הבדלים בין גרסאות בדף "זקן ואינה לפי כבודו"

יש מקום לחקור האם זה רק דחייה או פטור מהותי בעצם המצווה, כלומר: האם יש מצווה להשיב, אבל מכנגד יש "והתעלמת" שדוחה, או שמא במציאות הנ"ל אין כלל מצווה להשיב, נפקא מינה תהיה במציאות שמשיב אע"פ שפטור – אם זו רק דחייה אזי קיים מצווה, אבל אם זה פטור מהותי לא קיים כלל מצווה, בהמשך בעז"ה נתייחס לכך.

שואלת הגמ': "למאי איצטריך קרא (ללמד ש"פעמים אתה מתעלם")? אילימא לכהן והיא בבית הקברות – פשיטא, האי עשה, והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה", כלומר: יש לכהן מצוות 'עשה' של "השב תשיבם" ומכנגד באיסורי טומאה יש לו מצוות 'לא תעשה' של "לנפש לא יטמא" ומצוות 'עשה' של "קדושים יהיו", ולא יבוא עשה אחד וידחה לא תעשה ועשה. ['''הראשונים''' מקשים שלכאורה לא נכון לומר שבאבידה יש רק 'עשה' שהרי יש גם לאו של "לא תוכל להתעלם", וא"כ מדוע שלא תוכל מצוות השבת אבידה להתמודד מול איסור הטומאה של הכהן? מתרץ '''הרי"ף''': כאשר יש משהוא מסויים שבא לדחות משהוא אחר, לגבי הצד הדוחה - אני מתייחס רק לכח הדוחה שנמצא בו, כלומר אל ה'עשה', שהוא ורק הוא הכח הדוחה. נכון שיש במצווה זו גם ל"ת, אבל ב'לא תעשה' יש רק כח שהוא מסוגל להתמודד מול הדוחה אבל אין לו כח לדחות משהוא אחר, לפיכך אל ה"לא תעשה" נתייחס רק כאשר הוא בצד הנדחה ולא כאשר נמצא בצד הדוחה], הגמ' מוסיפה שוודאי אין לומר שהפסוק "והתעלמת" הגיע לעניין מציאה בבית הקברות מטעם נוסף: "ותו: לא דחינן איסורא מקמי ממונא" – כלומר: כאשר יש מצווה איסורית (איסור טומאה) ויש מצווה ממונית (השבת אבידה) לא דוחים מצווה איסורית מפני מצווה ממונית, '''הרמב"ן''' מסביר את הטעם בזה: במצווה ממונית בעל האבידה יכול למחול למשיב על ההשבה מה שאין כן במצווה איסורית ששם אין כלל אפשרות של ביטול המצווה בדרך של מחילה, וכיוון שכך - במקום שיש התנגשות וסתירה עם מצווה אחרת כגון איסור טומאה לכהן - הוא מחוייב למחול על אבידתו וליתא לעשה כלל, ובלשון הרמב"ן: "שהרי חייב הוא (בעל האבידה) לומר כן כדי שלא יטמא כהן ששניהן חייבין בכבודו של מקום והתורה אמרה להחזיר אבדה לחברו ולכבד אביו ואמו בממונו ולא לעבור על המצות". הרמב"ן מוסיף שמקרה דומה לכך מצאנו בגמ' בכתובות: המשנה שם (ל"ט.) עוסקת בהבדלים בין אונס למפתה, אחד ההבדלים הוא: "האונס שותה בעציצו (רש"י: "בכלי שבחר לו לשתות בו, כלומר: על כרחו ישאנה"), והמפתה אם רצה להוציא - מוציא. כיצד שותה בעציצו? אפילו היא חיגרת, אפי' היא סומא, ואפילו היא מוכת שחין. נמצא בה דבר ערוה, או שאינה ראויה לבא בישראל - אינו רשאי לקיימה, שנאמר: ולו תהיה לאשה, אשה הראויה לו" הגמ' שם (מ.) שואלת מדוע לא יבוא 'עשה' של "לו תהיה לאשה" וידחה ל"ת שאינה ראויה לבוא בישראל כגון ממזרת? עונה הגמ': "היכא אמרינן ניתי עשה ונידחי ל"ת - כגון מילה בצרעת, דלא אפשר לקיומיה לעשה, אבל הכא אי אמרה דלא בעינא, מי איתיה לעשה כלל?" מסביר הרמב"ן שזו אותה כוונה: "כלומר הואיל ואפשר לה לבטלו אף על פי שאמרה בעינא ליה אין שומעין לה ששניהם חייבין בכבודו של מקום...", א"כ וודאי שהפסוק של "והתעלמת" לא בא למציאות שהאבידה מונחת בבית הקברות, לכן ממשיכה הגמ': "אלא לשלו מרובה משל חבירו? מדרב יהודה אמר רב נפקא, דאמר רב יהודה אמר רב: אפס כי לא יהיה בך אביון - שלך קודם לשל כל אדם", לפיכך מוכרחת הגמ' להגיע למסקנה שהפסוק "והתעלמת" בא: "לזקן ואינה לפי כבודו" - למציאות שאין מכבודו של הזקן להתעסק בהשבת אבידה זו, ובאה התורה ללמד שבאופן זה פטור.

