119
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "השבת אבדה לספק ישראל"
אין תקציר עריכה
אסף יעקב הלוי (שיחה | תרומות) |
אסף יעקב הלוי (שיחה | תרומות) |
||
| שורה 12: | שורה 12: | ||
מצינו, אם כן, שני מקורות שונים הנובעים ישירות מהפסוקים לכך שאין צורך, ואולי אף אסור, להשיב אבדה לבעליה הגוי. אך קשה, מדוע ישנו צורך בשני פסוקים כדי ללמוד את אותו הדין? נראה כי מכל פסוק עולה אופי אחר לדין שלא מחזירים אבדה לגוי, אופי שנעמוד עליו כעת. | מצינו, אם כן, שני מקורות שונים הנובעים ישירות מהפסוקים לכך שאין צורך, ואולי אף אסור, להשיב אבדה לבעליה הגוי. אך קשה, מדוע ישנו צורך בשני פסוקים כדי ללמוד את אותו הדין? נראה כי מכל פסוק עולה אופי אחר לדין שלא מחזירים אבדה לגוי, אופי שנעמוד עליו כעת. | ||
==="למען ספות הרוה"=== | ==="למען ספות הרוה"=== | ||
מהגמרא בסנהדרין עולה כי ישנו איסור של ממש להשיב אבדה לגוי. ה'''רמב"ם''' ([http://www.mechon-mamre.org/i/b311.htm הלכות גזלה ואבדה פי"א ה"ג]) פסק גמרא זו להלכה, ונימק זאת בכך שהשבה כזו מהווה סיוע לרשעים. באופן דומה פסקו גם ה'''שו"ע''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=193&hilite= חו"מ רסו א]), ה'''רמב"ן''' (קידושין יז | מהגמרא בסנהדרין עולה כי ישנו איסור של ממש להשיב אבדה לגוי. ה'''רמב"ם''' ([http://www.mechon-mamre.org/i/b311.htm הלכות גזלה ואבדה פי"א ה"ג]) פסק גמרא זו להלכה, ונימק זאת בכך שהשבה כזו מהווה סיוע לרשעים. באופן דומה פסקו גם ה'''שו"ע''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=193&hilite= חו"מ רסו א]), ה'''רמב"ן''' (קידושין יז: ד"ה ותמהני), '''רש"י''' ([http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?id=1850 כתובות טו: ד"ה להחזיר]), '''תוספות''' [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?id=1093&vt=1&fs=0 (יומא פה. ד"ה להחזיר)], ה'''ר"ן''' (כתובות טו: ד"ה אם רוב), ה'''רי"ד''' (פסקי הרי"ד סנהדרין עו: ד"ה אמר רב) וה'''ריא"ז''' (פסקי ריא"ז סנהדרין ט א ט). | ||
==="אחיך" – למעט נוכרי=== | ==="אחיך" – למעט נוכרי=== | ||
מהגמרא בבבא קמא עולה כי אמנם לא קיים איסור השבת אבדה לגוי, אך גם אין חיוב להשיב לו את אבידתו, זאת כיוון שגויים אינם חלק מהאחווה היהודית – אינם בכלל 'אח'. ה'''רמב"ן''' (דברים כג | מהגמרא בבבא קמא עולה כי אמנם לא קיים איסור השבת אבדה לגוי, אך גם אין חיוב להשיב לו את אבידתו, זאת כיוון שגויים אינם חלק מהאחווה היהודית – אינם בכלל 'אח'. ה'''רמב"ן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45959&st=&pgnum=213 (דברים כג כ ד"ה לא תשיך)] מחלק את דיני הממונות בתורה לשני חלקים: | ||
* צדק ואמת – זכויות הזולת היסודיות | * צדק ואמת – זכויות הזולת היסודיות | ||
* חסד ורחמים – דינים שנקבעו לפנים משורת הדין | * חסד ורחמים – דינים שנקבעו לפנים משורת הדין | ||
