הבדלים בין גרסאות בדף "גוד או אגוד"

'''הגמ' בדף יג.''' פותחת בשאלה מה יש לעשות בממון משותף שאין בו כדי חלוקה לכ"א, מכיוון שבגלל שאין בו כדאות לכ"א, אין אחד מן השותפין יכול לכפות את חבירו לחלק את הממון ביניהם. ועל כן שואלת הגמ' מה אפשר לעשות במצב כזה?, הגמ' מביאה על כך מחלוקת אמוראים, "'''רב יהודה''' אמר אית דינא דגוד או אגוד, '''רב נחמן''' אמר לית דינא דגוד או אגוד".                                                       '''רב יהודה''' פוסק שבמצב שאין בממון המשותף כדי חלוקה, הדין הוא גוא"א, שבאופן פשוט הוא פירוק השותפות ביניהם בצורה כזאת שאחד נוטל את גוף הממון כולו שעליו יש את שם הממון, ויש בו כדאות, והשני נוטל דמים בשווי חצי הממון שהיה שייך לו. '''רב נחמן''' חלק וסבר שאין דין גוא"א, אמנם גם לר' נחמן מתברר בהמשך  הגמ' שיש לו פיתרון למצב הקיים והוא '''חלוקת זמנים'''.

======'''השוני בין שיטת הרא"ש לרש"י'''======

לשניהם אמנם דין גוא"א הווי תקנה בפ"ע, לסיום השותפות, אך נראה שנחלקו בטעמים מדוע תקנו לסיום השותפות. מטעמא דרא"ש נראה שסובר שהוא משום דאין הנאה במצב הקיים, אמנם ברור  שאין הוא סובר דגו"א הוא מדין החלוקה אלא הוא תקנה של הקנאה ומכירה לחבירו, כדי שיוכל לממש זכות שכרגע אינה ממומשת.אך ל'''רש"י''' נראה לאו דווקא, אלא משום שלא רוצה להשתמש עם חבירו ביחד,( לרא"ש דין גו"א נובע מטעם חיובי יצירתי, אך לרש"י הוא נובע מטעם שלילי)

'''ור"ת''' (מובא בתוס'  ד"ה בכור ופשוט) פירש דרבא סבר שיחלקו ביניהם את זמן השימוש, ובפשוט ופשוט החלוקה היא הוגנת, זה יום אחד וזה יום אחד, אלא שבכור ופשוט, שהבכור מקבל יומיים הרי  יש בכך יותר רווח לבכור מפי שניים, ונמצא שמקבל מעל חלקו, והווי חלוקה שאינה הוגנת. ( מכיוון שהוא יכול ללכת למקומות רחוקים יותר שם מוכרים סחורה בזול).                                                       ויוצא לפי שיטת ר"ת, שאף רבא סבר דחלוקת הזמנים הווי חלוקה הוגנת, אלא דווקא בבכור ופשוט יוצא שאין חלוקה שווה, ולפיכך דווקא בכה"ג צריך לעשות גו"א.                                                               ולפי"ז ר' נחמן  סבר שאע"פכ הווי דין חלוקה לזמנים יותר טובה מאשר דין גוא"א.(וזה למרות שלכאורה החלוקה איננה הוגנת,<small>וזה משום שלשיטתו הוגן יותר לקבל את גוף הדבר מאשר הפקעת הגוף</small>)

שיטת ה'''רי'מיגאש'''(כמובאת ברא"ש),('''וכן רבינו יונה''') הינה שכל דין גוא"א הוא דווקא ביורשים או במי שקיבל מתנה, אך מתי שבאו בשותפות ביחד מרצונם הרי על דעתא דהכי אתי, ובעצם לשיטתו - דין גו"א  שייך רק איפה שנהיו שותפים בעל כרחם , אך כשבאו לשותפות מרצונם לא אומרים דין גו"א.                                                                                                                                                                           ובעצם יוצא לשיטת הרי'מגש שאף אחרי פסיקת רב יהודה דאית דינא דגוא"א, עדיין סברת ר' נחמן דכופה אותו להישאר בשותפות,נשארת במצבים מסויימים. '''והר"מ''' מביא דין נוסף - שלא אומרים דינא דגוד או אגוד בשדה, כיוון שרק בדבר שמשתמשים בו בשותפות  אפשר לעשות את דין גו"א,(היינו גם אחרי שהם שותפים בע"כ, רק במצבים מסויימים אפשר לדינא דגו"א) אך כשהשימוש אינו צריך להיות בשותפות, כמו בשדה שאפשר למוסרה לאריס וכדו'.. אזי בהכי לא אמרינן דין גו"א.                                                                                                                                                            והדין השני מבאר את מהות הדין הראשון והיינו, שרק מתי שלא נוח לאדם להשתמש בשותפות - אמרינן דין גו"א, על כן היכא דבאו על דעתא שיעשו שותפים יחדיו, הרי שלא אמרינן את דין גו"א, כיוון דמוכא מילתא דניחא להם בשותפות חבירם. (ומי שיורד לשותפות הרי זה כמי שאומר אי אפשי בתקנ"ח)                     

'''ב.''' נחלקו, בדיני הצדק בתקנה זו, עד כמה התקנה צריכה להיות צודקת מעשית, הרי"מגש סבר שיותר צודק היכי דהווי בידם להיות ביחד שלא יהיה אפשר לפרק את השותפות.                              ואילו הרא"ש סבר שיותר צודק שיוכל לצאת מהשותפות הזאת, ופחות צודק לכוף אותו להישאר באותה שותפות.(בעצם, מחלוקת ר' נחמן , ורב יהודה, מה יותר צודק? כפייה להישאר בשותפות, או לצאת ממנה.)

==='''מחלוקת הרי"ף(רא"ש) ור"ח.'''===

ונחלקו הראשונים מה יהא הדין במצב הפוך, היינו – שהעשיר מציע דין גוד או אגוד, האם יכול לכפות העני או לא?ובביאור צדדי ההסתפקות, האם אם דין גו"א הא דין בגברא שמציע אותו, והיינו מה שאמרנו לעיל שעני אינו יכול לומר גו"א הרי זה משום שאין בידו לאיגוד, אך בעשיר שבידו יש לאגוד וגם אם יקנו הרי יש בידו לקבל את הדמים הרי כן יכול לכפות את העני בדין.                                  או שמא מה שהגמ' דחתה גוד איכא אגוד ליכא, הכוונה שזהו דין בעצם תקנת גו"א(בחפצא), והיינו שצריך שיהיה לשני הצדדים את אפשרויות הברירה באופן מלא, וכל עוד הווי חד שאין בידו אחד מן הצדדים, הרי אין זה תלוי כלל בתובע שבו לכאורה אין פסול בהגשת התביעה, אלא כדי להוציא לפועל את התקנה צריך שויוון ברירה בפועל בין הצדדים וכשזה אינו הרי אינו יכול לכפות.

====='''ביאור מחלוקת הרי"ף והר"ח'''=====

==='''מחלוקת הרמב"ם והרא"ש( בדין גוא"א לאחר)'''===