161
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "התרת נדרים על מנהג"
אין תקציר עריכה
| שורה 36: | שורה 36: | ||
רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים. | רבנו חננאל מסביר את הסיפור על בני ביישן על פי סיפור דומה בירושלמי שבו הגמרא מוסיפה לשאול על פסיקתו של רבי יוחנן, למה הוא לא התיר לבני ביישן לעשות התרת נדרים, ושם הגמרא עונה שהוא לא התיר כיון שהוא סבר שהפלגה ביום שישי אסורה מעיקר הדין, ולכן לא התיר להם, ולא משום שזה היה מנהג אבותיהם שאותו הוא היה יכול להתיר. מפירושו יוצא שיהיה מותר לבטל מנהגי אבות על ידי התרת נדרים. | ||
=== | ===רא"ש=== | ||
מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה. | מפרש שהאיסור להתיר מנהגים הוא רק ללא התרת נדרים אבל על ידי התרת נדרים ניתן. וכן כתבו '''המהר"ם מרוטנבורג''' '''והמרדכי'''. סברת הרא"ש היא שאין סיבה לחלק בין מנהג לנדר רגיל וגם במנהג יהיה מותר לעשות התרת נדרים נדרים על ידי פתח וחרטה. | ||
וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם. | וכן הבינו בנו '''הטור''' ב'''קיצור פסקי הרא”ש'''- משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא ידוע שהוא מותר וכן בני אדם רבים או אדם יחידי... אין רשאי להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם. | ||
| שורה 46: | שורה 46: | ||
==שו"ע == | ==שו"ע == | ||
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. היו שהבינו את סעיף ב' בשולחן ערוך כסיוג לסעיף א', זאת אומרת שאמנם מותר לעשות התרת נדרים אבל לא על מנהג של הקהילה | השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. היו שהבינו את סעיף ב' בשולחן ערוך כסיוג לסעיף א', זאת אומרת שאמנם מותר לעשות התרת נדרים אבל לא על מנהג של הקהילה. וקשה עליהם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אף שהוא חולק ('''מלחמת ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי) ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר,וכן כתבו רבים מאוד) | ||
===הסתירה בשולחן ערוך=== | ===הסתירה בשולחן ערוך=== | ||
היו שרצו לטעון שיש סתירה בין השו"ע שהבאנו לבין פסיקתו ביו"ד רכ"ח סעיף כח'. | היו שרצו לטעון שיש סתירה בין השו"ע שהבאנו לבין פסיקתו ביו"ד רכ"ח סעיף כח'. | ||
שם השו"ע פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". והאחרונים תירצו בדבר תירוצים רבים. כתב הרב עובדיה יוסף לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא לדינא שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות (יביע אומר סימן יא). היו שאמרו שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר שלהתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. ('''שו"ת אחיעזר''' חלק ב יו"ד יט, על פי חידושי '''רעק"א''' על השו"ע במקופם) | שם השו"ע פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". והאחרונים תירצו בדבר תירוצים רבים. כתב הרב עובדיה יוסף לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא לדינא שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה סימן יא) ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. היו שאמרו שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר שלהתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. ('''שו"ת אחיעזר''' חלק ב יו"ד יט, על פי חידושי '''רעק"א''' על השו"ע במקופם). וחילקו בזה עוד חילוקים רבים. | ||
==אחרונים== | ==אחרונים== | ||
| שורה 58: | שורה 58: | ||
'''המהרש"ל''' (שו"ת מהרש"ל סימן ו) חידש שנראה לדייק מלשון הברייתא "'''אחרים''' נהגו איסור" שדווקא אם נהגו מקצת העם (אחרים) אפשר להתיר אבל אם כל העם נהגו בדבר איסור אז זה כמו תקנת חכמים ואין להתיר את זה. | '''המהרש"ל''' (שו"ת מהרש"ל סימן ו) חידש שנראה לדייק מלשון הברייתא "'''אחרים''' נהגו איסור" שדווקא אם נהגו מקצת העם (אחרים) אפשר להתיר אבל אם כל העם נהגו בדבר איסור אז זה כמו תקנת חכמים ואין להתיר את זה. | ||
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) הלך רחוק יותר ורצה להעמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). ויש להקשות על כך מהירושלמי פסחים ד א שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו.וכן גם כתב '''המהרשד"ם''' (יו"ד סימן מ) אך כתב שדבריו הם נגד השו"ע. ותירוצו דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך. (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג, שהאריך והוכיח סברות המתירים). | '''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) הלך רחוק יותר ורצה להעמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). ויש להקשות על כך מהירושלמי פסחים ד א שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. וכן גם כתב '''המהרשד"ם''' (יו"ד סימן מ) אך כתב שדבריו הם נגד השו"ע. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך. ובאמת נחלקו על כך אחרונים רבים מספור ונראה שהדבר נשאר במחלוקת (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג, שהאריך והוכיח סברות המתירים). | ||
'''הפרי חדש''' (פר"ח אור"ח תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. | '''הפרי חדש''' (פר"ח אור"ח תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. (וכן כתב היביע אומר ח"ג יו"ד י"א והביא רשימה ארוכה של הסוברים כמותו, וכן כתבו הכנסת הגדולה ביו"ד (סי' ריד הגה"ט אות מז), בשם הרב משא מלך (בתורת המנהגות חקירה ד). | ||
בשו"ת '''דובב מישרים''' (חלק א סימן כג) כתב שאם מדובר בתקנה של בית דין ממש הרי שגם אם לא פשט בכלל ישראל אלא רק במקום שבו הייתה התקנה אמורה לפשוט זה נחשב לתקנת חכמים שאין שום כוח להתירה. | בשו"ת '''דובב מישרים''' (חלק א סימן כג) כתב שאם מדובר בתקנה של בית דין ממש הרי שגם אם לא פשט בכלל ישראל אלא רק במקום שבו הייתה התקנה אמורה לפשוט זה נחשב לתקנת חכמים שאין שום כוח להתירה. | ||