בעוד המידה הראשונה היא אוניברסלית, כוללת בתוכה את כל בני האדם, נוהגת השנייה אך ורק כלפי יהודים, כלפי השותפים באחווה. דינים רבים בתורה, כגון ריבית, מופנים אך ורק כלפי ה'אחים', דינים אלו הם דינים של חסד וקרבה ואינם דינים ממוניים בסיסיים. על פי הגמרא בבבא קמא, גם השבת אבדה אינה דין ממוני יסודי כי אם דין מיוחד של חסד. כך גם הבין ופסק ה'''מאירי''' (בית הבחירה בבא קמא קיג:). | בעוד המידה הראשונה היא אוניברסלית, כוללת בתוכה את כל בני האדם, נוהגת השנייה אך ורק כלפי יהודים, כלפי השותפים באחווה. דינים רבים בתורה, כגון ריבית, מופנים אך ורק כלפי ה'אחים', דינים אלו הם דינים של חסד וקרבה ואינם דינים ממוניים בסיסיים. על פי הגמרא בבבא קמא, גם השבת אבדה אינה דין ממוני יסודי כי אם דין מיוחד של חסד. כך גם הבין ופסק ה'''מאירי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40773&st=&pgnum=325 (בית הבחירה בבא קמא קיג:)]. | ||
===סיכום ביניים=== | ===סיכום ביניים=== | ||
נמצא אם כן, שקיימת מחלוקת בין ה'''רמב"ם''' וסיעתו לבין ה'''מאירי''' מדוע אין להשיב אבדה לגוי. נראה ששורשיה של מחלוקת זו מצויים ביסודות דיני השבת אבדה, כפי שניתן להבחין מעיון ביסודות אלו: | נמצא אם כן, שקיימת מחלוקת בין ה'''רמב"ם''' וסיעתו לבין ה'''מאירי''' מדוע אין להשיב אבדה לגוי. נראה ששורשיה של מחלוקת זו מצויים ביסודות דיני השבת אבדה, כפי שניתן להבחין מעיון ביסודות אלו: | ||
| שורה 27: | שורה 27: | ||
====ספקות==== | ====ספקות==== | ||
לשאלה זו אבני בוחן ונפקא-מינות רבות, שאולי המשמעותית ביותר ביניהן היא מה עושים במקרה של ספק – שהרי אם מדובר בדין איסורי, יש לפסוק שבמצב של ספק דאורייתא נוקטים לחומרא, והחובה להחזיר את האבידה נותרת על כנה, בעוד אם החיוב הוא תוצאה של דין ממוני, יש לפסוק שבמצב של ספק ממונות נוקטים לקולא לטובת הנתבע, (חולין קלד.) ואין חיוב להחזיר את האבידה. | לשאלה זו אבני בוחן ונפקא-מינות רבות, שאולי המשמעותית ביותר ביניהן היא מה עושים במקרה של ספק – שהרי אם מדובר בדין איסורי, יש לפסוק שבמצב של ספק דאורייתא נוקטים לחומרא, והחובה להחזיר את האבידה נותרת על כנה, בעוד אם החיוב הוא תוצאה של דין ממוני, יש לפסוק שבמצב של ספק ממונות נוקטים לקולא לטובת הנתבע, (חולין קלד.) ואין חיוב להחזיר את האבידה. | ||
ואכן, נחלקו הראשונים בשאלה זו. המשנה (בבא מציעא ב א) אומרת שכאשר אדם מוצא מציאה הוא מחויב להכריז עליה. על דין זה במצב של ספק נחלקו הרא"ש והרמב"ם: ה'''רא"ש''' ( | ואכן, נחלקו הראשונים בשאלה זו. המשנה [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&massechet=304&amud=41&fs=0 (בבא מציעא ב א)] אומרת שכאשר אדם מוצא מציאה הוא מחויב להכריז עליה. על דין זה במצב של ספק נחלקו הרא"ש והרמב"ם: ה'''רא"ש''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42274&st=&pgnum=11&hilite= (בבא מציעא פ"ב ס"א)] פוסק שהחיוב להכריז קיים גם במצבי ספק, כיוון שספק דאורייתא לחומרא (ואין להקשות מהדין "ספק הינוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר", שהרי שם בעצם אין צד של