75
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "בדין שתי מלאכות היוצאות מפעולה אחת"
אין תקציר עריכה
| שורה 164: | שורה 164: | ||
3. הרב עמיאל שטרנברג מסביר בשיטת המאירי, שמדובר על כוונת האדם, וזאת משמעות אמירתו "מכוין... לדבר אחד". וסברת המאירי, שאם האדם התכוון לדבר אחד בפעולתו – יתחייב משום דבר זה, ואם התכוון שיעלו לו שני רווחים מהפעולה – יתחייב שתיים. ומחלוקת רבה ורב יוסף במועד קטן היא ב"סתמא", מה מתכוון סתם אדם כשהוא מנכש ומשקה, האם לחרוש או לזרוע. ומסכימים שסתם אדם הזומר כוונתו לגדל את העץ, ולכן אין צורך בידיעה חיובית שזו כוונתו, אבל אם ניכר שהוא גם צריך לעצים – אז יתחייב שתיים, כי שתי כוונות לו במעשהו. ועל פי זה, אם ישנה ידיעה המבטלת את ה"סתמא" (נניח שנודע כי אדם פלוני זומר רק בשביל העצים ואינו רוצה בגידול העץ) – אזי יהיה חייב רק משום קוצר [אמנם להלכה יש לדון גם בסוגיית "פסיק רישא"].<BR/> | 3. '''הרב עמיאל שטרנברג''' מסביר בשיטת המאירי, שמדובר על כוונת האדם, וזאת משמעות אמירתו "מכוין... לדבר אחד". וסברת המאירי, שאם האדם התכוון לדבר אחד בפעולתו – יתחייב משום דבר זה, ואם התכוון שיעלו לו שני רווחים מהפעולה – יתחייב שתיים. ומחלוקת רבה ורב יוסף במועד קטן היא ב"סתמא", מה מתכוון סתם אדם כשהוא מנכש ומשקה, האם לחרוש או לזרוע. ומסכימים שסתם אדם הזומר כוונתו לגדל את העץ, ולכן אין צורך בידיעה חיובית שזו כוונתו, אבל אם ניכר שהוא גם צריך לעצים – אז יתחייב שתיים, כי שתי כוונות לו במעשהו. ועל פי זה, אם ישנה ידיעה המבטלת את ה"סתמא" (נניח שנודע כי אדם פלוני זומר רק בשביל העצים ואינו רוצה בגידול העץ) – אזי יהיה חייב רק משום קוצר [אמנם להלכה יש לדון גם בסוגיית "פסיק רישא"].<BR/> | ||
הוכחה לדברי הרב עמיאל שטרנברג במאירי ניתן להביא מן המשנה | הוכחה לדברי הרב עמיאל שטרנברג במאירי ניתן להביא מן המשנה המובאת ב'''גמרא'''(שבת קג.), שמחייבת את "המלקט עצים אם לתקן כל שהן", ורש"י מסביר שמלקט מן המחובר, וחיובו מדין חורש, אם מתכוון לתקן את הקרקע.<BR/>וכדברי '''האגלי טל'''(מלאכת חורש, ה, ח) המביא דברי רבי אברהם בן הרמב"ם, שאם אדם גזם ענפים יבשים מעץ על מנת שלא יפלו על הקרקע וירעו אותה – חייב משום חורש; משמע שתולה בכוונת האדם. | ||
ח. בירור משמעות מחשבת האדם | ח. בירור משמעות מחשבת האדם | ||
ישנם מקורות נוספים בגמרא בהם נראה כי החיוב תלוי בכוונת האדם | |||
ישנם מקורות נוספים בגמרא בהם נראה כי החיוב תלוי בכוונת האדם ["מחשבתו משויא"(שבת קב.)]. | |||
ב'''גמרא'''( בבא קמא ס.) נאמר שאם אדם ליבה אש וליבתה אף הרוח, והלכה האש והזיקה, אזי אם בליבויו יש כדי ללבות את האש (והיתה הולכת גם בלי הרוח) – חייב, ואם לאו – פטור. שואלת שם הגמרא: מדוע פטור? הרי לעניין שבת חייב ב"זורה ורוח מסייעתו", ונחשב הדבר ככוחו, ואם כן – אף כאן, שליבתה הרוח, ייחשב ככוחו ויהיה חייב? הגמרא מביאה ארבעה תירוצים המחלקים בין "זורה ורוח מסייעתו" ל"לבתה הרוח".<BR/> | |||
התירוץ האחרון הוא של רב אשי: "כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ [=הני מילי] לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור". | התירוץ האחרון הוא של רב אשי: "כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ [=הני מילי] לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור". | ||
רב אשי אומר, שאף שהרוח עשתה את מלאכת הזרייה ואין זה כוחו של הזורה – הוא חייב, משום ש"נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו" . | רב אשי אומר, שאף שהרוח עשתה את מלאכת הזרייה ואין זה כוחו של הזורה – הוא חייב, משום ש"נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו" . | ||