זה נהנה וזה לא חסר

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. ייתכן שתמצאו פירוט על כך בדף השיחה.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
בבלי:	בבא קמא כ א - כא א
רמב"ם:	גזילה ואבידה ג ט
שולחן ערוך:	חושן משפט שסג ו-י

אדם שעשה שימוש בממון חברו בלי לחסרו ממון. מה הדין אם נהנה הוא אך חבירו לא הפסיד, ומה הדין אם גרם לו הפסד אך לא נהנה מכך, ומה הדין אם גם הוא נהנה וגם חבירו הפסיד.

הצגת הסוגיה

הגמרא (ב"ק כ א) מציגה את ספיקו של רב חסדא: האם אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו - צריך לשלם לו או לא?

הגמרא מבררת באיזה מצב מדובר: אם מדובר שבעל החצר לא הפסיד (כיוון שלא עשה שום שימוש בחצר, ואינה עומדת להשכרה), והדר בחצר לא נהנה (כיוון שיש לו מקום אחר לגור בו - רש"י ד"ה ה"ג אי נימא) - פשיטא שפטור, כיווון שזה (הדר) לא נהנה, וזה (בעל החצר) לא חסר! ואם מדובר שבעל החצר הפסיד (כיוון שהחצר עומדת להשכרה, וכאנשים רואים שמישהו גר בחצר, לא פונים לבעל החצר בשביל לשכור את החצר - תוספות ד"ה זה נהנה), והדר בחצר נהנה (כיוון שאם לא היה גר שם - היה צריך לשכור חצר אחרת) - פשיטא שחייב לשלם, כיוון שזה נהנה וזה חסר! ולכן אומרת הגמרא שהספק של רב חסדא היה במקרה שזה נהנה וזה לא חסר - כגון שבעל החצר לא הפסיד, אך הדר בחצר כן נהנה, והספק הוא האם חייב כיוון שנהנה, או שפטור כיוון שבעל החצר לא הפסיד.
רב חסדא מציג את ספיקו בפני רמי בר חמא, שמשיב לו שגם במקרה של הנאה ללא חסרון ישנו חיוב לשלם ומביא ראייה לכך מהמשנה, אך הגמרא דוחה את ראייתו ובהמשך מובא שלדעת אמוראים נוספים כגון רבי אמי ורב כהנא זה נהנה וזה לא חסר פטור.

שורש הפטור

האחרונים הציגו כמה אפשרויות להבנת הדעה הסוברת ש"זה נהנה וזה לא חסר פטור", ומה הסברא העומדת מאחורי דעה זו.

שיטת הפני יהושע

כפי שנביא לקמן, במקרה שבו אדם דר בחצר חבירו העומדת להשכרה אע"פ שיש לו בית משלו ("זה לא נהנה וזה חסר") לדעת התוספות (ד"ה זה אין נהנה) אין חיוב על התשלום מפני שאין לדייר הנאה ועל החסרון בלבד אי אפשר לחייב מפני שהוא גרמא בעלמא.
הפני יהושע (ד"ה בתוספות) הקשה על דברי התוספות, אם הפסד המזיק אינו סיבה לחייב בגרמא, מדוע ברור לגמרא שזה נהנה וזה חסר חייב? הרי החיסרון אינו סיבה לחייב, והגמרא מסתפקת האם הנאה בלבד היא סיבת חיוב!
ותירץ הפני יהושע, שלפי תוספות החיסרון אמנם אינו סיבה לחייב, אך ההנאה מרכוש חבירו - פשיטא שהיא סיבה לחייב, ולכן זה נהנה וזה חסר חייב. והגמרא הסתפקה האם זה נהנה וזה לא חסר חייב, כיוון שסברה שאולי במקרה זה כופין על מידת סדום, ופוטרים את הנהנה, כיוון שבעל החצר לא הפסיד, וזו מידת סדום לחייב תשלומין על שימוש שהוא לא הפסיד ממנו. יוצא אם כן שלדעת הפני יהושע שורש הפטור של "זה נהנה וזה לא חסר" הוא הדין של "כופין על מידת סדום", ובמקום שבו דין זה לא שייך אפשר לחייב על עצם ההנאה מהנכס.
ובאמת בדברי התוספות במסכת בבא בתרא (יב ב ד"ה כגון זה) מפורש כדעת הפני יהושע, וכך מדויק מלשונו של הרמב"ם (שכנים ז;ח).
רבי שמעון שקופ בחידושיו למסכת בבא קמא (סימן כה) מקשה על הפני יהושע מהמשך סוגיית הגמרא, שם הגמרא מנסה להביא ראייה שזה נהנה וזה לא חסר חייב מהלכות מעילה, ולפי שיטתו של הפני יהושע הדברים קשים להבנה, שהרי לא שייך להחיל על ההקדש את הדין של "כופין על מידת סדום".

