מעונן ומכשף

עשיית קסמים

הגמרא במסכת סנהדרין (סז ע"ב) מחלקת בין שלושה סוגים של קסם:

אמר אביי: הלכות כשפים כמו הלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה. העושה מעשה - בסקילה, האוחז את העינים - פטור אבל אסור, מותר לכתחלה - כדרב חנינא ורב אושעיא. כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה (= כל ערב שבת היו עוסקים בספר 'יצירה', בוראים עגל ואוכלים אותו).

אם כן נמצאנו למדים על פי דברי הגמרא, שהעושה כשפים וקסמים דינו בסקילה (עיין הערה ). כל זה היה בזמן הגמרא, האם גם בזמן הזה אדם שעושה כשפים עובר בלאו? נחלקו בכך הנחלת שבעה והרדב"ז:

הנחלת שבעה (סי' טו) פסק, שמותר ללכת למכשף בענייני רפואה וכדומה, "כי עתה אין כישוף בעולם והכל הבל, ולהמון העם יש בזה קורת רוח". כלומר מכיוון שכיום אין תועלת בכשפים, מותר ללכת לקוסם, כי פסיכולוגית זה מרפא אנשים.

אך הרדב"ז (ח"ג סי' תה) פסק לאסור ללכת למכשפים ולקטר לשדים בכל עניין שהוא, גם בזמן הזה, וכמותו נפסק להלכה.

הגמרא מוסיפה שהאוחז את העיניים, עובר על איסור (אם כי דינו לא בסקילה). לפי זה צריך לברר כיצד מותר להביא קוסם להופעות, הרי הקוסם עובר בחטא של אחיזת העיניים, ומי שמזמין אותו מכשיל אותו בעבירה. כפי שנראה נחלקו בכך הפוסקים, ומחלוקתם תלויה בעיקר בשאלה, כיצד להבין את דברי הרמב"ם.

קוסם בזמן הזה

סתירה בדעת הרמב"ם

בדעת הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (פרק יא, הלכות ט, טו), מצינו הלכות סותרות:

ט. האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה הרי זה בכלל מעונן ולוקה. טו. המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות.

בעוד שבהלכה ט' כותב הרמב"ם, שמי שאוחז את העניים והראה כאילו שהוא עשה מעשה, לוקה מהתורה. בהלכה ט"ו כותב הרמב"ם שהאוחז את העניים, לוקה רק מכות מרדות – מכות מדברי חכמים.

דעת האוסרים

הב"ח (יו"ד סי' קעט) כתב ליישב את הרמב"ם, ולחלק בין שני סוגי קסמים. בהלכה ט' הרמב"ם מדבר על קוסם שמשתמש בזריזות ידיים, קוסם כזה עובר על לאו של 'לא תעוננו', ולוקה מן התורה. כך הוא למד מלשון הרמב"ם בספר המצוות (לב):

"מעונן זה האוחז את העינים. והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שיתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמיתות להם. כמו שנראה אותם יעשו תמיד שיקח חבל וישים אותו בכנף בגדו לפני העם ויוציאהו נחש. וישליך טבעת לאויר ואחר כן יוציאהו מפי אדם אחד מן העומדים לפניו. ומה שדומה להם מפעולות החרטומים המפורסמים אצל ההמון. כל פועל מהם אסור. ומי שעושה זה יקרא אוחז את העינים".

בהלכה ט"ו לעומת זאת, מדבר הרמב"ם על קוסם שמכשף את עייני הצופים, וגורם לצופים לחשוב כאילו נעשה מעשה במציאות . קוסם כזה מצד אחד לא חייב מיתה משום לאו של מכשף, כי בשביל ללקות בלאו זה, צריך לעשות כישוף שבאמת ישנה משהו במציאות, ובמקרה הזה הוא רק גרם להם לחשוב שנעשה משהו במציאות. מצד שני הוא לא לוקה משום אוחז את העיניים, כי הוא עשה מעשה כישוף (כישף את העיניים שלהם), בניגוד לאוחז את העיניים, שלא עושה כישוף כלל.

בכל אופן, יוצא לפי דברי הב"ח הללו, שיש לאו דאורייתא של 'לא תעוננו' להזמין קוסם להצגות, למרות שכולם יודעים שמדובר בזריזות ידיים בלבד, כי הבעיה היא ההידמות לעבודה זרה (עיין הערה 1 לעיל). כך פסקו להלכה גם הש"ך (יו"ד קעט, יז), הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ה יו"ד סי' יד), הרב וואזנר (שבט הלוי ה, קכט) ועוד. וזה לשון החכמת אדם (כלל פט, ו):

"עוד אמרו חז"ל (סנהדרין דף ס"ה ב) איזהו מעונן? זה האוחז את העיניים. והוא מין מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד, עד שתדמה לאנשים שיעשה ענינים שאין אמיתתו בהם. כמו שנראה אותם יעשו תמיד, יקחו חבל וישימו אותה בכנף בגדיהם ויוציאו נחש, וישליך טבעת לאוויר ואחר כך יוציאו מפי אדם אחד העומד לפניו והעושה זה לוקה (רמב"ם במנין המצוות סימן ל"ב). ומזה תראה שאותן הבדחנים שעושין כדברים אלו על החתונות ונקראים 'טאשין שפילער' עוברים בלאו דאורייתא, והמצוה לעשותן עובר משום לפני עור, ולכן מי שבידו למחות צריך למחות וכל שכן שאסור להסתכל ולראותם, אבל אם הוא (= הקוסם) גוי שעושה נראה לי דמותר לראות".