אבדה). כלומר, לדידו השבת אבדה היא דין איסורי. לעומתו פוסק ה'''רמב"ם''' כנגדו [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=11&hilchos=66&perek=15&halocha=12&hilite= (גזלה ואבדה פט"ו הי"ב)] שאמנם אסור לקחת חפץ במצב של ספק, אך לאחר שהחפץ נלקח אין חובה להכריז עליו. כמו הרמב"ם כתב ה'''אור זרוע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8924&st=&pgnum=105 (אור זרוע ג פסקי בבא מציעא סו)]. לשיטתם, השבת אבידה היא דין ממוני. | ||
====כהן בבית קברות==== | ====כהן בבית קברות==== | ||
דוגמא נוספת למקום בו מחלוקת זו באה לידי ביטוי היא הגמרא (בבא מציעא ל.) המונה רשימה קצרה של אישים הפטורים מהשבת אבדה, שאחד מהם הוא כהן הפטור מהשבה במקרה בו האבידה נמצאת בבית קברות. הגמרא מסבירה פטור זה בכך שאמנם מחד גיסא קיימת על הכהן מצוות עשה של 'השב תשיבם', אך מנגד חלים עליו ציווי לא תעשה ועשה המיוחדים לכהן האוסרים עליו להכנס לבית הקברות | דוגמא נוספת למקום בו מחלוקת זו באה לידי ביטוי היא הגמרא [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&massechet=304&amud=59&fs=0 (בבא מציעא ל.)] המונה רשימה קצרה של אישים הפטורים מהשבת אבדה, שאחד מהם הוא כהן הפטור מהשבה במקרה בו האבידה נמצאת בבית קברות. הגמרא מסבירה פטור זה בכך שאמנם מחד גיסא קיימת על הכהן מצוות עשה של 'השב תשיבם', אך מנגד חלים עליו ציווי לא תעשה ועשה המיוחדים לכהן האוסרים עליו להכנס לבית הקברות, וחיוב עשה לא יכול לדחות את הצירוף של חיובי לא תעשה ועשה יחד. | ||
ה'''רמב"ן''' | ה'''רמב"ן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40906&st=&pgnum=31 (חידושי הרמב"ן בבא מציעא ל. ד"ה קרא למאי)] מקשה כיצד מתחייב הכהן ב'השב תשיבם' על אבדה כזו כלל, שהרי כדי להתחייב בהשבת אבידה הוא צריך להגביה אותה. הרמב"ן דוחק ומשיב שמדובר דווקא במקרה בו הכהן כבר נכנס לבית הקברות והרים את המציאה. לעומתו, ה'''ר"ן''' (חידושי הר"ן בבא מציעא ל. ד"ה קרא למאי) מסביר שהכהן מתחייב ב'השב תשיבם' כבר ברגע הראיה. דומה כי מחלוקתם גם היא נובעת משאלת מקור חיוב השבת אבידה. אם נאמר שהשבת אבדה הינה דין ממוני הנובע ממצבו הקנייני של החפץ, ברור מדוע החיוב יוצר דווקא אך ורק ברגע ההגבהה – מעשה הקניין – וניתן להבין מדוע הרמב"ן, שכנראה סבר כך, נדחק לפרש באופן זה. ברם, אם נאמר שהשבת אבדה היא דין איסורי הנובע אך ורק מציווי התורה הספציפי, אין סיבה לחלק בין רגע ההגבהה לרגע הראיה ויש יותר סברא לחייב דווקא מהראיה. | ||
====מציאת גוי==== | ====מציאת גוי==== | ||
נחזור לנקודת המוצא – השבת אבדה לגוי. כעת נקודת המחלוקת בסוגיין ברורה יותר: ה'''רמב"ם''' ודעימיה סוברים שהשבת אבדה הינה דין ממוני, ולכן יש צורך בסיבה חוקית-אקטיבית כדי להפקיע את הבעלות של הגוי על החפץ. לעומתם, ה'''מאירי''' אינו סובר שאבדה היא דין ממוני, הוא אף כותב (בית הבחירה בבא קמא קיג:) שאבידה היא 'מקצת קניין', כלומר שלמוצא יש ממש דין בעלות מסוים בחפץ. ממילא לשיטתו כל דין השבת אבדה הוא