462
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "הקניית דבר שלא בא לעולם"
←עובר, פרי שחנט
| שורה 37: | שורה 37: | ||
=== עובר, פרי שחנט === | === עובר, פרי שחנט === | ||
'''השו"ע''' ר"ט ד כתב שאין הקניין חל אפילו היתה הפרה או השפחה מעוברת. '''הקצות''' א הוכיח ממה ש'''הרמב"ם''' אישות ז טז כתב שאפשר לקדש עובר, שדעתו שעובר הווי דבר שבא לעולם. ומקורו מזה שאתנן חל על עובר, הרי שאפשר להקנות אותו, נדה מא א. ואי אפשר להעמיד בבהמה לעוברה, כיון שמדובר בבהמת קדשים. ובדעת השו"ע יש ליישב, דהתם כר' יוסי הגלילי שקדשים קלים ממון בעלים. ועיין גם בקצות י' ראיה נוספת מב"ק עח ב. הקצות א הביא קושיית '''הלח"מ''' שהרמב"ם מכירה כב י פסק שהמזכה לעובר לא קנה, משמע שסובר שעובר נחשב אינו בא לעולם. ותירץ הקצות ע"פ '''הרמב"ן''' ב"ב עט ב ד"ה ודאמרינן, שעובר נחשב בא לעולם במקצת, והיינו שדינו עכשיו כבהמה ועל כן אפשר להקנותו, אבל לא להקנות לו. ודחה הקצות מה שכתב בספר '''בני יעקב''' שדעת הרמב"ם שאי אפשר להקנות עובר, ולא חילק בין הוכר העובר ללא. '''הגהות ברוך טעם''' ציין לעוד מקומות שכתב הרמב"ם לעוד מקומות שכתב הרמב"ם שאי אפשר להקנות עובר או להקדישו לבדק הבית, ולא חילק בין הוכר העובר ללא. | '''השו"ע''' ר"ט ד כתב שאין הקניין חל אפילו היתה הפרה או השפחה מעוברת. '''הקצות''' א הוכיח ממה ש'''הרמב"ם''' אישות ז טז כתב שאפשר לקדש עובר, שדעתו שעובר הווי דבר שבא לעולם. ומקורו מזה שאתנן חל על עובר, הרי שאפשר להקנות אותו, נדה מא א. ואי אפשר להעמיד בבהמה לעוברה, כיון שמדובר בבהמת קדשים. ובדעת השו"ע יש ליישב, דהתם כר' יוסי הגלילי שקדשים קלים ממון בעלים. ועיין גם בקצות י' ראיה נוספת מב"ק עח ב. הקצות א הביא קושיית '''הלח"מ''' שהרמב"ם מכירה כב י פסק שהמזכה לעובר לא קנה, משמע שסובר שעובר נחשב אינו בא לעולם. ותירץ הקצות ע"פ '''הרמב"ן''' ב"ב עט ב ד"ה ודאמרינן, שעובר נחשב בא לעולם במקצת, והיינו שדינו עכשיו כבהמה ועל כן אפשר להקנותו, אבל לא להקנות לו. ודחה הקצות מה שכתב בספר '''בני יעקב''' שדעת הרמב"ם שאי אפשר להקנות עובר, ולא חילק בין הוכר העובר ללא. '''הגהות ברוך טעם''' ציין לעוד מקומות שכתב הרמב"ם לעוד מקומות שכתב הרמב"ם שאי אפשר להקנות עובר או להקדישו לבדק הבית, ולא חילק בין הוכר העובר ללא. | ||
