי הגר"א הובאו גם במשנה ברורה ס"ק א, שם המשנה ברורה מבאר מדוע יש חלוקה בין השכרה בערב שבת לד' וה': הוא מסביר שהשכרה בערב שבת היא וודאי למטרת רווח משבת, הישראל הוא היוזם, שרוצה שהכלי שלו יעבוד בשבת, והוא ירוויח ממנו. אומנם אם יעשה כן ביום ד וה' אין הוא נראה כיוזם, אלא הגוי רוצה בכלי, ולכן אין הוא נראה כשלוחו והדבר מותר.   

'''בשבת''' (יח:) מובאת ברייתא ביחס למכירה והשאלה לגוי שצריך לדעת ב"ה (אליבא דר"ע) לצאת מפתח ביתו קודם השבת. הטעם הוא, לדעת '''הסמ"ג''', משום שיחשדו שציווה לגוי שיוליכנו.  [הסמ"ג והתרומה- כתבו שהטעם הוא שיאמר שצווהו להוציאו לרשות הרבים. אומנם '''הנחלת צבי''' (עטרת צבי ס"ק ג מובא באליה רבה) כתב שהטעם הוא שיחשדו שאמר להוציא חוץ לתחום והקשה האליה רבה מהיכן למד כן?] ולפי דעת '''הרמב"ם''' (פ"ו הלכה יט) הטעם שנראה כעשה איתו את העסק בשבת.

'''הב"י''' הביא דברי הראשונים האלו (רמו-ב ד"ה ומכל) והשמיט טעמו של הרמב"ם. והתקשה '''המג"א''' (ס"ק ו) מה הסיבה שהשמיט? ועוד שיש בזה נפק"מ שלפי הטעם של הסמ"ג בעיר שמוקפת חומה, אין בעיה של הוצאה ומותר להוציא בשבת משא"כ לרמב"ם אין חילוק בזה? '''ובאליה רבה''' (אות ח) כתב שכיוון שגדולי רבותינו הראשונים ראו הרמב"ם וחלקו עליו, לכן לא הביאו.  

'''בשו"ע''' (רמו-ב) כתב כטעמם של הסמ"ג והתרומה שאסור להשאיל בשבת, מפני שהרואה סבור שישראל ציווהו להוציאו.  

מה הדין במקום שאין רה"ר, כמו אצלנו שרוב המקומות נחשבים ככרמלית, שהרי אנחנו פוסקים כדעות שרשות הרבים הוא רק במקום שבוקעים שישים ריבוא? '''המג"א''' כתב שאם יש צורך יש לסמוך על הב"י שטעם האיסור משום חשש הוצאה ובזה שאין מותר. אומנם '''הב"ח''' חולק ואוסר שאמירה לגוי אפי' באיסורי דרבנן נאסרה, ועוד שלא פלוג, ועוד בכלים שעושים בהם מלאכה יש עוד חשש שמיחזי כשלוחו.  

'''המחצית השקל''' (רמו- ו) הביא שאלת תורת השלמים מדוע באמת לא חוששים שיחשדו שציווה לגוי שיעבירנו ד' אמות ברה"ר, ואיסורים אחרים? ומיישב שמזה מוכח שכל החשש של החכמים היה רק מצד שעת ההוצאה, אך לאיסורים שיקרו אח"כ לא חששו, כיוון שהם אינם יודעים שהחפץ הוא של ישראל. אומנם קצת קשה על זה שהט"ז בהלכות פסח כתב שמותר לתת לגוי הרבה חמץ בערב פסח שחל בשבת, כיוון שלדידן אין רה"ר גמורה ועסק מצווה הוא, אלא שיש להקפיד שלא יוציאנו חוץ לתחום. ובט"ז הזה כתוב שהחשש הוא הוצאה חוץ לתחום. יישב '''המחצית השקל''' שבאמת החשש הוא רק הוצאה חוץ לביתו, אלא שבמקרה שהגוי לא גר בעיר, ומי שיראנו מוציא יבין שהוא מוציא חוץ לתחום ובזה יש לאסור.