דין איסורי, ובמקום כזה אפשר לומר שמדובר בדין של 'האחווה' בלבד ולמעט ממנו גוי ואין צורך בסיבות חיוביות כדי להפקיע ממון. | נחזור לנקודת המוצא – השבת אבדה לגוי. כעת נקודת המחלוקת בסוגיין ברורה יותר: ה'''רמב"ם''' ודעימיה סוברים שהשבת אבדה הינה דין ממוני, ולכן יש צורך בסיבה חוקית-אקטיבית כדי להפקיע את הבעלות של הגוי על החפץ. לעומתם, ה'''מאירי''' אינו סובר שאבדה היא דין ממוני, הוא אף כותב [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40773&st=&pgnum=325 (בית הבחירה בבא קמא קיג:)] שאבידה היא 'מקצת קניין', כלומר שלמוצא יש ממש דין בעלות מסוים בחפץ. ממילא לשיטתו כל דין השבת אבדה הוא דין איסורי, ובמקום כזה אפשר לומר שמדובר בדין של 'האחווה' בלבד ולמעט ממנו גוי ואין צורך בסיבות חיוביות כדי להפקיע ממון. | ||
נפקא מינה נוספת לשאלה זו בגוי ניתן למצוא במחלוקת המחנה אפרים והש"ך והב"ח: על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' (מחנה אפרים גזלה לא) אבדת גוי תהיה שייכת מיד למוצא, ואילו על פי ה'''ש"ך''' | נפקא מינה נוספת לשאלה זו בגוי ניתן למצוא במחלוקת המחנה אפרים והש"ך והב"ח: על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' (מחנה אפרים גזלה לא) אבדת גוי תהיה שייכת מיד למוצא, ואילו על פי ה'''ש"ך''' (יו"ד קמו א) בשם ה'''ב"ח''' היא תהיה שייכת לו רק לאחר שהגוי יתייאש. | ||
==תירוצים לקושיית הפתיחה== | ==תירוצים לקושיית הפתיחה== | ||
נחזור לשאלה בה פתחנו: מדוע הולכים אחר הרוב בהשבת אבדה לגוי? | נחזור לשאלה בה פתחנו: מדוע הולכים אחר הרוב בהשבת אבדה לגוי? | ||
===שיטה ראשונה=== | ===שיטה ראשונה=== | ||
* ה'''רמב"ן''' ( | * ה'''רמב"ן''' (כתובות טו: ד"ה אם רוב), ה'''ריטב"א''' (כתובות טו: ד"ה אם רוב) וה'''רשב"א''' בתירוצו הראשון [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49392&st=&pgnum=58 (כתובות ד"ה אם רוב)] מסבירים שהמוצא אינו בעל האבידה, כיוון שכך מוחזקתו באבידה קלושה ואפשר ללכת במקרה זה על פי הרוב ולהוציאה מידו. | ||
* '''תוספות''' מחלקים ואומרים שדברי שמואל (בבא בתרא צב:) שאין הולכים בממון אחר הרוב אמורים רק במקרה בו החפץ המוחזק הגיע ליד המחזיק בהיתר ומדעת הבעלים, מה שאין כן במקרה שלפנינו – בו האבידה הגיע למוצא במקרה. לכן ממילא במקרה דנן כן הולכים אחר הרוב ומוציאים מהמוצא את האבדה . | * '''תוספות''' [http://daf-yomi.com/Dafyomi_Page.aspx?vt=1&massechet=297&amud=30&fs=0 (כתובות טו: ד"ה אם רוב)] מחלקים ואומרים שדברי שמואל (בבא בתרא צב:) שאין הולכים בממון אחר הרוב אמורים רק במקרה בו החפץ המוחזק הגיע ליד המחזיק בהיתר ומדעת הבעלים, מה שאין כן במקרה שלפנינו – בו האבידה הגיע למוצא במקרה. לכן ממילא במקרה דנן כן הולכים אחר הרוב ומוציאים מהמוצא את האבדה . | ||
הצד השווה בשני התירוצים הללו הוא שהם מדברים על ריעותא במוחזקותו החוקית של מוצא האבדה, כלומר, לדידם השבת אבדה הינה דין בממונות הנשפט על פי דיני הקניין הרגילים. | הצד השווה בשני התירוצים הללו הוא שהם מדברים על ריעותא במוחזקותו החוקית של מוצא האבדה, כלומר, לדידם השבת אבדה הינה דין בממונות הנשפט על פי דיני הקניין הרגילים. | ||
===שיטה שנייה=== | ===שיטה שנייה=== | ||
תירוץ המתאים | תירוץ המתאים לשיטה השנייה מופיעה בדברי ה'''רשב"א''' בתירוצו השני. הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49392&st=&pgnum=58 (כתובות ד"ה אם רוב)] מסביר שבמקרה שלפנינו מדובר על מצב בו ישנו ספק חיוב 'השב תשיבם' – ספק דאורייתא בו נפסוק לחומרא – ולכן במצב של רוב יש להחמיר ולהשיב את האבדה. | ||
====קושיה על שיטה זו==== | ====קושיה על שיטה זו==== | ||
על שיטה זו ניתן להקשות, שהרי אם מקור חיוב השבת אבדה לספק-ישראל נובע מכך שספק דאורייתא לחומרא, הרי שגם לתינוק שנמצא בעיר שחצי מתושביה יהודים וחציים גויים, שספקו ספק גמור, צריך להחזיר את אבדתו – מה שסותר את דברי הגמרא שראינו לעיל. | על שיטה זו ניתן להקשות, שהרי אם מקור חיוב השבת אבדה לספק-ישראל נובע מכך שספק דאורייתא לחומרא, הרי שגם לתינוק שנמצא בעיר שחצי מתושביה יהודים וחציים גויים, שספקו ספק גמור, צריך להחזיר את אבדתו – מה שסותר את דברי הגמרא שראינו לעיל. | ||
====תירוץ ראשון==== | ====תירוץ ראשון==== | ||
כיוון ראשון אפשרי בפתרון סתירה זו נעוץ בכך שאולי הדין שספק דאורייתא לחומרא קיים רק באיסורים ולא במצוות עשה. דבר מעין זה כותב ה'''פרי מגדים''' (אורח חיים אשל אברהם יז ב) הכותב שבמצוות עשה חיוביות מסכימים ה'''רמב"ם''' וה'''רשב"א''' (אולי נכתוב על זה איזו הערה) מהתורה שמהתורה יש לפסוק ספק דאורייתא לקולא. אמנם מדרבנן פוסקים מצב כזה לחומרא, אך אפשר לומר שממון הוצאת ממון לא נכללה בגזירת חכמים זו. | כיוון ראשון אפשרי בפתרון סתירה זו נעוץ בכך שאולי הדין שספק דאורייתא לחומרא קיים רק באיסורים ולא במצוות עשה. דבר מעין זה כותב ה'''פרי מגדים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41540&st=&pgnum=153 (אורח חיים אשל אברהם יז ב)] הכותב שבמצוות עשה חיוביות מסכימים ה'''רמב"ם''' וה'''רשב"א''' (אולי נכתוב על זה איזו הערה) מהתורה שמהתורה יש לפסוק ספק דאורייתא לקולא. אמנם מדרבנן פוסקים מצב כזה לחומרא, אך אפשר לומר שממון הוצאת ממון לא נכללה בגזירת חכמים זו. | ||
בתירוץ זה ישנן שתי בעיות: | בתירוץ זה ישנן שתי בעיות: | ||
* התירוץ מחזיק רק לשיטת הפרי מגדים הנ"ל. אך | * התירוץ מחזיק רק לשיטת הפרי מגדים הנ"ל. אך מדברי ה'''מנחת חינוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14093&st=&pgnum=11 (א-ב)] עולה כי כפי שהרמב"ם והרשב"א (שבשיטתו אנו עוסקים) נחלקו על דין ספק דאורייתא באיסורים, הם נחלקו גם במצוות עשה חיוביות – אין תירוץ זה מועיל. כמו כן, תירוץ זה אינו מועיל לשיטת '''מהרי"ט אלגאזי''' (מ ד"ה והנה לפי) וה'''כסף משנה''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=82519&rid=1151 (מילה ג-ו)], האומרים שאפילו הרמב"ם מודה במקרה של ספק מצוות עשה שהולכים לחומרא. | ||