הגמרא בב"מ סו עב מביאה את מחלוקת רב הונא ורב נחמן גבי מוכר פירות דקל, הבאנו בהצגת הסוגיא מהגמרא ביבמות. וכתב שם '''רש"י''' שהמדובר שמכר את פירות הדקל קודם שחנטו. ולאור זה פסק הרמ"א רט ד שפירות אילן שחנטו נקראים בא לעולם. '''הסמ"ע''' ביאר שהטעם שפרי שחנט נחשב בא לעולם ועובר לא, הוא שפרי שחנט הוא בעין וממילא גדל. וכן הסכים '''הקצות''', והביא ראיה מ'''התוס'''' ו'''הרא"ש''' בבכורות ג ב, שכתבו שכדי לפטור עובר מבכורה, יש למכור לגוי את הפרה לעוברה, כי בעובר יש חיסרון של דבר שלא בא לעולם, ואם היה אפשר למכור את העובר כמו שהוא, אפילו אם לא היה מועיל למה שיגדל אחר כך, היה מספיק בשביל שתהיה שותפות גוי וייפטר מבכורה. והביא שהקשה בספר '''בני יעקב''' ש'''הגמרא''' בקידושין ס"ב ב משווה עובר שהוכר לשחת, ושחת בתבואה דומה לחנטה בפירות, וא"כ אף חנטה הווי לא בא לעולם. ותירץ הקצות, שודאי אפשר למכור את החנטה עצמה, אבל לעניין להחיל חלות הווי לא בא לעולם. '''הנתיבות''' הקשה, שלעיל הוכיח הקצות שעובר הווי בא לעולם, וכאן הביא תוס' ורא"ש שהווי לא בא לעולם. הנתיבות עצמו כתב שאפשר להקנות עובר כאחד מאברי הבהמה, ומה שהוכיח הקצות מבכורות יש ליישב, שאם היה מקנה לגוי את העובר, היה לגוי שותפות איתו בגוף הבהמה, והיה יכול לכפות אותו לחלוקה או לגוד או איגוד. ומה שהגמ' בקידושין הנ"ל אומרת שעובר הווי דבר שלא בא לעולם, הכוונה כשמוכר לו ולד מעליא, ועכשיו אין לו בעובר כלום. בהערה 148 של '''הרב דזימיטרובסקי''' הקשה על דחיית הראיה מבכורות, שחייבים לומר ששם מדובר שהקנה לו את העובר עכשיו, שהרי אם נאמר שהקנה לו את העובר רק לכשתלד, הרי כבר חלה קדושת בכורה. ולא הבנתי קושייתו, שהרי התוס והרא"ש הנ"ל כתבו שמספיק שמוכר את הפרה לעוברה כדי שיחשב שותפות גוי לפטור מבכורה, רק שהישראל מרוויח שכיון שהעובר יהיה של הגוי רק כשיולד, לא יוכל לתבוע חלוקה או גוד או איגוד. '''רע"א''' הביא ש'''באר הגולה''' ט כתב ש'''הב"י''' לא הביא מקור להא דאי אפשר להקנות עובר, וכתב באר הגולה שהמקור הוא הגמ' הנ"ל הקידושין, שאומרת שאי אפשר לקדש עובר. רע"א דחה, שמשם אין ראיה, כיון שאפשר לומר שאפשר להקנות עובר כחתיכת בשר, אך ודאי לא תופסים קידושין בחתיכת בשר, אלא המקור בתוס' הנ"ל בריש | הגמרא בב"מ סו עב מביאה את מחלוקת רב הונא ורב נחמן גבי מוכר פירות דקל, הבאנו בהצגת הסוגיא מהגמרא ביבמות. וכתב שם '''רש"י''' שהמדובר שמכר את פירות הדקל קודם שחנטו. ולאור זה פסק הרמ"א רט ד שפירות אילן שחנטו נקראים בא לעולם. '''הסמ"ע''' ביאר שהטעם שפרי שחנט נחשב בא לעולם ועובר לא, הוא שפרי שחנט הוא בעין וממילא גדל. וכן הסכים '''הקצות''', והביא ראיה מ'''התוס'''' ו'''הרא"ש''' בבכורות ג ב, שכתבו שכדי לפטור עובר מבכורה, יש למכור לגוי את הפרה לעוברה, כי בעובר יש חיסרון של דבר שלא בא לעולם, ואם היה אפשר למכור את העובר