ברכת ראיית חכמים
|
הסוגיה נמצאת בשלבי עבודה, למשך לכל היותר, 4 חודשים: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך סוגיה זו בטרם תוסר הודעה זו. | ||
| בחלוף לכל היותר, 4 חודשים, ניתן להסירה. | |||
| בבלי: | ברכות נח א |
| רמב"ם: | ברכות י יא |
| שולחן ערוך: | אורח חיים רכד ו-ז |
ברכה שמברכים על ראיית חכמי ישראל, וברכה שמברכים על ראיית חכמי אומות העולם.
המקור בגמרא
בגמרא (ברכות נח.)[1] הובאה ברייתא האומרת שהרואה חכמי ישראל אומר "ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו", והרואה חכמי אומות העולם אומר "ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם".
מי נקרא חכם לעניין זה
בחכמי ישראל
בערוך השולחן (רכד ו) כתב שכמה שיעור גדלו בתורה לא נתבאר.
בחכמי אומות העולם
ביאר בסמ"ק (קנא) "שחכמים מחכמות העולם". ופירש בבית יוסף (אורח חיים רכד) שכתב כן לאפוקי היכא דאינם חכמים אלא בדתם[2] שאין מברכין עליהם.
בלבוש (רכד ז) הוסיף שחכמים בחכמת העולם "כגון בשבע חכמות". ובפרי מגדים (אשל אברהם ה) כתב "דוקא" בשבע חכמות.
בערוך השולחן (רכד ו) כתב שכמה שיעור בשארי חכמות לא נתבאר.
נוסח הברכה ופירושה
שם ומלכות
בגמרא, ברי"ף, וברא"ש, לא הוזכרו שם ומלכות בברכות אלו. אבל בסמ"ק (קנא), בטור (או"ח רכד), באבודרהם, בשולחן ערוך (או"ח רכד ו-ז), ובלבוש (רכד ו-ז), העתיקו ברכות אלו בשם ומלכות. וראו להלן שכמה אחרונים הכריעו להלכה לברך בלי שם ומלכות.
בחכמי ישראל
- כאמור, נוסחת הגמרא (ברכות נח.) היא "שחלק מחכמתו ליראיו". וכן הוא ברי"ף (מג:), בסמ"ק (קנא), ברא"ש (ט ח), בטור (או"ח רכד), באבודרהם, בשולחן ערוך (או"ח רכד ו), ובלבוש (רכד ו).
- בגמרא (ברכות נח:) הגירסא: "אשר חלק מחכמתו ליראיו".
בחכמי אומות העולם
- כאמור, נוסחת הגמרא[1] היא: "שנתן מחכמתו לבשר ודם". וכן הגיה הגר"א בגליון הגמרא: לב"ו. וכן הוא ברי"ף (מג:), ברא"ש (ט ח)[3], בטור (או"ח רכד), באבודרהם, בשולחן ערוך (או"ח רכד ז), ובלבוש (רכד ז).
- בש"סים מאוחרים הגירסא: "שנתן מחכמתו לבריותיו".
- ברא"ש (שבש"ס וינציאה, ר"פ) הגירסא: "שחלק מחכמתו לבשר ודם".
- בקיצור פסקי הרא"ש (ט ח) הגירסא: "שחלק מחכמתו לבריותיו".
- בסמ"ק (קנא) הגירסא: "אשר נתן מחכמתו לבשר ודם".
הטעם שאומרים בישראל "שחלק" ובאומות "שנתן"
- באבודרהם פירש מפני שהחלק הוא כמו הצינור הנמשך מן הנהר שאפשר להרחיבו ולהגדילו ואפשר לקצרו ולחסרו, מה שאין כן המתנה היא תלושה ופסוקה, ובישראל כתיב (דברים לב ט) "כי חלק ה' עמו", ולפי זכותם מתרבה או מתמעט.
- בבית יוסף (או"ח רכד) פירש שהוא מפני שנפשות ישראל, שחצובות מתחת כסא הכבוד, הרי הם כחלק מהשם, אבל נפשות אומות העולם רחוקים ממנו יתברך, והם כמי שנותן מתנה מנכסיו, שאינם חלק ממנו.