שיטת רבי שמעון שקופ

רבי שמעון שקופ (סימן כה) חלק על הפני יהושע בעקבות קושייתו מסוגיית הגמרא, ומפרש את שורש הפטור באופן אחר. לדעתו של רבי שמעון שקופ גדר הפטור הוא שאין לבעל הנכס זכות לתבוע הנאה בלבד בלי חסרון, ורק במקרה שבו יש חסרון ממשי ניתן לתבוע גם את שווי ההנאה מהנכס, משום שבמקרה כזה ההנאה היא "על חשבונו" של בעל הנכס.
הדברים נתבארו יותר בחידושי רבי אריה לייב מאלין (חלק א סימן סט), שכתב שישנם תשלומים המבוססים על "ממוני גבך", דהיינו על כך שישנו ממון של התובע שנמצא בידיו של הנתבע, כגון במקרה של תביעה להשבת הגזלה או לפירעון הלוואה. לדעתו של רבי אריה לייב מאלין גם תשלומי נהנה מבוססים על "ממוני גבך", מפני שגם ההשתמשות בחפץ מוגדרת כממון, ומי שהשתמש בחפץ של חבירו בלא רשותו למעשה מחזיק בממון חבירו שלא כדין ועליו להחזירו את שווי השימוש. אלא שבמקרה שבו התובע לא הפסיד דבר מהשימוש בנכס לא ניתן לתבוע משום "ממוני גבך", שהרי איך ניתן לטעון שממון של התובע נמצא אצל הנתבע אם התובע לא התחסר כלל!

שיטת רבי חיים סולובייצ'יק

בחידושי רבי חיים סולובייצ'יק על הש"ס (סימן שיז) מובא בשמו שהגדר של פטור "זה נהנה וזה לא חסר" הוא משום שהבעלים לא מקפיד על הנאה מנכסיו כל עוד הוא לא מפסיד ממנה, כלומר הפטור הוא כעין מחילה של הבעלים. מדבריו של רבינו יונה במסכת בבא בתרא (ד ב ד"ה המקיף) מוכח שכך הוא הבין את גדר הפטור, אך הנימוקי יוסף (בבא קמא ט ב) כותב בפירוש בשם הרמ"ה שדין "זה נהנה וזה לא חסר" לא מבוסס על מחילה.