כמו שהוא, אפילו אם לא היה מועיל למה שיגדל אחר כך, היה מספיק בשביל שתהיה שותפות גוי וייפטר מבכורה. והביא שהקשה בספר '''בני יעקב''' ש'''הגמרא''' בקידושין ס"ב ב משווה עובר שהוכר לשחת, ושחת בתבואה דומה לחנטה בפירות, וא"כ אף חנטה הווי לא בא לעולם. ותירץ הקצות, שודאי אפשר למכור את החנטה עצמה, אבל לעניין להחיל חלות הווי לא בא לעולם. '''הנתיבות''' הקשה, שלעיל הוכיח הקצות שעובר הווי בא לעולם, וכאן הביא תוס' ורא"ש שהווי לא בא לעולם. הנתיבות עצמו כתב שאפשר להקנות עובר כאחד מאברי הבהמה, ומה שהוכיח הקצות מבכורות יש ליישב, שאם היה מקנה לגוי את העובר, היה לגוי שותפות איתו בגוף הבהמה, והיה יכול לכפות אותו לחלוקה או לגוד או איגוד. ומה שהגמ' בקידושין הנ"ל אומרת שעובר הווי דבר שלא בא לעולם, הכוונה כשמוכר לו ולד מעליא, ועכשיו אין לו בעובר כלום. בהערה 148 של '''הרב דזימיטרובסקי''' הקשה על דחיית הראיה מבכורות, שחייבים לומר ששם מדובר שהקנה לו את העובר עכשיו, שהרי אם נאמר שהקנה לו את העובר רק לכשתלד, הרי כבר חלה קדושת בכורה. ולא הבנתי קושייתו, שהרי התוס והרא"ש הנ"ל כתבו שמספיק שמוכר את הפרה לעוברה כדי שיחשב שותפות גוי לפטור מבכורה, רק שהישראל מרוויח שכיון שהעובר יהיה של הגוי רק כשיולד, לא יוכל לתבוע חלוקה או גוד או איגוד. '''רע"א''' הביא ש'''באר הגולה''' ט כתב ש'''הב"י''' לא הביא מקור להא דאי אפשר להקנות עובר, וכתב באר הגולה שהמקור הוא הגמ' הנ"ל הקידושין, שאומרת שאי אפשר לקדש עובר. רע"א דחה, שמשם אין ראיה, כיון שאפשר לומר שאפשר להקנות עובר כחתיכת בשר, אך ודאי לא תופסים קידושין בחתיכת בשר, אלא המקור בתוס' הנ"ל בריש בכורות. ומינה ומינה, אחר שהנתיבות דחה את הראיה מבכורות ורע"א את הראיה מקידושין, מובן מדוע הב"י לא הביא מקור. | ||
==== עובר שמתה אמו ==== | ==== עובר שמתה אמו ==== | ||
'''הקצות''' ג נקט שלדעת '''התוס'''' נדה מד ב ד"ה איהו, נחשב בא לעולם, ואילו לדעת '''התוס'''' בב"ב קמב ב עדיין נחשב אינו בא לעולם. | '''הקצות''' ג נקט שלדעת '''התוס'''' נדה מד ב ד"ה איהו, נחשב בא לעולם, ואילו לדעת '''התוס'''' בב"ב קמב ב עדיין נחשב אינו בא לעולם. | ||
=== דמי חפץ כשימכר === | === דמי חפץ כשימכר === | ||