* גם אם לך על פי שיטת ה'''פרי מגדים''', נוכל אולי להסתדר עם שיטת טוב למאירי. אך עם שיטת הרא"ש, הכותב בהדיא ( | * גם אם לך על פי שיטת ה'''פרי מגדים''', נוכל אולי להסתדר עם שיטת טוב למאירי. אך עם שיטת הרא"ש, הכותב בהדיא [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42274&st=&pgnum=11&hilite= (בבא מציעא פ"ב ס"א)] שבמקרה של ספק יש חובה להכריז ולהחזיר את האבידה, תירוץ זה אינו מועיל. | ||
====תירוץ שני==== | ====תירוץ שני==== | ||
ניתן לנסות ולפתור את הבעיה מכיוון שונה. נהפוך את השאלה ליותר כללית: הרי לכאורה אפשר להוסיף את האלמנט האיסורי בכל ספק ממון. לו יצויר שישנה תביעה ממונית של ראובן כלפי שמעון במציאות של ממון המוטל בספק, ניתן לטעון, באופן עקרוני, שבמידה וננהג בהתאם לכללי ב"ד הרגילים (המוציא מחברו עליו הראיה) ונשאיר את הממון בידי שמעון אזי הממון יהיה ספק גזול ביד שמעון. במצב של ספק גזל ממילא יתחייב שמעון לתת לראובן את הממון מדין ספק דאורייתא לחומרא. | ניתן לנסות ולפתור את הבעיה מכיוון שונה. נהפוך את השאלה ליותר כללית: הרי לכאורה אפשר להוסיף את האלמנט האיסורי בכל ספק ממון. לו יצויר שישנה תביעה ממונית של ראובן כלפי שמעון במציאות של ממון המוטל בספק, ניתן לטעון, באופן עקרוני, שבמידה וננהג בהתאם לכללי ב"ד הרגילים (המוציא מחברו עליו הראיה) ונשאיר את הממון בידי שמעון אזי הממון יהיה ספק גזול ביד שמעון. במצב של ספק גזל ממילא יתחייב שמעון לתת לראובן את הממון מדין ספק דאורייתא לחומרא. | ||
'''קונטרס הספקות''' מביא את ה'''מוהרי"ב''' האומר שאין להתייחס לאלמנט של הגזל בבעיה הזו כיוון שהוא דו-צדדי. הרי סוף-סוף אם יחזיר שמעון את הממון לראובן בגלל ספק חיוב השבת גזל, יחולו על ראובן אתו הספק ואותו החיוב בדיוק. | '''קונטרס הספקות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=51219&st=&pgnum=45 (כלל א אות ו)] מביא את ה'''מוהרי"ב''' האומר שאין להתייחס לאלמנט של הגזל בבעיה הזו כיוון שהוא דו-צדדי. הרי סוף-סוף אם יחזיר שמעון את הממון לראובן בגלל ספק חיוב השבת גזל, יחולו על ראובן אתו הספק ואותו החיוב בדיוק. | ||
תירוצו של ה'''מוהרי"ב''' מזמין קושיה מתבקשת: הרי על פי המודל המתואר להלן ניתן להוציא ממון על פי רוב. כלומר, אם מדובר במקרה בו לתובע יש תביעה המחוזקת באמצעות רוב הוא יכול לנצח בתביעה. שהרי אמנם שמעון יצטרך לתת את הממון בשל ספק הגזל, אך ראובן לא יצטרך להחזיר לו – כי באיסורים הולכים אחר הרוב וממילא ספק הגזל יתבטל והממון ישאר אצל ראובן. אם כך, נמצאנו מוציאים ממון מספק! וכך | תירוצו של ה'''מוהרי"ב''' מזמין קושיה מתבקשת: הרי על פי המודל המתואר להלן ניתן להוציא ממון על פי רוב. כלומר, אם מדובר במקרה בו לתובע יש תביעה המחוזקת באמצעות רוב הוא יכול לנצח בתביעה. שהרי אמנם שמעון יצטרך לתת את הממון בשל ספק הגזל, אך ראובן לא יצטרך להחזיר לו – כי באיסורים הולכים אחר הרוב וממילא ספק הגזל יתבטל והממון ישאר אצל ראובן. אם כך, נמצאנו מוציאים ממון מספק! וכך מקשים ה'''רב שמעון שקופ''' (שערי יושר ה א) ו'''בעל קונטרס הספקות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=51219&st=&pgnum=49 (כלל א אות ו)] | ||
