יש לנו בקשה:

אנחנו לא עושים את זה הרבה. למען האמת אנחנו לא עושים את זה כמעט בכלל. אבל יש מספר ימים בשנה שאנחנו מציבים את המודעה הזו ומזמינים אותך לתרום.

אם כל מי שרואה את המודעה הזו יתרום תרומה חד-פעמית, אנחנו נוכל להחזיק מעמד לפחות שנה שלמה.
זה לא כל כך משנה הסכום שבאפשרותך לתת, כמו שחשובה עצם ההשתתפות שלך.


הוזלה תמורת הקדמת מעות

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg סוגיה זו זקוקה לעריכה: הסיבה לכך היא: דרושה חלוקה לפיסקאות, הדגשות, קישורים וכו'.
כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מקורות
משנה:
בבלי:
ירושלמי:
רמב"ם:
שלחן ערוך:

תוכן עניינים

איסור הוזלת סחורה תמורת הקדמת מעות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא במסכת בבא מציעא (דף סג:): אמר רב נחמן: "כללא דריביתא- כל אגר נטר ליה אסור", ופירש שם רש"י (ד"ה "אגר נטר ליה"), שאגר נטר הוא שכר המתנה, כלומר הקונה מקדים למוכר מעות, ובזכות הקדמת מעות זו, מוזיל לו המוכר את הסחורה, והדין הוא, שהדבר אסור. למשל, ראובן רוצה לקנות משמעון המוכר חפץ שעולה עשרים ש"ח, אך לשמעון אין כרגע את החפץ, והם מסכמים שראובן ישלם כבר עכשיו על החפץ, ויקבל אותו משמעון כעבור זמן מסוים, כשיקבל שמעון סחורה חדשה. אלא ששמעון עושה הנחה לראובן, בעקבות הקדמת המעות, ואומר לו לשלם רק חמישה עשר שקלים, הרי שזו ריבית. ומכל מקום מכיוון שאין זו דרך הלוואה אלא דרך מכר, איסור זה אינו מן התורה, כן כתב הרמב"ם (פ"ח ה"א), והובא בב"י (סימן קעג). רב נחמן שם מוסיף, שהקונה חלות שעווה שהשער שלהן בשוק הוא ד' חלות בזוז, ומוזיל לו המוכר את מחירן לחמש חלות בזוז תמורת הקדמת המעות מצד הקונה, הרי זה אסור משום אגר נטר, וזה דווקא כשאין למוכר את החלות שפסקו עליהן, אמנם אם יש לו- מותר . הגמרא מקשה על רב נחמן שאמר שמותר במקרה שיש לו סחורה, ש"פשיטא" שיהיה מותר . ומתרצת, שמדובר במקרה שיש לו "אשראי במתא", כלומר המוכר בעצמו שילם למוכר אחר תמורת שעווה, ואותה ברצונו למכור לקונה, והייתה הווה אמינא שנתייחס לכך כאילו יש לו בכהאי גוונא ויהיה מותר, בדומה למקרה שבו אומר המוכר לקונה: 'הלוויני עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח', שמותר (לקמן עה.), ולכן בא רב נחמן להשמיע לנו שב"אשראי במתא" אסור במקרה שאין לו, שמכיוון שהם מחוסרים גוביינא, שהרי אינם ברשותו ממש, יהיה אסור. יוצא שהחידוש שבדבריו הוא לא לגבי ההיתר כשיש לו, שאז ברור שמותר, אלא לגבי האיסור כשאין לו, שאין הסחורה נחשבת ברשותו.