טעמים נוספים לפטור בדר בחצר חברו

הגמרא בשלהי הסוגייה (כא א) מביאה את דברי רב הונא בשם רב, שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר משום שנאמר "ושאיה יוכת שער" (ישעיה כד יב) - כלומר בית ללא דיורים עלול להינזק משד ששמו "שאיה", ובמקרה שאדם דר בחצר חבירו הוא למעשה מציל אותו מהנזק של אותו השד. רב יוסף מביא טעם נוסף ש"ביתא מיתבא יתיב" - כלומר בית ללא דיירים מתבלה לאורך הזמן, ואדם שמתגורר בבית יכול לדאוג לתחזוקתו השוטפת ולמנוע את אותו פחת. הגמרא מביאה נפקא מינא בין הטעמים במקרה שבו הבעלים משתמש בבית לאחסון עצים ותבואה - לפי הטעם של "ושאיה יוכת שער" אין בדיור נוסף תועלת, היות והבעלים כבר משתמש בבית והוא לא עומד שומם, אך לפי הטעם של "ביתא מיתבא יתיב" עדיין שייך לפטור כי גם במקרה הזה צריך דייר קבוע שידאג לתחזוקה השוטפת.
הראשונים התקשו בהבנת קטע זה בגמרא, משום שמראשית הסוגייה עולה בפשטות שהפטור בדר בחצר חברו שלא מדעתו הוא בגלל ש"זה נהנה וזה לא חסר פטור", ואילו מדברי הגמרא כאן עולה שהפטור הוא בגלל שיש הנאה לבעלים בשימוש בבית. הראשונים הציעו מספר דרכים אפשריות ליישב את מהלך הסוגייה.
הרא"ש (ב ו) כותב שדברי האמוראים נאמרו רק לרווחא דמילתא, כלומר הטעם העיקרי לפטור בדר בחצר חבירו שלא מדעתו היא בגלל ש"זה נהנה וזה לא חסר פטור" והאמוראים רק באו לתת טעם נוסף לפטור במקרה הזה. הנחלת דוד מקשה על הרא"ש שאם דבריהם של האמוראים נאמרו רק לרווחא דמילתא, לא היה על הגמרא להביא נפקא מינא בין הטעמים השונים, שהרי נפקא מינא זו לא רלוונטית אם הטעם לפטור הוא משום ש"זה נהנה וזה לא חסר פטור".
הרשב"א מפרש שבכל מקרה של הדר בחצר חבירו שלא מדעתו יש קצת חסרון, מפני שהשימוש בבית גם גורם להגברת הפחת הטבעי, וכדי לקזז את החסרון הזה האמוראים הוכיחו שיש גם רווח בשהות דייר שלא מדעת הבעלים. לאחר שהחסרון והרווח קוזזו ניתן לפטור את הדייר מדין "זה נהנה וזה לא חסר פטור".
השיטה מקובצת מפרש שבאמת ישנה מחלוקת אמוראים בשאלה מה סיבת הפטור במקרה של הדר בחצר חבירו שלא מדעתו: לדעת רבי אמי ורב כהנא סיבת הפטור היא משום "זה נהנה וזה לא חסר פטור", אך לדעת רב הונא ורב יוסף "זה נהנה וזה לא חסר חייב" ולכן הם הביאו את הטעמים הנוספים של "שאיה יוכת שער" ו"ביתא מיתבא יתיב". ונראה שכך סבר גם רבנו יונה (בבא בתרא ד ב ד"ה עלה בידינו).

זה לא נהנה וזה חסר

שיטת התוספות

תוספות (ד"ה זה אין נהנה) כותבים, שגם במקרה הרביעי שבו הדר בחצר לא מרוויח, ובעל החצר מפסיד, הגמרא יכלה להגיד שפשיטא שפטור, ואפילו גירשו מביתו ונעל את הדלת בפניו פטור - כיוון שלא נהנה, ומה שחיסרו וגרם לו הפסד - זה לא סיבה לחייב כיוון זו גרמא בעלמא.

השלטי גיבורים (ד"ה ובפירוש) הבין בפשטות בדברי תוספות, שאפילו אם דר בביתו לאחר שגירשו מביתו ונעל את הדלת - פטור כיוון שלא נהנה. וכן כתב הטור (סימן שסג).

הפני יהושע (ד"ה בתוספות) הקשה על דברי התוספות, אם הפסד המזיק אינו סיבה לחייב בגרמא, מדוע ברור לגמרא שזה נהנה וזה חסר חייב? הרי החיסרון אינו סיבה לחייב, והגמרא מסתפקת האם הנאה בלבד היא סיבת חיוב!