- בלבוש (רכד ז) פירש כי מפני שחכמי ישראל יש בהם חכמת התורה והנבואה אשר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ואין מי יוכל לבא עד תכונתה להבין סודה ולירד לעומקה כי על כל קוץ וקוץ יש לדרוש כמה תילי תילין של הלכות וכתיב לא ידע אנוש ערכה, לכך נופל עליה לשון חלק כלומר אפילו הם חכמים גדולים עדיין לא הגיעו לידיעת כל סודותיה רק בחלק ממנה, ואפילו היו חיים חיים בלתי תכלית, היו מחכימים יותר בכל יום, ולא היו מגיעים לסוף סודותיה, כי היא בלתי תכלית, אבל חכמי האומות, שאין יודעים רק שבע חכמות, שכלל חכמתם היא חכמת אנשים מלומדה, בדויה מלבות חכמי היוונים וחבריהם, ויכולים לבוא עד סוף כל החכמות ההם, לכך נופל עליהם לשון מתנה, כלומר המתנה שלהם היא כולה בידם ולא יוכלו לידע יותר אפילו היו חיים עוד אלף שנים ויותר, לא היו משיגים יותר, כי זו היא מתנתם בידם ולא יותר.
- בב"ח (רכד) פירש שלישראל חלק מחכמתו חלק ממש, היא חכמת תורתו, שחלק להם פה אל פה ופנים בפנים דבר ה' עמנו, כמו שנאמר (תהילים קמז יט-כ) מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו', גם חלק להם חלק גדול מסודות התורה ומסרה להם בחשאי, ואיתא נמי במדרש (שמות רבה מא ג) על פסוק (משלי ב ו) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, גדולה החכמה וגדולה ממנה הדעת והתבונה, הוי כי ה' יתן חכמה, אבל למי שהוא אוהב, מפיו דעת ותבונה וכו', ומפרש הב"ח כי ה' יתן חכמה לחכמי אומות העולם, אבל למי שהוא אוהב, שהם חכמי ישראל, מפיו דעת ותבונה, שאילו לחכמי אומות העולם לא נתן אלא חכמה אנושית במה שהם חכמים מחכמת העולם, אבל לא חלק להם מחכמת עצמותו, שהיא חכמת התורה, שהיא כולה שמותיו של הקב"ה[4], וכולה דעת ותבונה, שבה נברא העולם, ככתוב (משלי ג יט-כ) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו, ואמרו חז"ל (איכ"ר ב יג) אם יאמרו לך כי יש חכמה באומות האמן, יש תורה באומות, אל תאמן.
- מהרש"א (חדושי אגדות) פירש שלגבי חכמי ישראל מברכים שחלק לפי שהם חבל נחלתו וחלקו, וכאילו הוא חולק עמהם חכמתו, שהיא חכמת התורה, אבל לגבי אומות העולם, אינו חולק להם מחכמת התורה, אלא נותן להם חכמה דעלמא.
הטעם שאומרים (בישראל) "ליראיו"
- באבודרהם פירש על שם הכתוב (איוב כח כח) "יראת ה' היא חכמה".
- מהרש"א (חדושי אגדות) פירש על פי מאמר חז"ל (אבות ג ט) "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת" וכו'.
סומא
להלכה
ברכות אלו הובאו להלכה ברי"ף (מג:), במשנה תורה לרמב"ם (ברכות י יא), בסמ"ק (קנא), ברא"ש (ט ח), בטור (או"ח רכד), באבודרהם, בשולחן ערוך (או"ח רכד ו-ז), בלבוש (רכד ו-ז), ובקיצור שולחן ערוך (ס ט).
האם נהגו כן בזמן הזה למעשה
בספר חסד לאלפים (יב) כתב שאפשר שכשם שאמרו לגבי עניינים אחרים שאין דין תלמיד חכם בזמן הזה, הכי נמי כן הוא לענין ברכת ראיית חכמי ישראל, ועל כן יש לברך ברכה זאת בלי הזכרת שם ומלכות. וכן פסק בבן איש חי (עקב יג) לברך ברכה זאת בלי שם ומלכות. ובכף החיים (יט) כתב לברך שתי הברכות בלי שם ומלכות כיוון שיש מחלוקת בנוסח הברכה.
בערוך השולחן (ו) כתב שעתה נמנעים מברכות אלו.
הערות שוליים
- ↑ 1.0 1.1 לגירסא הבלתי מצונזרת בש"ס וינציאה, ר"פ.
- ^ כך העתיק בדברי חמודות (ט כח), וכן הוא בלבוש (רכד ז). ובבית יוסף שלפנינו: בדת.
- ^ בדפוסים המאוחרים.
- ^ מובא בהקדמת הרמב"ן על התורה שכן "יש בידינו קבלה של אמת", וראו זוהר פרשת יתרו (פז.) ופרשת משפטים (קכד.). ומהרש"א (ברכות כא. בחדושי אגדות) הביאו בשם "מדרשות".