קושיית התוס' על דברי רב נחמן[עריכה | עריכת קוד מקור]

התוספות (ד"ה "ואמר ליה") והרא"ש (סימן כב) תמהים על רב נחמן, כיצד הוא אומר לגבי חלות שעווה ("קיראה" בלשון הגמ'), שאסור לפסוק על חמש חלות בזוז כשהשער הוא ארבע בזוז, והרי רב נחמן בעצמו אמר (בדף סה.) ש"טרשא- שרי", כלומר מותר למוכר להקדים את הסחורה כך שהקונה מעכב את המעות, ובשל כך ישלם הקונה יותר משווי הסחורה שהיה עליו לשלם אילו היה נותן מעות מיד (וכל זה בתנאי שלא יפרש לו שאם היה משלם מיד היה מקבלה בפחות, שברגע שמפרש יש פה ריבית ניכרת ואסור), ואם כך, כמו שמקרה של טרשא מותר, גם אצלנו בקיראה יהיה מותר?! הם מתרצים, שישנו הבדל בין קיראה לבין טרשא, שמכיוון שבקיראה השער קבוע, נחשבת הקדמת המעות כאילו מפרש לו: "אם מעכשיו- בפחות, ואם לזמן פלוני- ביותר", זאת לעומת טרשא, שאין לה שער קבוע, ולכן מותרת שם המתנת המעות, שלא נחשב מפרש. התוספות מסיקים שלפי זה כל ההיתר של רב נחמן בטרשא הוא רק "בדבר שאין שומתו ידוע כגון פרה או טלית, אבל פירות- אם יצא השער אסור לעשות מהן טרשא". הבית יוסף (סימן קע"ג סעיף ז') לוקח את דברי התוספות הנ"ל, וכותב שמשמע מדבריהם שבדבר שאין לו שומא ידוע מותר לקונה להקדים מעות כדי לקנות בזול, אע"פ שאין למוכר את הסחורה, כל זמן שאינו מפרש. וכן דעת הרמ"א, שעל דברי השו"ע שהביא את דין איסור הקדמת מעות תמורת הנחה במקרה שאינם ברשותו, אפילו אם יש למוכר הקפה באותו דבר ביד אחרים, כתב, שכל זה בדבר ששומתו ידוע, אך אם אין שומתו ידוע, אפילו אם אין לו, מותר. נמצא שעל פי דברי התוס' והרא"ש, הקישו הב"י והרמ"א את ההיתר בטרשא להיתר בקיראה, שאם אין השומא ידועה, מותר.

שיטת הט"ז- ביאור אחר בהבנת הגמ', וחילוק בין ריבית הנראית לעיניים לריבית דמוכח[עריכה | עריכת קוד מקור]