ותירץ הפני יהושע, שלפי תוספות החיסרון אמנם אינו סיבה לחייב, אך ההנאה מרכוש חבירו - פשיטא שהיא סיבה לחייב, ולכן זה נהנה וזה חסר חייב. והגמרא הסתפקה האם זה נהנה וזה לא חסר חייב, כיוון שסברה שאולי במקרה זה כופין על מידת סדום, ופוטרים את הנהנה, כיוון שבעל החצר לא הפסיד, וזו מידת סדום לחייב תשלומין על שימוש שהוא לא הפסיד ממנו. והביא סיוע לדבריו מדברי הגמרא בהמשך (ב"ק כ ב), שאין להוכיח שזה נהנה וזה לא חסר חייב מדברי רבי יהודה שהבית והעליה של שנים שנפלו, ובנה בעל העליה את הבית ודר בתוכו - צריך לשלם דמי שכירות לבעל הבית, כיוון שמדובר בבית חדש, וחייב משום שמשחיר את הקירות כשגר בו. ומשמע - שמשלם את כל דמי השכירות אף על פי שההפסד מהשחרת הקירות קטן יותר מדמי השכירות. ומוכח שכיוון שנהנה - חייב, ובגלל השחרת הקירות - אין כאן משום מידת סדום משום שבעל הבית הוזק במקצת. וכן משמע בדברי התוספות בהמשך (ב"ק כא א ד"ה ויהבי להו ליתמי), שכתבו ש"חייב לשלם מה שנהנה אף על פי שלא חיסר כל כך".

הדרכי דוד (ד"ה שם תוס' ד"ה זה אין נהנה) כתב בדומה לכך, שאמנם המחייב העיקרי הוא ההנאה בלבד, ולכן זה נהנה וזה חסר חייב. ובמקום שאין הנאה - ברור שפטור. והסתפקה הגמרא האם כשלא חיסר ממון לחבירו בהנאתו - פטור משום שכשלא נחסר חבירו בהנאתו - כאילו נהנה מן ההפקר ופטור, או לאו.

הקהילות יעקב (ב"ק סימן י"ח) תירץ, שלפי תוספות הנאה לבד או חיסרון לבד לא יכולים לחייב, אך צירוף של הנאת המזיק וחיסרון הניזק גורמים לחייבו. הפני יהושע כתב שדוחק לתרץ כך ולכן תירץ כדלעיל.

שיטת הרי"ף

הרי"ף כתב, שהדר בחצר חבירו העומדת להשכרה - חייב אפילו אם לא נהנה מכך - כיוון שחסרו ממון.

ביאור הרא"ש והרא"ה

הרא"ש כתב, שלפי הרי"ף אין זה גרמא בעלמא כמו מגרש חבירו מביתו ולא דר בו, שפטור כי לא נהנה, כיוון שכאן הוא השתמש במה שחיסר מחבירו, ואף על פי שהיה יכול להשיג שימוש זה על ידי דבר אחר, ולא הרוויח על ידי זה - חייב, כיוון ש"אכל מה שחבירו נפסד".

וכן כתב הנימוקי יוסף (דף ט. בדפי הרי"ף ד"ה וחצר דקיימא לאגרא) בשם הרא"ה, שהדר בחצר חבירו וחיסרו, חייב עף על פי שלא נהנה. אך אם לא דר בה - אלא סגרה ולא נתן לו להיכנס - פטור.

וביאר ר' שמעון שאקפ (ב"ק סימן י"ט), שסברת הרא"ה לחלק בין דר בבית ללא דר בבית, היא, שרק על ידי שגר בבית האדם נחשב מזיק, כיוון שהבית מייצר מגורים כמו שעץ מייצר פירות, וכשגר בבית מזיק את המגורים - הפירות, וזה היזק וחיסרון שלם, אך אם לא גר - רק גרם להפסד הדיורים, אך לא השתמש בהם.

ר' שמואל רוזובסקי כתב (חידושי ר' שמאול סימן י"ח) בדומה לכך, אך כתב שחיובו של הדר בבית הוא מדין גזילה, שגזל את ההשתמשות בבית.

פסיקת ההלכה

רבנו יונה בבבא בתרא (בבא בתרא ד עמוד ב ד"ה עלה בידינו) כתב, שזה נהנה וזה לא חסר חייב, כי כתוב שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו פטור משום שנאמר: "ושאיה יוכת שער", ומשמע שללא הטעם הזה - הוא חייב.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• זה לא נהנה וזה חסר, צבי שטיינמץ, מעליות יח, תשנ"ז.
• זה חסר וזה לא נהנה, אודי אקסלרוד ואביחי גרינולד, בלכתך בדרך כב, תשס"ד.