233
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא"
אין תקציר עריכה
ידידיה אברהם (שיחה | תרומות) |
ידידיה אברהם (שיחה | תרומות) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{מקורות | |||
---- | |||
---- | |||
'''טקסט מודגש''' ההתמודדות עם הלאוים של בל יראה ובל ימצא | |||
האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה. | האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה. | ||
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" ו"לא יראה לך חמץ בכל גבולך" הגמ' מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. "לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה" משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. "יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם" האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) הברייתא העלתה הוא אמינא זו: | איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" ו"לא יראה לך חמץ בכל גבולך" הגמ' מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. "לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה" משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. "יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם" האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) הברייתא העלתה הוא אמינא זו: | ||
| שורה 12: | שורה 14: | ||
שיטת הר"ן " חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי" בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם ולמדו זאת מסופי תאנים ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל" ופירש הר"ן(וכן הרא"ש) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,מכאן למד הר"ן שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר. | שיטת הר"ן " חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי" בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם ולמדו זאת מסופי תאנים ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל" ופירש הר"ן(וכן הרא"ש) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,מכאן למד הר"ן שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר. | ||
שיטת הרמב"ן "זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי, שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו". לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל לממש את בעלותו בחפץ(יאוש),גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה שאין לחמץ ערך ממוני ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים: "תשביתו אותו משאור, ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו" הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל, אי ההתייחסות לחמץ כחמץ שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור. | שיטת הרמב"ן "זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי, שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו". לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל לממש את בעלותו בחפץ(יאוש),גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה שאין לחמץ ערך ממוני ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים: "תשביתו אותו משאור, ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו" הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל, אי ההתייחסות לחמץ כחמץ שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור. | ||
שיטת הרמב"ם ורש"י:היא שהביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל והחשבתו כעפר,אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד). | שיטת '''הרמב"ם ורש"י''':היא שהביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל והחשבתו כעפר,אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד). | ||
שני מרכיבים בבעלות | שני מרכיבים בבעלות | ||
בבעלות על חפץ ישנה שני מרכיבים:1.בעלות פורמאלית 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. בביטול החמץ לשיטת ר"י הר"ן והרמב"ן ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו(כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו).לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור. | בבעלות על חפץ ישנה שני מרכיבים:1.בעלות פורמאלית 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. בביטול החמץ לשיטת ר"י הר"ן והרמב"ן ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו(כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו).לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור. | ||