אלא שהט"ז (ס"ק י"ב) מקשה על הבית יוסף והרמ"א מספר קושיות: ראשית, הרי ישנה משנה מפורשת (בדף עב:) שבה נאמר שאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, כלומר כאשר אדם מוכר פירות לחברו, וחברו מקדים לו מעות, אסור לו לגבות ממנו מחיר על הפירות קודם שנקבע להם מחיר קבוע, שמא יקבע מחיר נמוך יותר מהמחיר שייקבע, ונמצא שהקונה הלווה למוכר בריבית. ומה זה משנה אם השומא של פרה וטלית אינה ידועה, שהרי סוף סוף אנו רואים שמשלם בעד מטבע אחד שני מטבעות. ואין זה דומה לטרשא, ששם הביא המוכר תחילה את הסחורה, ובשעת נתינת המעות אין אנו רואים שמשלם הקונה יותר, שהאספקה כבר נעשתה, ויוכל לומר שהפרה אכן הייתה שווה כך וכך, שהרי אין לה שומא ידוע. ואם אין פוסקים על הפירות בשווי שלהם מחשש שיתייקר, וזה אינו אלא ספק, וקל וחומר שאין מקדימים מעות בשביל להוזיל את הסחורה, שזוהי ריבית גמורה, שבוודאות יקבל הקונה יותר ממה שנתן. עוד קשה, שהתוספות כתבו שהאיסור בקיראה הוא משום שכשיצא השער הוי ליה כמפרש, וממילא אם לא יצא השער יוצא שמותר, שאינו נחשב מפרש, וכן כתבו התוס' בפירוש בסוף דבריהם, שבפירות אין איסור אא"כ יצא השער, והרי במשנה הנ"ל (בדף עב:) נאמר בפירוש שאם לא יצא השער אסור, שמא יתייקר. ולפי דברי הב"י והרמ"א לא מיושבת סתירה זו, שלהבנתם בתוס' "לא יצא השער" הכוונה שאין לו שומא ידוע. אלא על כורחך שכוונת התוס' הייתה אחרת. ועוד קשה, שאם התוספות סוברים שכל שאין שומתו ידוע מותר להקדים מעות, אפילו שאין לו, וזה כלול בהיתר של "טרשא", אז מדוע הם מקשים מקיראה דרב נחמן על טרשא דרב נחמן? היה להם להקשות מהמשנה של "אין פוסקין" על טרשא דרב נחמן, שמדוע במשנה אסור לפסוק, ואילו בטרשא מותר?! - והיו יכולים לתרץ את אותו התירוץ, שבמשנה שומתו ידוע ולכן אסור קודם שיצא השער מחשש שיתייקר, ואילו בטרשא אין שומתו ידוע ולכן לעולם לא תהיה הריבית ניכרת, ומותר. וטוב היה יותר אם היו מקשים מהמשנה על טרשא, שהרי כשמקשים מרב נחמן על רב נחמן, ניתן ליישב שחזר בו רב נחמן, אך כשמקשים מהמשנה על רב נחמן לא ניתן לתרץ זאת, וחובה היה עלינו לומר שישנו הבדל שתלוי בשאלה האם שומתו ידוע או לא. ומכך שלא בחרו בקושיה זו משמע שלא נכונים דברי הבית יוסף והרמ"א. מכוח קושיות אלו מסביר הט"ז את דברי רב נחמן בגמרא באופן אחר לגמרי מפשטם, וממילא גם את דברי התוספות. המקרה המדובר בגמרא לפי שיטתו הוא כאשר כבר פסקו המוכר והקונה שבשכר הקדמת המעות יקבל הקונה את הסחורה במחיר מוזל, ומכיוון שלא יצא השער ואין למוכר את הסחורה כרגע, עברו בכך על איסור ריבית מדרבנן. אולם בשעה שמתכוון המוכר להביא לקונה את הסחורה, הוזלה הסחורה והשתוותה בדיוק לאותו סכום הכסף שנתן לו הקונה בשעת הפסיקה. ורב נחמן מחדש שגם במצב דיעבדי זה אסור למוכר לתת לקונה את הסחורה, משום "שבשעה שעשה המקח היה ריבית דמוכח". כלומר, ישנם שני סוגי ריבית: ריבית הנראית לעיניים וריבית דמוכח. בריבית הנראית לעיניים רואים כולם שהלווה נותן יותר מעות ממה שקיבל, ובעיה זו אינה קיימת במצב שלנו, כשהסחורה הוזלה. וריבית דמוכח היא כשאין אנו רואים שנותן הלווה יותר ממה שקיבל, "אלא שבעצם המקח אנו מוכיחין שעושה כן בשביל הקדמת המעות ומפסיד המוכר". וריבית זו אכן קיימת אצלנו, ומחדש רב נחמן דקיראה שגם בריבית דמוכח יש איסור. וכך נבין היטב את דברי התוספות: אין בטרשא דמיון כלל למשנה של "אין פוסקין", שבמצב כזה שלא יצא השער ברור שאסור, שהרי זו משנה מפורשת, וזו ריבית הנראית לעיניים. ולכן הקושיה היא דווקא מטרשא על קיראה, שבשניהם יש ריבית דמוכח ולא ריבית הנראית לעיניים. ואם כן, כמו שבטרשא יש היתר, משום שלאחר שניתנה הסחורה בתחילה, ניתן לומר בשעת נתינת המעות שזהו המחיר, כך גם בקיראה נאמר שיהיה מותר, שהרי הסחורה הוזלה ושווה לסכום הכסף שנתן הלוקח. להבנת תשובתם של התוס' יש להקדים שישנו הבדל בין שער לבין שומא. שער הוא מחיר קבוע שיצא לכלל הפרטים של אותו המין, ואילו שומא היא שער ידוע למין מסוים, שלא כמו שהבינו הב"י והרמ"א ששער ושומא זה אותו הדבר. ותשובתם היא, שיש חילוק בתוך ריבית דמוכח, שבפירות ושעווה אסור כיוון שיצא השער, וגם אם לא יצא, עדיין יש להם שומא ידועה, וכולם יודעים את שווים האמתי, שכן כל הפירות והשעווה שווים אחד לשני, שאין ביניהם כ"כ הבדל, ולכן אסר ר"נ בקיראה. משא"כ בטרשא, כיוון שהמדובר הוא על פרה וטלית, מותר, שאין שומתן ידועה, כיוון שלכל פרה יש מקח בני עצמה, וגם לא שייך בזה שער שבשוק, שאין כל הפרות שוות.

