הבדלים בין גרסאות בדף "דין ידות בקידושין"

הראושנים נחלקו מה הספק שבגמרא:  

=== הר"ן ===  

=== הרא"ש והתוספות ===

=== האבני נזר ===  

ומסביר על פי דברי הרשב"א על סוגיית "נתן הוא ואמרה היא". אך בשביל הבנת הדברים נביא את הדברים העיקריים ואת דברי הרשב"א בסוגיא שם.  

הגמרא בדף ה ע"ב דנה בשאלה מה יהיה הדין במקרה שהוא יתן את הכסף והיא תאמר את האמירה- האם במקרה כזה תהיה האישה מקודשת? ומסכמת הגמרא במילים "ספיקא היא וחיישינן מדרבנן". הרשב"א על הסוגיא הזאת מקשה מה ההבדל בין עסוקים באותו עניין והגבר לא פירש, שם הגמרא פסקה שהאישה מקודשת ודאי, ובנתן הוא אמרה היא פסקה שזה רק מספק? שהרי הוא נתן לה על פי ציוויה אז וודאי שרוצה לקדשה בזה! עונה הרשב"א שכיוון שהעדים צריכים בשעת הקידושין להעיד שהכסף ניתן בתורת קידושין אם כן כאשר הוא לא אומר אין הקידושין חלים מדאורייתא.  אבל אם היו עסוקים באותו עניין זה כאילו פירש עכשיו- לעדים.  

וכן העניין בסוגיא שלנו: אם נאמר שאין דין ידות בקידושין, האמירה 'הרי את מקודשת' אינה מוכיחה למי מקדשה. אין האישה מקודשת, מכיוון שאין עדים על דעת המקדש, שהעדים צריכים לחפש כוונת הלב. אבל אם נגיד שאמירה הרי את מקודשת הינה יד של 'הרי את מקודשת לי' ממילא יש עדים על הקידושין ותהיה האישה מקודשת.  

=== הקהילות יעקב ===

ועל זה הדיון בדין ידות: אם נאמר שיש ידות בקידושין באמירה "הרי את מקודשת" אמורה להתפרש על פי כל אדם כקידושין ולכן נוכל "להשלים" את האמירה הזאת לאמירת קידושין, ותהיה מקודשת. אולם, אם אין דין ידות (מכיוון שאין כל אדם היה מבין שהוא מקדש אותה לו ולא למי ששלח אותו), לא תהיה כאן אמירה וממילא לא תהיה האישה מקודשת.  ההסבר הזה גם עונה על השאלה של ה'אבני נזר' איך עסוקים באותו עניין עובד בקידושין ובנדרים אינו עובד (אם אנחנו קובעים שקידושין צריכים אמירה כמו נדרים), כי לעניין קידושין עסוקים באותו עניין נחשבת אמירה (מכיוון שכל מה שאנחנו צריכים הו שיהיו דברים שבלב כל אדם), בעוד בנדר אין הדבר חל אלא באמירת שפתיים.   

חיזוק לשיטה שעסוקים באותו עניין היא אמירה היא הסמיכות במשנה בין המקרה של 'עסוקים באותו עניין', לבין המקרה של 'הפודה מעשר שני ולא קרא שם'. וגם במקרה זה נחלקו ר' יוסי ור' יהודה אם צריך לפרש. ואין ספק שקריאת השם במעשר שני איננה אמירה מבררת.