'''הגמרא''' בגיטין סה ב- סו א אומרת: "גניבא יוצא בקולר הווה ['''רש"י'''- לההירג למלכות], כי הווה קנפיק אמר הבו ארבע מאה זוזי לרבי אבינא מחמרא דנהר פניא... אלא רבי אבא הכי קא קשיא ליה: חמרא לא קאמר [רש"י- הבו ליה חמרא בארבעה מאה זוזי] דמי חמרא לא קאמר [רש"י- דנימא לזיבוני חמרא ומיתב ליה]". משמע לכאורה שאפשר להקנות את הכסף שיתקבל ממכירת היין. והקשה '''המרדכי''' תטו שבערכין כ ב משמע שהמקדיש דמי שור אחר שימכר, הווה מקדיש דבר שלא בא לעולם. והביא המרדכי שלושה תירוצים: א- בערכין מדובר שאמר בפירוש שההקדש יחול לכשימכר, ואילו בגיטין שאמר מחמרא כוונתו להקנות את היין לדמיו, והוא כמוכר דקל לפירותיו שמועיל. ב- בגיטין מדובר שכבר נמכר יין, וא"כ אותו דמי יין כבר היה בעולם. ג- ר' אבא סובר שאדם מקנה דבר שלא לעולם. לאור זאת, '''הרמ"א''' חו"מ רט ד פסק שהאומר לחבירו שיקנה ממנו דמי היין לאחר שיימכר היין, נחשב דבר שלא לעולם. '''הפת"ש''' הביא בשם תשובת '''רע"א''', שדווקא כשאמר 'כשיימכר', אבל כשאמר רק 'דמי יין' נפרש יין לדמיו, וכן 'דמי בית' נפרש בית לדמיו, אבל 'דמי שכירות בית'- הווי דבר שלא לעולם. וההסבר: דמי יין או בית שווים כמו היין והבית, ולכן נפרש בית או יין לדמיהם. אבל שכירות היא טפילה לבית, והוויא כמו פירות דקל, שכיון שהפירות טפלים לדקל איננו מפרשים דקל לפירותיו. אבל פירות שובך, אבל פירות שובך כיון שאינם טפלים לשובך, אנו מפרשים שובך לפירותיו, וכן חילק הסמ"ע. | '''הגמרא''' בגיטין סה ב- סו א אומרת: "גניבא יוצא בקולר הווה ['''רש"י'''- לההירג למלכות], כי הווה קנפיק אמר הבו ארבע מאה זוזי לרבי אבינא מחמרא דנהר פניא... אלא רבי אבא הכי קא קשיא ליה: חמרא לא קאמר [רש"י- הבו ליה חמרא בארבעה מאה זוזי] דמי חמרא לא קאמר [רש"י- דנימא לזיבוני חמרא ומיתב ליה]". משמע לכאורה שאפשר להקנות את הכסף שיתקבל ממכירת היין. והקשה '''המרדכי''' תטו שבערכין כ ב משמע שהמקדיש דמי שור אחר שימכר, הווה מקדיש דבר שלא בא לעולם. והביא המרדכי שלושה תירוצים: א- בערכין מדובר שאמר בפירוש שההקדש יחול לכשימכר, ואילו בגיטין שאמר מחמרא כוונתו להקנות את היין לדמיו, והוא כמוכר דקל לפירותיו שמועיל. ב- בגיטין מדובר שכבר נמכר יין, וא"כ אותו דמי יין כבר היה בעולם. ג- ר' אבא סובר שאדם מקנה דבר שלא לעולם. לאור זאת, '''הרמ"א''' חו"מ רט ד פסק שהאומר לחבירו שיקנה ממנו דמי היין לאחר שיימכר היין, נחשב דבר שלא לעולם. '''הפת"ש''' הביא בשם תשובת '''רע"א''', שדווקא כשאמר 'כשיימכר', אבל כשאמר רק 'דמי יין' נפרש יין לדמיו, וכן 'דמי בית' נפרש בית לדמיו, אבל 'דמי שכירות בית'- הווי דבר שלא לעולם. וההסבר: דמי יין או בית שווים כמו היין והבית, ולכן נפרש בית או יין לדמיהם. אבל שכירות היא טפילה לבית, והוויא כמו פירות דקל, שכיון שהפירות טפלים לדקל איננו מפרשים דקל לפירותיו. אבל פירות שובך, אבל פירות שובך כיון שאינם טפלים לשובך, אנו מפרשים שובך לפירותיו, וכן חילק הסמ"ע. | ||