קושיות על שיטת הט"ז[עריכה | עריכת קוד מקור]

אולם יש להקשות על הט"ז מכמה פנים: א. אם המצב המתואר בגמרא הוא כדברי הט"ז, מדוע הגמרא מקשה "פשיטא" על דברי רב נחמן שכשיש לו מותר, וכשאין לו אסור? הרי זה ממש לא ברור שגם במצב שנוצר, לאחר שהוזלה הסחורה, יהיה אסור אף כשאין לו, שהרי סוף סוף משלם בדיוק כשווי הסחורה בעת הפסיקה. ב. התוספות בדבריהם אומרים: "אבל ד' בזוזא שרי לפסוק", ומשמע מכך שמדובר על שעת הפסיקה, ולא על שעת האספקה כדברי הט"ז. ג. החוות דעת (ביאורים ס"ק י"א) מקשה על הט"ז: מדוע בממצב שהעמיד הט"ז, שכשהפסיקה נעשתה באיסור, יהיה אסור למוכר לתת לקונה את המקח גם לאחר שהוזלה הסחורה והשתוותה לסכום הכסף שנתן הקונה? והרי אם הפסיקה נעשתה באיסור, המקח התבטל, והמעות שנתן הקונה למוכר נמצאות אצל המוכר, ולמה שלא יוכל לתת לקונה את המעות האלו בדמות הפירות כרצונו?! וצריך עיון כיצד ישיב הט"ז על קושיות אלו.

מחלוקת הט"ז והתורת חיים באשראי במתא כשלא יצא השער[עריכה | עריכת קוד מקור]

מדבריו של הט"ז ראינו שבמקרה שלא יצא השער אסור להקדים מעות בכל אופן. בכך הוא חולק על התורת חיים, שכתב: "אבל אם לא יצא השער יכול לפסוק עליו אי אית ליה אשראי במתא אע"ג דליתנהו גביה". כלומר, לפי התורת חיים במקום שיש לו אשראי במתא אין זה נחשב כ"אין לו" גמור, ואם יצא השער אז יהיה הדין כאין לו ויהיה אסור, ואם לא יצא השער יהיה מותר. וכך ניתן להבין את התוספות שכתבו בסוף דבריהם: "אבל בפירות אם יצא השער אסור", שמשמע מכאן שאם לא יצא השער מותר, שבאמת באשראי במתא כל עוד לא יצא השער יהיה מותר. אולם לפי הט"ז "אשראי במתא" נחשב בכל מצב כ"אין לו" גמור, וגם כשלא יצא השער יהיה אסור להקדים מעות, ומה שאמר התוספות שבפירות אם יש לו- אסור ומדייקים שאם אין לו מותר, זה דווקא במצב שהעמיד הט"ז, כשהוזלה הסחורה והושוותה לסכום המעות שהוקדמו, שבמצב כזה יהיה מותר, משום שלא ניכרת הריבית.

מחלוקת הט"ז והפני יהושע כשאין למוכר את הסחורה ולא קבעו ביניהם זמן מאוחר לפירעון[עריכה | עריכת קוד מקור]