מה טעם האיסור? אחרי הכל כולם יודעים שמדובר בזריזות ידיים. אפשר שזה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרמב"ם בטעם האיסור ללכת למכשפים. הרמב"ם במורה נבוכים (ג, כט) כתב, שהכישופים היו מעשים שעשו עובדי העבודה זרה, לכן יש להתרחק מהם (לפי שיטתו אין כזה דבר כשפים, ובלשונו: ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן (הל' עז פרק יא, טז).

הרמב"ן (דברים יח, ט. דרשת תורת ה' תמימה) לעומת זאת סובר שיש בכשפים אמת, אלא שהכשפים פועלים כנגד הטבע, ואת זה הקבה אסר. איסור נוסף שיש בכך, שהאדם לא סומך על הקבה שיעזור לו, ופונה לאמצעים זרים.

לכן גם אם ברור שמדובר בזריזות ידיים, אפשר שמכיוון שאחרי הכל עושה הקסם מדמה לעובדי העבודה זרה, דבר זה נאסר.

דעת המתירים

אומנם יש פוסקים שמתירים להיות בהצגה של קוסם, ומצינו שני כיוונים להקל:

א. הרדב"ז (ח"א סי' תרצה) חלק על דברי הרמב"ם, וטען שאין בעיה בזריזות ידיים בלבד. הוא טען, שהרמב"ם סבר שיש איסור בזריזות ידיים, משום שלשיטתו אין דבר כזה במציאות כשפים וקסמים, לכן כאשר התורה אסרה קסמים, היא אסרה רק דברים שקיימים במציאות (= זריזות ידיים), ולא דברים שלא קיימים (=כישופים). הרדב"ז לעומת זאת סובר, שיש כזה דבר כזה במציאות מעשה כשפים, והתורה אסרה אותם, ולא קסמים שמבוצעים באמצעות זריזות ידיים . הרבי מצאנז בדברי יציב (יו"ד סי' נז) הביא את הרדב"ז (כי הוא גם סובר שיש כשפים), אומנם הוא כתב שלא להסתמך על כך למעשה.

ב. כיוון שונה להתיר, מביא הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ח"ב סי' מד). הפוסק שמותר להיות בהצגה של קוסם המשתמש בזריזות ידיים. לשיטתו כל האיסור לשיטת הרמב"ם, הוא רק כאשר מתבצע כישוף ממש, כמו המקרה שמביאה הגמרא, שבוודאי לא מדבר על קסם שנעשה באמצעות זריזות ידיים, אלא בכישוף ממש (סנהדרין סז ע"ב):

"אמר לו רב לרבי חייא, לדידי חזי לי ההוא טייעא (=ראיתי ערבי) דשקליה לספסירא וגיידיה לגמלא (=שנטל חרב ושיסף גמל), וטרף ליה בטבלא וקם (=וצלצל בפעמון, והגמל קם על רגליו שלם). אמר ליה לבתר הכי (אמר לו רבי חייא לרב), דם ופרתא מי הואי (= האם ראית גם דם וצואה שיצאו מהגמל ששוסף)? אלא ההיא אחיזת עינים הוה".

לפי שיטתו כאשר הרמב"ם כתב בהלכה ט' שלוקים מדאורייתא, מדובר במקרה שבו הקוסם עשה כישוף על עיני המתבונן, שגורם לו לחשוב שחל שינוי במציאות, ואילו בהלכה ט"ו שלוקים מדרבנן, מדובר במצב שבו הקוסם עשה כישוף שגרם לכך שיראה שינוי במציאות (הוא כותב שלשון הרמב"ם בספר המצוות, הטעה את האוסרים).

בעיה נוספת שישנה בעשיית קסמים היא, שהקהל חושב שמדובר בכישוף ממש, ויש כאן איסור של גניבת דעת. משום כך פסק הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"א סי' תנה) להתיר לעשות קסמים שמקורם בזריזות ידיים (והביא מחמיו, ששמע כך בשם החזו"א), ובלבד שהקוסם יוודא לפני ההופעה שהקהל מודע לכך שמדובר בזריזות ידיים בלבד (הוא כתב שלא מספיק שהקוסם רק יגיד שאין בכך כישוף, משום שעלולים להיות צופים שלא יישמעו את דבריו ויחשבו שמדובר בכישוף ממש, לכן צריך שהקוסם יתלה פתק שכתוב בו, שמדובר בזריזות ידיים בלבד).

הרב מאזוז (מובא באתר של ישיבת 'כסא רחמים') פסק, שבנוסף לכך שהקוסם צריך להגיד להם שאין בכך כישוף, הוא צריך להראות לקהל לפחות איך קסם אחד עובד, כדי שישתכנעו שלא מדובר בכישוף.

גם הרב משה פיינשטיין (אגרות משה ח"ד יו"ד סי' יג) התיר, אם כי הוא כותב שלכתחילה היה חושש לדעת האוסרים, והיה משתמט ממקום שיש שם קוסם, ובלשונו: "ואם היה בא למעשה, הייתי משתמט (מלהיות באירוע שיש בו קוסמים) מפני כבוד רבותינו האוסרים. ואם לא היה אפשר להשתמט, הייתי מורה (שקסם) בדרך טבעי, וידוע ומפורסם שהוא דרך טבעי מותר".