הבדלים בין גרסאות בדף "אסמכתא לא קניא"

דין אסמכתא מופיע בתלמוד בכמה וכמה סוגיות, נציין כאן בקצרה לסוגיות העוסקות במפורש בנושא בתלמוד הבבלי:  

מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי בנושא זה מופיעה בהקשר נוסף בברייתא בפרק הזהב (ב"מ מח,ב) באדם שנתן ערבון לחבירו (כלומר ששילם לו מראש מקצת דמי המקח) ואמר לו אם אני אחזור בי ערבוני מחול לך, וחבירו אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, ר' יוסי אומר שנתקיימו התנאים ואם חזר בו אחד מהם יעשו כתנאם דאסמכתא קניא, ור' יהודה אומר סובר שאין תוקף לתנאי זה כיון דהוי אסמכתא ולכן דיו שיקנה כנגד ערבונו.

בגמרא בנדרים (כז,ב) ישנו דיון הקשור למשנה בפרק גט פשוט במשליש שטרו, מופיע שם מעשה באדם שהתפיס שטרי זכויותיו ביד בית דין ואמר "אם לא באתי בתוך ל' יום יתבטלו זכויותי" ופסק שם רב הונא דנתבטלו זכויותיו, ומקשה שם הגמרא (כז,ב) הגמרא דהא אסמכתא היא כמו במשליש שטרו בפרק גט פשוט ופסקינן התם כר' יהודה? ומתרצת הגמרא דשאני הכא דאמר "לבטלן זכותיה", ומסיקה שם הגמרא דהלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב.

על המשנה בה נחלקו ר' יהודה ור' יוסי במשליש שטרו מביאה הגמרא דעות אמוראים בפסק ההלכה, לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה הלכה כר' יוסי כך הוא לפי גרסתנו בגמרא, אך התוס' שם כתבו דא"א לומר כן דבסוגיא בנדרים כז,ב מוכח להיפך, דרב נחמן בשם רבה בר אבוה סבר שאין הלכה כר' יוסי, ולכן הגיהו התוס' שצריך לומר אין הלכה כר' יוסי, וכן גרסו שם הרי"ף הרא"ש הרמב"ן ואו"ז אומנם יש ראשונים שכתבו ליישב את גירסתנו וביארו שאכן מתחילה סברו רב נחמן ורבותיו (רב ורבה בר אבוה) דאסמכתא קניא אלא שלאחר מכן חזרו בהם, כ"כ הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א.  

בהמשך הסוגיא בב"מ סו,ב אזלי כל האמוראים (רב פפא, רב הונא בריה דרב יהושע ורבינא) בדעה דאסמכתא לא קניא ודנו באופנים שונים אם יש בהם משום אסמכתא או לא, וכן מבואר שסבר רבא בסוגיא דהמקבל ב"מ (קד,ב), וכן אמר רב אשי בפרק גט פשוט בסוגיא דערב (ב"ב קע"ג,ב)  דמעשים שבכל יום דאסמכתא לא קניא.  

שתי הסוגיות הדנות ישירות בהכרעת ההלכה בנושא אסמכתא הן הסוגיא בב"ב קסח,א ובנדרים כז,ב:

=='''נושאים כלליים באסמכתא'''==

ובדרישה (רז,טז) שבאמת אין פירוש אסמכתא בעניין אחד דלפעמים פירושו שסמך דעתו ולפעמים פירושו שהיתה כוונתו להסמיך דעת שכנגדו.

הראשונים נתחבטו מאחר דנקבע בגמרא בב"מ (סו,ב) הכלל "כל דאי לא קני" א"כ מה החילוק בין אסמכתא דלא קניא לבין תנאי בני גד ובני ראובן דמהני, הרי תנאי זה הוא בלשון "דאי"?   

עוד תירץ הב"ח דאסמכתא לא קניא הוא רק מדרבנן ולהכי לא קשיא מידי מתנאי בני גד ובני ראובן  וכתב דבזה נתיישבו גם דברי הרמב"ם בטוב טעם  וא"צ לחלק בדבריו כמ"ש בתחילה  

במרדכי פ"פ דב"ק סי' מז כתב בשם רבי נתנאל מקינן דאסמכתא קונה לגבי נדר והקדש שהרי מדאורייתא אסמכתא קניא מדכתיב אנוכי אערבנו, ויש להעיר שבגמ' בב"ב קעג,ב מפורש שם הטעם משום ההיא הנאה דסמיך עליה, ועוד מדברי רוב ראשונים לא משמע כן, היינו כל הראשונים שדנו בחילוק בין תנאי לאסמכתא או שכתבו טעמים מדוע אין אסמכתא בגיטין וקידושין, היינו רב האי גאון, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן, רי"ד, חינוך.

ובמשפט שלום רז סק"יג דחה הראיה מרש"י בשבועות דהתם קאמר דכיון דליכא איסור לא הוי גזלן מדאו', ומביא מהריטב"א בר"ה כב דמדאו' אינו קונה אסמכתא.

הקשה רמב"ן חיוב שומרין אמאי לא הוי אסמכתא, ובשלמא ש"ח וש"ש דבידו דמי לאם אוביר ולא אעביד אשם במיטבא, אבל חיוב אונסין מאי איכא למימר ותירץ די"ל דהתם רחמנא חייביה וכלקוח דמי, אך הקשה דא"כ אין מתנה ש"ח להיות כשואל והא הוי אסמכתא, ותירץ דהרי פירשנו שכל שתולה בדעת אחרים אין זה אסמכתא, והכא אין יכול לתלות שלא יארע לו אונס (ולכאו' לפ"ז אין יכול ₪ להתנות שיהיה כש"ש וצ"ע),  

כתב הרמב"ן ב"ב ונדרים דלא הוזכה אסמכתא אלא בדיני ממונות ולא בגיטין וקידושין ורק לר' יהודה מצאנו אסמכתא בנזירות התם משום דס"ל דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה,