הבדלים בין גרסאות בדף "אמירה לגוי בשבת"

האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.

בחומש '''שמות''' כתוב(פי"ב פט"): "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם".

3. על כן סובר '''הפרמ"ג''' (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות (איסור דרבנן) שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור.

נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ"ש:

2.לדעת '''התוס'''' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א"כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א"א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא "אפי' תימא בחבירו ישראל" משמע שה"ה ישראל.

'''הרס"ג''' סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו:

על ראייתו השניה חלק '''המג"א''' (ס"ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ"א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ"כ הט"ז בס"ק ב, אומנם היד אפרים למד בט"ז שמתיר, ולענ"ד הדלה נדחק בפי', וצ"ע)  

דעת '''הבה"ג''' (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד"ה אע"ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון הדלקת הנר לצורך השבת. אומנם '''שאר הראשונים''' לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב '''הב"ח''' שאע"ג שדעת בה"ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ"מ "הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין".

נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות:

ביחס לדעה המקילה, כתב '''השו"ע''' שמותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל '''המחצית השקל''': הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה"ג (כמש"כ הט"ז שם). אומנם '''הפרי מגדים''' (א"א שז, ח) כתב שדעת השו"ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ"כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ"ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת.

מקור הדין בזה הוא '''בביצה''' (כב.) שאמימר כחל עינו ע"י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע"י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. '''הרמב"ן''' שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב"ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:

בדומה לזה נחלקו '''ר"ת ור"י בתוס'''' (שבת קכב. ד"ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לדעת ר"ת מותר לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה "להשקות לבהמתו", נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור"י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. '''הב"י''' הלך בדרכו של ר"י לאסור. אך '''הדרכי משה''' כתב בשם '''הכלבו''' להקל כר"ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה"ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי"ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח"כ הביא דברי '''המהרי"ל''' שכתב שהקולא של ר"ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ"כ '''הרמ"א''' שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ"ע) יש לציין שהרמ"א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה '''המג"א''' היכן כתוב דבר זה בכלבו, '''והגר"א''' יישב שמקורו בראבי"ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב.

'''ברמב"ם''' כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב"ם שבטור, במקום "במקום צורך הרבה" כתב במקום זה "המצטער". '''ובשו"ע''' כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא"כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו"ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד? '''האחרונים''' הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור"ח שלו-ט) שם פסק '''השו"ע''' שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע"פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור?

ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו. נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ"ל ומ"מ מסקנת המג"א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב"ש, ר"ן ורשב"א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב"ם והראב"ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול.

המרדכי הביא בשם '''הר"ש בר ברוך''' שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב '''הסמ"ג''' שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב '''הב"י''' שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר '''הט"ז''' שאפי' לא יזכיר לו "שבת", אלא שא"א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת.

'''הט"ז''' (ס"ק ג) כתב שבמקרים הנ"ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ"מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, '''ובאליה רבה''' הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ"א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר.

'''בטור''' כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו '''ובב"י''' התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן '''מהתוס'''' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר '''רבינו ירוחם''', אך '''הרמב"ם''' חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'. '''ובדרישה''' (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב"י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא"כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים.