יראו עינינו

ראשי פרקים א. הצגת הסוגיה ב. חשיבות סמיכת גאולה לתפילה ג. 1.טעמי "יראו עינינו" 2.זמן התקנה 3.הפסקה בקדיש והשכיבנו ד. פסקי הראשונים ה. פסקי האחרונים והמנהג כיום

הצגת הסוגיה

בגמ' בברכות (ד:) מובאת מחלוקת בין ר' יהושע בן לוי לר' יוחנן בעניין סדרה של תפילת ערבית. ריב"ל סובר ש"תפילות באמצע תקנום" - כלומר, שכל תפילות העמידה שתקנו חז"ל נתקנו לאחר קריאת שמע של שחרית, ולפני קריאת שמע של ערבית. יוצא מכך שלדעתו בערב צריך קודם כל להתפלל ערבית ורק אח"כ לקרוא ק"ש. לעומת זאת, רבי יוחנן סובר שצריך קודם כל לקרוא ק"ש ואח"כ להתפלל, כיוון ש"כל הסומך גאולה (ברכת "גאל ישראל" הנמצאת לאחר קריאת שמע) לתפילה הרי זה בן העולם הבא". הגמרא מביאה ברייתא המסייעת לר"י ולכן נפסקה ההלכה כמותו (שו"ע או"ח רלה, ב). ואף שבדרך כלל במחלוקת ריב"ל ור"י הלכה כריב"ל שהיה גדול ממנו. התוס' (שם, ד"ה דאמר ר"י) מביאים, שבימיהם היה מנהג לומר פסוקים ולאחריהם ברכת "יראו עינינו", ושואלים, איך אומרים את הפסוקים הנ"ל אם אנחנו פוסקים כר"י שכל הסומך גאולה לתפילה הרי זה בן העוה"ב? כך שואלים הרבה מן הראשונים על אתר (רא"ש, תלמידי רבינו יונה, ריטב"א, רשב"א ומאירי). על תירוצי הראשונים וטעמיהם נעמוד אי"ה במאמר הנ"ל.

חשיבות סמיכת גאולה לתפילה

כדי להבין את חומרת ההפסק שבין "השכיבנו" לבין תפילת עמידה צריך קודם כל להבין את החשיבות של סמיכת גאולה לתפילה שבגינה אדם זוכה להיות בן העוה"ב. דעת רש"י בשם הירושלמי: רש"י (ד"ה "זה הסומך") מביא בשם הירושלמי (פ"א ה"ה) שסמיכת גאולה לתפילה רמוזה כבר בספר תהילים, שבפרק יט' נאמר "ה' צורי וגואלי" ובפרק כ' "יענך ה' ביום צרה". כמו כן בירושלמי מובא, שאותו אדם שלא סומך גאולה לתפילה דומה למי שדופק על פתחו של בית המלך וכשהמלך יצא אליו אותו אדם כבר הלך. מכאן נובע, שמטרת סמיכת גאולה לתפילה היא קודם כל התקרבות למלך על ידי תשבחות והזכרת יציאת מצרים ואז הוא יכול להתפלל ולבקש על צרכיו. תלמידי רבינו יונה מביאים עוד שני טעמים: טעם א': הסומך גאולה לתפילה מראה את עצמו כמי שמכיר שהוא עבד לה' מפני שגאלו, וע"י כן הוא עובדו ועושה רצונו ומצוותיו. בברכת גאל ישראל האדם מזכיר את החסדים והניסים שעשה ה' לנו שהוציאנו ממצרים להיות לו לעבדים, וכשמתפלל הוא עובד את ה' כמו שאמרו בב"ק (צב:) "ועבדתם את ה' אלוקיכם - זו תפילה", וכשמראה את כל זה שהוא עבד לה' ועושה מצותיו זוכה ע"י כן לחיי העוה"ב. טעם ב: כשמזכיר גאולת מצרים ומיד מתפלל, מראה את עצמו כמי שבוטח בה' ע"י התפילה, שהרי מי שאינו בוטח בה' לא מבקש כלום. כן מובא במדרש שמות רבה, עה"פ "וירא ישראל את היד הגדולה... ויאמינו בה' ובמשה עבדו" שכשראו ישראל את הניסים שעשה הקב"ה שלא כטבעו של עולם, בטחו בו, וכעת כשמזכיר את אותה הגאולה ואותו הבטחון שבטחו אבותינו ומתפלל מיד, מראה שגם הוא בוטח שה' יענה אותו כמו שענה את ישראל במצרים, ובזכות הבטחון הזה זוכה לחיי העוה"ב ובלשונם "והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי העוה"ב".

