הבדלים בין גרסאות בדף "גויים בקיום מצוות"

ראשית יש לברר את שיטתו של הרמב"ם בשאלה זו, דכמו שהובא לעיל כתב  הרמב"ם (מלכים י,י) "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה. ואם הביא עולה מקבלין ממנו. נתן צדקה מקבלין ממנו. ויראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו. אבל הגוי שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי עכו"ם". ובאמת לכאורה סובר שגויים יוכלו לקיים מצוות ולקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה. אך בספר פרשת דרכים זוטא (דרך תודה דרוש ב') ובאגרות משה (יו"ד ח"ב סי' ז') כתבו שלדעת הרמב"ם אסור לגוי לקיים מצוות, וראייתם מדברי הרמב"ם בהלכה הקודמת (מלכים י,ט) "גוי שעסק בתורה חייב מיתה... וכן גוי ששבת חייב מיתה...כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע" משמע שאין לגוי לעשות מצוות נוסף על שבע מצוותיו. והכריח האג"מ (שם) שאין כוונת הרמב"ם בהלכה ט' דווקא לכוונת חידוש דת ולא למעשים שיהיו כמי שאינו מצווה ועושה, דכיוון שעושה את זה למצווה באופן קבוע אין לך חידוש דת גדול מזה, ומה שמכוון למי שאינו מצווה לא מהני דא"כ אין איסור על מעשיו אלא רק על מחשבתו, וא"כ ע"כ אין חילוק בין העושה ע"מ לחדש דת לבין העושה לשם קיום מצווה שנצטוו ישראל.  

ומ"ש הרמב"ם בהל' י', פירש באגרות משה (שם) ששם אין מונעים את הגוי כי עושה זאת באופן עראי וחד פעמי ולא כחידוש דת, אבל באופן קבוע אסור. ומ"ש הרמב"ם שעושה זאת כדי לקבל שכר, אין כוונתו שבאמת הגוי יקבל שכר על מעשיו, אלא שכך הוא סובר בדעתו ולכן רוצה לקיים אבל באמת אינו מקבל שכר ע"ז. וכן מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה (תרומות ג,ג) ש"אע"פ שאינן חייבים במצוות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר" פירש האג"מ שכוונתו למצוות שהתפרש שמקבלים עליהם הגויים שכר כצדקה בב"ב (ד.) ביחס לנבוכדנצר ודניאל, וכן קרבנות שקיבל עליהם בלק שכר (סוטה מז.) ועוד, אבל ודאי שלא התכוון לשאר מצוות כתפילין ומזוזה וסוכה ולולב ועוד, דפשוט שלא מקבלים עליהם הגויים שכר.

אך באמת דבריהם נסתרים להדיא מדברי הרמב"ם בשו"ת (בלאו סי' קמ"ח) "לפי שכל מצווה שהגוי עושה נותנין לו עליה שכר אבל אינו כמי שהוא מצווה ועושה, ובלבד שיעשנה כשהוא מודה בנבואת משה רבינו המצווה זאת מפי האלוהים יתעלה ומאמין בזה, ולא שיעשנה לסיבה אחרת או על פי דעה שראה לעצמו" התבאר שעל כל המצוות מקבל הגוי שכר וכן קיים התנאי שלא יעשה זאת ע"מ לחדש דת. וכ"כ להדיא הרדב"ז על הרמב"ם (מלכים י,י), וכך נראה בברור מדברי הקרית ספר בהלכה זו שחיבר את ההלכות "ואין מניחין אותם לחדש דת, ואם רצו לעשות מצווה משאר מצוות התורה לקבל שכר, מניחין אותם". ובאמת צל"ע בכוונת האג"מ בדבריו דאם היתר המעשה תלוי בכוונתו א"כ האיסור הוא בכוונה ולא במעשה, דבפעמים רבות מצאנו שהכוונת מגדירה את המעשה, דהא להלכה אפילו מצוות שעושים יהודים צריכות כוונה (שו"ע ס,ד) ואיננו אומרים שהמצוות נעשות בכוונה ולא במעשה?.

אלא אי קשיא הא קשיא, מה שהקשה האדר"ת בקונטרס תשובה מאהבה על הרמב"ם (מלכים ט,י) דלכאורה דברי הרמב"ם סותרים אלו את אלו באיזה גוי מדובר. דבתחילה כתב "בן נח שרצה לעשות מצווה... ואם הביא עולה מקבלין ממנו" משמע שמדובר בכל המחוייב בשבע מצוות בני נח, ואפילו אינו מקיימם שהרי קרבן יכול להביא אפילו גוי מומר כמבואר בחולין (יג: וכ"פ הרמב"ם מע"ק פ"ג ה"ב), ואח"כ כתב דמקבלים ממנו צדקה ונותנין לעניי ישראל "הואיל והוא ניזון מישראל ומצווה עליהם להחיותו" משמע שמיירי בגר תושב בלבד שעליו נצטווינו להחיותו (פסחים כא:), ואח"כ כתב הרמב"ם "אבל גוי שנתן צדקה... ונותנין אותה לעניי גויים" משמע שגוי אינו בן נח, ובן נח הוא דווקא המקיים שבע מצוות ממש?. ותירץ בספר חמדת ישראל (קונטרס בני נח סקל"ה) דבן נח שכתב הרמב"ם הוא באמת גר תושב, ואפשר שיהיה בזמן הזה גר תושב אע"פ שלרמב"ם צריך קבלה בפני שלושה, כי כל מה שצריך קבלה הוא בגלל שלא הקפיד לפני כן על קיום שבע מצוות, אבל מי שמרגע חיובו הקפיד על קיום המצוות לא צריך קבלה. ובצפנת פענח (ערכין ח,ח) כתב להיפך, שצריך קבלה כדי להיות גר תושב, אבל גם מי שקיבל על עצמו שבע מצוות בלי קבלה, בזמן הזה שאין מקבלים מצווה להחיותו. ואכתי קשה, דאת הקרבנות יכול להקריב אפילו עובד ע"ז? ועל זה תירץ הצפנת פענח שגם זה רק בזמן הבית,  אך בזמן הזה רק מי שמקיים שבע מצוות בני נח אלא שלא יכול לקבל על עצמו, יכול להקדיש קרבנות.