הט"ז בדבריו חולק גם על הפני יהושע, והמדובר הוא במצב שאין למוכר את הסחורה, והם לא קבעו ביניהם זמן מאוחר יותר לפירעון, ומקדים הקונה את המעות. לפי הט"ז ראינו שבכהאי גוונא אסור, משום שבוודאות יקבל הקונה יותר מששילם, שאין זמן להוזלה, שהרי כל האפשרות להיתר שדיבר עליה הט"ז היא כשהסחורה הוזלה, שאז יהיה מותר כשלא יצא השער, אולם כשאין כלל אפשרות להוזלה, יהיה אסור. אולם הפני יהושע מדייק מהתוספות שמותר, שמכך שהתוספות כותבים בתחילת דבריהם: "לזמן פלוני" משמע שדווקא כאשר נקבו זמן מאוחר יותר, יהיה אסור משום אגר נטר, אך אם לא קבע לו זמן והתחייב ליתן לו מיד את הסחורה אין כאן שום איסור, "כיוון דזבינא מעליא הוא ולא דמי לאגר נטר כלל", שהרי במצב כזה יכול הקונה לתבוע את המוכר להביא לו מיד את הסחורה, ונחשב זה כאילו הודה המוכר שיש לו.

שיטת הש"ך- היתר טרשא הוא כשיצא השער ואין לסחורה שומא ידוע[עריכה | עריכת קוד מקור]

הש"ך (ס"ק י"ז) דוחה את דברי הט"ז ואת קושיותיו על הרמ"א והבית יוסף, ואומר שכל דברי התוספות הם על מקרה שכבר יצא השער. וכך נפתרות כל הקושיות, שכן דברי התוספות: "ולפי זה לא שרי רב נחמן לקמן טרשא אלא בדבר שאין שומתו ידוע כגון פרה או טלית, אבל פירות אם יצא השער אסור לעשות מהן טרשא", הם על מקרה שיצא השער, ואז אין את הבעיה של פסיקה על הפירות כשלא יצא השער, שהרי גם הש"ך מסכים שלא יכול להיות שדיבר התוספות על מצב כזה שלא יצא השער, שאז תהיה סתירה ממשנה מפורשת. ובמקרה זה שיצא השער, ישנו חילוק: אם יש לסחורה שומא ידוע יהיה אסור לפסוק, וזהו המקרה של קיראה בגמרא, ואם אין לסחורה שומא ידוע אזי יהיה מותר לפסוק, שכשיצא השער כבר נעשה כאן קניין, ואין ריבית נראית, משום שאין שומא ידוע. יוצא לפי דברי הש"ך שיכול להיות מצב כזה שאין לסחורה שומא ידוע, ובכל זאת יצא לה השער, וזהו חידוש גדול.

קושיות על שיטת הש"ך[עריכה | עריכת קוד מקור]