סיבה ותוצאה

טעמי יראו עינינו

בטעמי אמירת הפסוקים ו"יראו עינינו" מצאו בראשונים כמה שיטות: • דעת התוס' (שם, וכן מובא בדף ב. ד"ה "מברך שתיים לפניה") שטעמי אמירת הפסוקים הוא משום שכשהיו מתפללים בשדות והיו מסוכנים מהמזיקים וצריכים להמתין לחבריהם, היו אותם אנשים שכבר הגיעו אומרים את הפסוקים האלו, שבתוך כך יספיקו להגיע חבריהם ויסיימו כולם את התפילה ביחד ולא יצא אחד מביה"כ לפני חבירו, ואגב תקנת אמירת הפסוקים תקנו גם חתימת "יראו עינינו" . • דעת הרא"ש (סימן ה') והמאירי (ד:) שבימיהם שהיו מתפללים בשדות והיו מפחדים להתפלל תפילת ערבית מלאה, היו אומרים את הפסוקים האלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד תפילת שמו"ע ,ואחרי כן היו אומרים קדיש ומסיימים את התפילה . וכן כתבו תלמידי דר"י רק שאמרו שהטעם הוא משום שתפילת ערבית רשות ולא משום היראה שפחדו להישאר בשדות . • האבודרהם מביא עוד טעם בשם בעל המנהגות - הראב"ד בעל ההשגות על הרמב"ם (בתפילת ערבית של חול, ד"ה "ובעל המנהגות כתב") כשגזרו שמד על ישראל, בין השאר גזרו שלא להתפלל ערבית וע"כ תקנו י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות . ומביא ראיה לדבריו, שבליל שבת לא היו אומרים את הפסוקים, שכיוון שהם כנגד שמו"ע ברכות ובשבת מתפללים שבע ברכות לכן לא היו אומרים אותם (וכן כתב הרשב"א בתשובה ח"א סי"ד). • ובספר שיבולי הלקט (ענין תפילה סימן נב) מובא, שהטעם לאמירת "יראו עינינו" הוא כדי להודיע שתפילת ערבית היא רשות. על ידי כך שאנו עושים הפסק מכוון בין גאולה לתפילה אנו מראים בכך שאין זו תפילה מן המניין. לאחר מכן מסיימים בקדיש כדי לסמן את סיום התפילה ומי שרוצה יכול לשוב לביתו.

נ"מ בין הטעמים: א. האם רק הש"ץ אומרם או שזו חובה גם על היחיד: לפי טעמו של התוס' אפשר לומר, שרק הש"ץ צריך לאומרם ושאר הציבור ממתין. ולפי טעמי הרא"ש, הראב"ד ושיבולי הלקט - כל הציבור צריך לאומרם. ב. האם צריך לעמוד באמירת הפסוקים: לפי התוס' ושיבולי הלקט, נתקנו הפסוקים בנוסף לשמו"ע, לכן לא צריך לעמוד. ואילו לפי הרא"ש והראב"ד נתקנו במקום שמו"ע, ולכן צריך לעמוד כמו שעומדים בשמו"ע עצמו.

זמן התקנה

מלשון הראשונים הנ"ל משמע שברכת "יראו עינינו" היא ברכה קדומה כיוון שהם אינם יודעים מה מקור הברכה וטעם תקנתה, אלא שצריך לברר עד כמה היא קדומה. המעדני יו"ט על הרא"ש (ס"ה סק"ש) מדקדק מלשון הרא"ש שכתב "לפי שבימיהם" שזוהי תקנה עוד מתקופת הגמרא. אמנם קשה על הסבר זה, שהרי הרא"ש עצמו במגילה (פ"ג ה"ה) כתב בפירוש שהתקנה של הפסוקים היא לא מזמן חכמי הגמ' אלא אחר השלמת הגמ' וכן שוב כתב הרא"ש בתשובה (כלל ד' ס"ו) .

הפסקה בקדיש והשכיבנו

מלבד "יראו עינינו" ישנם עוד הפסקות בין גאולה לתפילה של ערבית כגון "קדיש", "השכיבנו" ועוד. בנוגע לברכת "השכיבנו" הגמ' אצלנו כבר התייחסה לשאלה בדבר ההפסק שבין גאולה לתפילה, ותירצה שכיוון שזו תקנת חכמים אז ברכת "השכיבנו" נעשית כהמשך לברכת "גאל ישראל". אבל לגבי קדיש ושאר ההוספות לא מצאנו שהגמ' התייחסה אלא הראשונים. קדיש: כבר הזכרנו (לעיל הערה 6) שהמעדני יו"ט כותב בדעת הרא"ש שהטעם שתקנו לומר קדיש הוא משום שתקנו לומר יראו עינינו כתחליף לברכת שמו"ע וזה בעצם סיום התפילה, וכן כתבו תר"י אצלנו. אולם הסבר זה מתאים רק לדעת הרא"ש הסובר שצריך לומר את הפסוקים, וכבר אין סמיכות בין הגאולה לתפילה אבל למי שסובר שלא לאומרם א"כ הקדיש הוא זה שגורם להפסקה וחוזרת השאלה איך תקנו קדיש שמפסיק בין גאולה לתפילה, וכמ"ש המעדני יו"ט עצמו, שלדעת תוס' אין טעם מספיק לקדיש. אולם הרא"ש עצמו בחידושיו למגילה (שם) כתב שהטעם שתקנו לומר קדיש הוא כדי להודיע שתפילת ערבית רשות ולאפוקי מדעת רבי יוחנן שאמר איזהו בן העוה"ב זהו הסומך גאולה לתפילה של ערבית . כן כתבו התוס' אצלנו בשם רב עמרם (וכן הזכרנו בדעת שיבולי הלקט). "ושמרו", "אלה מועדי": כתב אבודרהם (מעריב של שבת) שהטעם שתקנו לומר "ושמרו" בין גאולה לתפילה, ללמדנו שאם "ושמרו בני ישראל את השבת" מיד נגאלים, כמו שייסד הפייטן ר' אברהם אבן עזרא "כי אשמרה שבת - אל ישמרני". כמו כן, במועד תקנו לומר "אלה מועדי" סמוך ל"פורש סוכת שלום" לומר שיפרוש עלינו סוכת שלומו אם נשמור את המועד כראוי (כעין טעם זה כתבו עוד כמה מן הראשונים). ה"דברי חמודות" על הרא"ש (ס"ה סקי"א) מביא שלטי גיבורים בשם הרשב"א שאפשר לומר ו"שמרו" ו"אלה מועדי" כיוון שתפילת ערבית רשות. מכל האמור לעיל נראה, שלמרות שיש הסבר לכול הוספה שנתווספה נראה שסמיכת גאולה לתפילה של ערבית אינה חמורה כמו של שחרית וכ"כ רבי חיים דוד הלוי (בספרו מקור חיים או"ח, סז).

פסקי הראשונים

אחרי כל האמור לעיל נוכל לראות מה פסקו הראשונים הלכה למעשה. התוס' בסוגייתנו (ד:) כתבו למסקנה ש"נכון להחמיר ולהזהר מלספר בינתיים". משמע מדבריהם שפוסקים שלא לומר, וכן כותבים תוס' לעיל (ב. ד"ה מברך) "ודווקא בבתי כנסת שלהם שהיו עומדים בשדה והם מסוכנים מן המזיקים אבל בבתי כנסת שלנו אין צורך להמתין לחבריהם" משמע שבדבר זה כיוון שבטל הטעם בטל המנהג (וכ"כ רש"י בתשובה (סימן צא) בשם הר"ש שאסור לאומרה כל עיקר מפני שאינה פסוקה בתלמוד וזוהי ברכה לבטלה). הרא"ש לעומתו כותב, שבימינו אע"פ שמתפללים ערבית בביה"כ לא נתבטל המנהג הראשון וכ"כ בשו"ת מהרי"ל החדשות (סי' סא), שאע"פ שבטל הטעם של יראו עינינו לא התבטל המנהג. הריטב"א והרשב"א מביאים שהרמב"ן לא היה אומרם כל עיקר (הרשב"א גם כותב בשם התוס' בשם רבינו שמואל שלא היה אומרם אבל בתוס' שלפנינו לא מופיע רבינו שמואל זה) וכן נראה שהם עצמם לא היו נוהגים לומר. "אבל מי שאומרם סומך וכו'" – לשון הרשב"א, "ומי שאומר אותה סומך על..וכו'" - לשון הריטב"א. המאירי לעומתם כותב: "ומה שנהגו עכשיו.. יש שמוחין ואף בתוס' העידו על גדוליהם שלא היו אומרם כלל, ומ"מ אנו סומכים בכך..." משמע מדבריו, שהוא עצמו כן היה אומרם. דעת הרמב"ם לא ברורה כל כך, שאמנם לא הזכיר את הפסוקים בהלכות עצמם, אבל בספר תפילות הרמב"ם הן כן מוזכרות (עם חתימת "המולך בכבודו"). "המעשה רוקח" בהלכות (פ"ז הי"ח מהלכות תפילה) כתב שכשהרמב"ם התייחס רק להשכיבנו זה לאו דווקא אלא ה"ה גם ל"יראו עינינו" וקדיש, שהרי הרמב"ם עצמו כתבם בנוסח התפילה. הרשב"ש בשו"ת (סי' רנה) מביא בשם מהר"ם מרוטנבורג שכשהתפלל ביחיד לא היה אומרה, אלא כשהיה יורד לפני התיבה, כדי שלא להיות מן המתמיהין. לסיכומו של דבר, אנו רואים שעוד בתקופת הראשונים היו מחלוקות ומנהגים שונים אם לומר את הפסוקים, אבל משני עמודי ההוראה הרא"ש והרמב"ם נראה שכן צריך לאומרם.

