הבדלים בין גרסאות בדף "טיוטה:מלאכת קוצר"

בסוגיה זו נדון מהי הגדרת מלאכת קוצר? האם צריך תוצרת מפעולת הקצירה או שחייב על כל קצירה? על מה בדיוק מתחייבים: על הפסקת היניקה או על ניתוק החיבור ונראה לעניין זה נפקא - מינות. לאיזה מלאכה דומה מלאכת קוצר?

הגמ' בחולין דף קכז: אומרת שתאנים שצמקו באילן נחשבות מחוברות לעניין שבת, ובהמשך הגמ' שם מביאה ברייתא שאומרת שענף שנתלש מהאילן – הפירות שעל הענף נחשבים תלושים, אך אם רק ייבשו על האילן – נחשבים מחוברים.

א. מהו יסוד מלאכת קוצר? האם תלוי ביצירה? אם כן - מה היצירה? הפרי שנקטף? האם צריך לקצור דווקא לשם התוצר?

ד. קשה על תוס' ורש"י בפא: שכתוב שחייב על מגביה גוש עם עשבים, משום תולש, ורש"י ותוס' פי' שהיינו מדרבנן והרמב"ם פסק שהוא מדאו', והרי הוא ממש תולש?

לכאו' נח' בזה התוס' עג: והתוס' רי"ד בקכא: שלתוס' יש צורך בתוצר ולתוס' רי"ד אין צורך, וקשה באמת על התוס' בעג: מהגמ' בפא: שמזיז עציץ שלא לשם תוצר?  

ובשאלה ד', למה אמרו תוס' ורש"י שהוא מדרבנן, בגלל שאינו מנתק שני דברים זמ"ז, שסו"ס העשב מחובר לגוש ויונק ממנו, והגוש נפרד מהאדמה שאינו שני דברים שונים. יש להעיר שזהו יסוד מחודש שלא כתוב במפורש.

התוס' בע"ז כו. שואלים איך יש הו"א שמותר ליהודיה ליילד נכרית בשבת ועונים ב' תירוצים: תירוץ א': הוולד כבר נעקר לצאת. תירוץ ב': "כיוון שכלו חודשיו פסקו גידוליו".  

אומנם תוס' ורש"י אומרים שקוצר נלמד מגוזז ולכן דווקא בניתוק או בפעולה שמקנה לתוצר חשיבות כישות עצמאית - נחשב קוצר.

מצאנו שנח' רש"י ותוס' עם הרמב"ם והרמב"ן שלרש"י ותוס' יסוד קוצר נלמד מגוזז והגדרתו היא נתינת מעמד חשוב לנקצר, ואילו לרמב"ם ולרמב"ן נלמד מנטילת נשמה ההגדרה היא שכל שממעט יניקה - חיות, חייב משום קוצר.