ואכן מקשה על כך ה"בינת אדם" לר' אברהם מדנציג (סימן ח'):" לא זכיתי להבין כלל כי אין לזה ביאור, אם לא שיש טעות סופר, דאיך שייך בזה יצא השער כיוון שהוא דבר שאין שומתו ידוע". אולם ה"חוות דעת" מסביר כיצד מצב זה שמעלה הש"ך ייתכן: ישנו חילוק בין דבר ששומתו ידוע לכל העולם וניתן לשאול כל אחד מהי עלותו ואין צורך לראות את הדבר עצמו, כגון פירות, לבין דבר שאין שומתו ידוע, שיכול להיות שיצא לו השער, אך צריך לראות את הדבר עצמו כדי לדעת שהוא דומה לזה שיצא בשער, כגון בהמות, שהרי אם השער שיצא מדבר דווקא על בהמות בריאות וחזקות, לא ירצה הקונה לקחת בהמות כחושות וחלשות, שהרי בדבר זה אין השומא ידוע, ויש הרבה אפשרויות למצב הבהמה, ואין השער מדבר אלא על חלק ספציפי בבהמות. על מצב זה, מסביר הש"ך בדברי התוספות, יהיה מותר לפסוק, שאז אין הריבית ידועה לכל העולם, שיש הרבה אפשרויות לבהמה שתתאים למחיר השער. ואם כן מובן מדוע לא קשות קושיות הט"ז על הבית יוסף והרמ"א, שאומר הש"ך לט"ז שהוא כלל לא הבין את דברי התוספות, ומחמת כך הקשה עליו קושיות, ואם נבין שהמדובר הוא במצב שיצא השער, ברור שאין במקרה שהציגו הבית יוסף והרמ"א את הבעייתיות של "אין פוסקין", וכן ברור למה לא הקשו התוספות מהמשנה "אין פוסקין" על המקרה הדומה לטרשא (שבכל מקום שאין שומתו ידוע יהיה מותר), שהרי במקרה הדומה לטרשא יצא השער, ואילו במשנה לא יצא השער. מספר קושיות מופנות כלפי הש"ך לאחר הסברו הנ"ל בסוגיה: א. ה"בית מאיר" (לרבי מאיר בן יהודה ליב) וה"בינת אדם" מקשים שכל מה שהותר ביצא השער זה דווקא במחיר הנוכחי, שאף שיש חשש שיתייקר, נחשב כאילו קנה את הסחורה והתייקרה אצלו. אולם היכן ראינו שכשיצא השער מותר להוזיל את המחיר תמורת הקדמת המעות?! ב. רבי עקיבא איגר מקשה שאם יצא השער, מה מועיל שאין שומתו ידוע? הרי ברגע שיצא השער הוי ליה כמפרש! ג. התוס' כתבו בסוף דבריהם: "אבל פירות, אם יצא השער- אסור", ומשמע מכאן שאם לא יצא השער- יהיה מותר, והרי לפי הש"ך אם לא יצא השער וודאי שיהיה אסור, שהרי זה סותר משנה מפורשת. ואמנם ניתן לתרץ שהכוונה בדברי התוספות היא ש"פירות- אפילו אם יצא השער אסור", וכל שכן כשלא יצא השער שיהיה אסור, אך תירוץ זה הוא תירוץ דחוק, שאם הייתה זו כוונת התוספות, היה עליו להשמיט את המילים "אם יצא השער", והיינו מבינים את דבריו היטב. ד. קושיית ה"בינת אדם", כפי שכבר ראינו, שכיצד ייתכן מצב כזה שיצא השער ואין השומא ידוע? וראינו שתירץ קושייה זאת ה"חוות דעת". וצ"ע כיצד יתרץ את הש"ך את שלוש הקושיות הראשונות, ובנוסף אמר עליו החוות דעת: "אכן דבריו דחוקים מאוד, וגם העיקר חסר מדברי הרב (=הרמ"א), שהיה לו לבאר דמיירי ביצא השער" (שאם אכן התכוון הרמ"א למצב זה, היה עליו לומר זאת, ומשלא אמר כן, משמע שלא לכך התכוון) .

שיטת החוות דעת- כאשר לא פוסקים בתורת חוב בדבר ששומתו אינה ידועה אלא בתורת מקח, לא שייך איסור ריבית[עריכה | עריכת קוד מקור]

מכוח קושיותיו של הט"ז, נצרך החוות דעת (ביאורים ס"ק י"א) לתת גם הוא הסבר מחודש בדברי התוספות : ישנה פסיקה על הפירות במצב כזה שנותר חוב על המוכר, שעליו להעמיד את גוף המקח לאחר זמן, ודבר זה דומה להלוואה ויהיה אסור משום ריבית, כאשר ניכר שהוזלת המעות נעשתה בשל הקדמתן והמתנת הסחורה. אולם המוכר סחורה ואינו מקבל חוב על עצמו, יהיה מותר, והכל תלוי במילים שיגידו המוכר והקונה בשעת הסיכום. ולמקרה זה התכוונו הבית יוסף והרמ"א כשפסקו שמותר להקדים מעות כשאין השומא ידוע, שלא פסקו בתורת חוב, אלא בתורת מקח מיידי, ואם לא יגיע ליד הקונה, יחזיר לו המכר את הדמים. וכך גם מתורצות הקושיות של הט"ז על התוספות לפי הבנת הרמ"א והבית יוסף, שהמקרה של קיראה לא מדבר בפסיקה, אלא במכירה (ולכן נקט דווקא קיראה, שחלות שעווה מיוחדות למכירה מיידית, אף שמביא לו את הסחורה לאחר מכן, כשיהיה לו), ולכן הקשה מטרשא על קיראה, ולא מהמשנה, שהרי המשנה מדברת בפסיקה, ואילו טרשא וקיראה מדברות במכירה. ותירוץ התוספות הוא שישנו הבדל בין טרשא לבין קיראה, שבטרשא שומתו אינו ידוע, ויהיה מותר, ואילו בקיראה אין שומתו ידוע, ויהיה אסור.