פסקי האחרונים והמנהג כיום

מרן השו"ע כתב (או"ח רלו, ב) "אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה, ואף הנוהגין לומר י"ח פסוקים ויראו עינינו, אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה". נראה שלא ניתן להסיק מדבריו האם הוא סובר שצריך לומר את הברכה או שעדיף להמנע , אולם, מדברי הרמ"א שכתב: "ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי"ח פסוקים של ברוך ה' לעולם וכו' (תהילים פט, נג), ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י"ח, ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה". משמע שהדין הוא שיש לאמרם. כך כתב גם הגר"ש משאש בשו"ת "שמש ומגן" (חלק או"ח סימן עז אות ה), שמנהג בני מרוקו לאמרם מבלי שום פקפוק, וכאן בא"י לא נהגו לאומרו, וכן כותב על עצמו שהוא נהג לומר אותם כשהתפלל ביחיד אלא שכשהיה עולה להיות שליח ציבור לא היה אומרם כדי לא להטריח את הציבור. אמנם בשו"ת באר משה (רלו ס"ב אות א) כתב שבדורות האחרונים בטלו מלאמרם, וכתב עוד בשם הגהות כת"י הרב בעל חסד לאברהם אזולאי ז"ל על הלבוש "בכל ארץ ישראל נהגו שלא לאומרם". בכף החיים (רלו, יב) הביא את דברי הרשב"א בשם התוס', שהרשב"ם לא היה אומרם כל עיקר והביא גם בשם הכנסת הגדולה שמנהג הספרדים בקושטא ותיריא (ערים ספרדיות שהם) שאין לאמרם לא בחול ולא בשבת, וכן כתב עוד שכך נראה מדברי האר"י שאין לאומרם. למעשה, המנהג כיום הוא שבחו"ל נהגו לומר, אבל בארץ ישראל לא נוהגים לומר, לפי שמנהג הגר"א היה כך, כפי שמובא בספר "מעשה רב" (סימן סז): "ברוך ה' לעולם אמן ואמן... והוא עצמו לא היה אומר כלל לא ברוך ה' ולא ושמרו כדי לסמוך גאולה לתפילה". וכ"כ הגרש"ז מלאדי בשולחן ערוך הרב (פסקי הסידור, תפלת ערבית): "אבל הנוהגין שלא לומר בחול ברוך ה' לעולם אמן ואמן מפני חשש הפסק גם בשבת (ויום טוב וראש השנה ויום הכיפורים) אין להפסיק בפסוקים", וכ"כ הראי"ה קוק בסידורו "עולת ראיה" שתקנו חכמים לומר את הפסוקים, אבל בא"י נהגו שלא לאמרם. אמנם הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב, סי' קב) כתב שאין הדבר תלוי בא"י ובחו"ל אלא מי שאומר בחו"ל יאמר גם בא"י ומי שאומר בא"י יאמר גם בחו"ל, אלא שלמעשה מנהג העולם כיום הוא שבני ארץ ישראל לא אומרים ובני חו"ל אומרים . שאלתי כמה רבנים מישיבתנו הקדושה כרם ביבנה תכב"ץ, שעלו מחו"ל לא"י, ואמרו לי שהם בעצמם נהגו לומר כשהיו בחו"ל, וכשעלו לארץ הפסיקו לומר. לסיכום, אחזור ואדגיש שכמובן לא התיימרתי כאן לפסוק הלכה, אלא רק לפרוש הסוגיה כפי מה שהיה נראה לי לומר. ואסיים בתפילת יראו עינינו וישמח ליבנו ותגל נפשנו בישועתו בגאולה השלמה, אמן.