אך יש לומר שבמקום בו יש הכרעת ב"ד היכן הממון צריך להיות לא קיים איסור גזל מלכתחילה, ולכן ממילא לא נכנס למצב אותו תארנו וגם הרוב לא יסייע. כך כתב גם בעל '''קונטרס הספקות''' ( | אך יש לומר שבמקום בו יש הכרעת ב"ד היכן הממון צריך להיות לא קיים איסור גזל מלכתחילה, ולכן ממילא לא נכנס למצב אותו תארנו וגם הרוב לא יסייע. כך כתב גם בעל '''קונטרס הספקות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=51219&st=&pgnum=50 (כלל א אות ו)]. כעת, אם ניישם את הפרדיגמה הזו על המקרה שלנו יצא כפתור ופרח. במקרה של ספק מוחלט, אם המוצא יקיים את מצוות השבת האבידה מספק היהודי יצטרך גם האסופי עצמו להשיב את אותה האבידה מספק, שהרי הממון אינו שלו מהדין, רק מכוח ספק מצוות השבה. ברם, אם הוא רוב ישראל לא יוטל עליו חיוב השבה והממון יוכל להישאר אצלו. | ||
===שיטה שלישית=== | ===שיטה שלישית=== | ||
ניתן להעלות הבנה נוספת בהסבר מדוע הולכים אחר הרוב בהשבת אבדה לגוי. ה'''רמב"ם''' (סנהדרין טז ו) פוסק שאמנם כדי להלקות מישהו, למשל במקרה של אכילת חלב, יש צורך בשני עדים, אך את שני העדים צריך על מעשה האיסור הטכני – עצם האכילה , אך על המעבר על האיסור עצמו – העובדה שהמאכל היה חלב, מספיק עד אחד בלבד. כלומר, ניתן להוכיח אשמה בשני שלבים: קיום המעשה ולאחר מכן פרטיו האיסוריים. הקריטריון הגבוה, כגון חיוב שני עדים, הוא רק על צד אחד, אך שאר הצדדים יכולים להיות מוכרעים באופנים אחרים. אפשר להגיד דבר דומה בסוגיה שלנו – אמנם עקרונית אין הולכים בממון אחר הרוב, אבל כן הולכים אחר הרוב כדי להכריע את מעמדו של התינוק. לאחר שהכרענו שהתינוק הוא ישראל מכח הרוב, הוא מוגדר כישראל לכל דבריו ואנו צריכים להשיב לו את אבדתו בתורת וודאי – שאינה נשענת על הרוב אלא על המצב הודאי שהגדרנו בזכותו. | ניתן להעלות הבנה נוספת בהסבר מדוע הולכים אחר הרוב בהשבת אבדה לגוי. ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=14&hilchos=79&perek=16&halocha=6&hilite= (סנהדרין טז ו)] פוסק שאמנם כדי להלקות מישהו, למשל במקרה של אכילת חלב, יש צורך בשני עדים, אך את שני העדים צריך על מעשה האיסור הטכני – עצם האכילה , אך על המעבר על האיסור עצמו – העובדה שהמאכל היה חלב, מספיק עד אחד בלבד. כלומר, ניתן להוכיח אשמה בשני שלבים: קיום המעשה ולאחר מכן פרטיו האיסוריים. הקריטריון הגבוה, כגון חיוב שני עדים, הוא רק על צד אחד, אך שאר הצדדים יכולים להיות מוכרעים באופנים אחרים. אפשר להגיד דבר דומה בסוגיה שלנו – אמנם עקרונית אין הולכים בממון אחר הרוב, אבל כן הולכים אחר הרוב כדי להכריע את מעמדו של התינוק. לאחר שהכרענו שהתינוק הוא ישראל מכח הרוב, הוא מוגדר כישראל לכל דבריו ואנו צריכים להשיב לו את אבדתו בתורת וודאי – שאינה נשענת על הרוב אלא על המצב הודאי שהגדרנו בזכותו. | ||
[[קטגוריה:אבידה ומציאה]] | [[קטגוריה:אבידה ומציאה]] | ||