למעשה ישנה קושיה אחת על דברי החוות דעת: החוות דעת הבדיל בין פסיקה לבין מכירה, וקבע שבמקרה של הקיראה הייתה מכירה, אולם מדברי התוספות בקיראה: "אמאי אסור לפסוק חמישה בזוזא", משמע שקיימת פסיקה בקיראה, שלא כדבריו. ואולי אפשר לתרץ בדוחק שאמנם כתוב "לפסוק" אך הכוונה היא ל"למכור" .

שיטת באר הגולה ושער דעה- כל גזרת חכמים כשיצא השער היא דווקא כששומת המחיר ידועה[עריכה | עריכת קוד מקור]

באר הגולה מסביר את הביאור הפשוט ביותר בדברי התוספות, וכך מתרץ גם את קושיות הט"ז. הוא אומר: "ונלענ"ד דהטעם דכיוון דנותן לו סתם אפרה וטלית ואין שומתן ידוע- לא בשעה שמקבל המעות ולא בשעה שמחזירם, ולא שייך בהם לומר יצא השער, לא גזרו בהם חכמים, דלא מיחזי כריבית כיוון שיכול ליתן לו איזה פרה שירצה שתהיה פחותה בשווי הדמים וכן בטלית". כלומר, כל איסור ריבית דרבנן של המשנה "אין פוסקין" במקום שלא יצא השער, הוא דווקא במקום ששומת המחיר ידוע, אולם במקום שאין שומת המחיר ידוע לא גזרו חכמים ויהיה מותר לפסוק, כגון בפרה ובטלית שאין שומתו ידוע (שהרי יש כמה רמות איכות של פרות ושל טליתות ויכול המוכר לתת לקונה איזו פרה שירצה).

השער דעה (סי' קעג סק"ח; ר' איסר בן זאב וולף, בעל "שער המשפט") מתייחס גם הוא לקושיות הט"ז, ומסכים עם "באר הגולה", שמה שהב"י והרמ"א אמרו שמותר לפסוק בדבר שאין לו שומא ידוע זה משום שבכהאי גוונא לא גזרו חכמים. אלא שכשהוא מביא את דברי "באר הגולה" הוא מכניס בהם שינוי, ובמקום לנמק את ההיתר כשאין שומא ידוע כמו באר הגולה, שיכול לתת לו איזו פרה שירצה, הוא כותב אחרת: "דאף אם יתייקר לא יהא מיחזי כריבית". וכן בהמשך הוא מוסיף על דברי באר הגולה ואומר "שכל זמן שלא יצא השער אינו מצוי לקנות, שהכל ממתינים על השער, משא"כ בדבר שאין לו שער כלל, תמיד הוא מצוי לקנות וחשיב כיצא השער דפוסקין". כלומר, ה"שער דעה" מביא שני טעמים להתיר לפסוק במקום שלא יצא השער, כשאין שומתו ידוע: א'- משום שאין שומא ידוע לא יהיה מיחזי כריבית, ואפשר להקדים מעות. ב'- משום שאין שומא ידוע, נחשב זה כאילו יצא השער ואין את הבעיה של המשנה "אין פוסקין".

על פי דברי "באר הגולה" ו"שער דעה" מובנים דברי הבית יוסף והרמ"א, שבאמת במשנה של "אין פוסקין" מותר להקדים מעות בדבר שלא יצא השער כל שאין שומתו ידוע, שבכהאי גוונא לא גזרו חכמים. ומובן מדוע הקשו התוספות מקיראה על טרשא, ולא מהמשנה על טרשא, שהרי המשנה מדברת במקום שוודאי אסור ואין שום הווא אמינא להתיר בו, ואילו קיראה זהו מקום שיצא השער ויש הווא אמינא להתיר בו. על כך מתרצת הגמרא שקיראה שומתו ידוע ואסור, ואילו טרשא אין שומתו ידוע ומותר .