ב. זקן, ואינה לפי כבודו?!

אכן רבותינו האחרונים כבר ישבו על מדוכה זו: '''בביאור הלכה''' (סימן נ"ר) כתב על דברי מרן השו"ע: "כי זהו כבודו - יישב בזה מה שהקשה בשו"ת חוות יאיר איך הקילו בכבודם... לכן קאמר דזהו כבודם שעוסק בעצמו במצוה וניכר שעושה כן לכבוד ה' יתברך וכה"א בדוד המלך ע"ה ונקלותי עוד מזאת וגו' משא"כ אם אין ניכר כמו זקן ואינו לפי כבודו באבדה וכדומה שמתחלל כבוד הת"ח עי"ז [פרי מגדים] ור"ל שאין הכל יודעין שהוא עוסק במצוה. ובזה מיושב הא דאיתא בקידושין דף ע' דרב נחמן עסק בעצמו במצות מעקה, ששם הוא דבר שהכל יודעין בעת שהוא עוסק שהוא מצות ה' משא"כ באבדה בעת שהוא מטפל בה אין הכל יודעין מזה ולכן אפילו אם ירצה להחזירו ברבים ויודיעם שהיא אבדה ג"כ פטרתו התורה מזה כנ"ל", ה'ביאור הלכה' מחלק בין מציאות ש"יודעים" לבין מציאות ש"לא יודעים", אם יודעים אע"פ שיש זלזול – זהו כבודו, מפני שיודעים שעוסק במצוות ה', אבל במצוות השבת אבידה שאין יודעים שעוסק כעת במצוות השבת אבידה, אלא חושבים שעושה בשל עצמו - אסור לת"ח, ולכן באופן כזה פטרה אותו התורה, כיוון שבאמת איכא זלזול.

לעומת חילוק זה של הביאור הלכה, '''החוות יאיר''' עצמו (סימן ר"ה) לא מסכים לכך, (הוא דן שם בשאלה האם לת"ח מותר לנגן בחתונה דאולי נחשוש לביזיון התורה בכך, בתוך דבריו הוא רוצה לתלות זאת במחלוקת הרמב"ם והרא"ש ובהמשך בעז"ה נביא מחלוקתם) וזה לשונו: "ואין לומר לחלק דגבי אבידה חיישינן לבזיון כבוד התורה מפני הרואים דלא ידעו שמטפל בה להחזירה... דלשון הרא"ש לא משמע כן, רק אחר שהתורה פטרו אין לו לבזות עצמו משמע דאסור מצד עצמו" לכן החוות יאיר מחלק חילוק אחר בין שבת לבין אבידה: "דודאי דבר שבקדושה שאני... ודברי הרא"ש אינם רק בדבר מצוה שהוא בין אדם לחבירו, דפטרה תורה לזקן ות"ח ואינו לפי כבודו ככלל שארז"ל כל שהיה מטפל באבידה שלו וטוען ופורק בשלו ה"נ בשל חבירו דלא ציוותה תורה רק ואהבת לרעך כמוך שהוא טעם בכל מצות שבכה"ג. ואם ירצה להחמיר נעשה כמבזה תורתו ליטפל בממון עצמו שאין ראוי לבזות עלי' דג"כ אסור... מה שאין כן במצות שבין ישראל למקום ב"ה" החוות יאיר מחלק בין מצוות שבין אדם לחבירו לבין מצוות שבין אדם למקום. סברת החילוק שלו היא מפני ש-יסוד כל מצוות בין אדם לחבירו הוא "ואהבת לרעך כ-מ-ו-ך", וכיוון שכאן הת"ח לא היה עושה כן בשלו כך גם בשל חבירו פטור, וזה כמובן לא שייך לומר לגבי מצוות שבין אדם למקום ששם רצון ה' שגם הת"ח יקיימם ולכן חייב בהם [וכן חילק מדנפשיה '''הגרז"ן גולדברג''' שליט"א, הובא בירחון מוריה שנה כ"ב א'-ב', עמ' קט"ו].  

ג. גדר "כבודו" האמור בזקן

נראה שדעתם של '''הריטב"א וסיעתו''' נכנסת היטב בלשון הברייתא "זקן, ואינה לפי כבודו", דלכאורה לא היה צורך לברייתא להאריך במקום שיכלה לקצר, כלומר: הברייתא אמרה: "או שהיה זקן ואינה לפי כבודו", למה לא הספיק לברייתא לומר "או שאינה לפי כבודו", ומדוע פרטה "זקן"? אומנם לפי הריטב"א שמדובר בת"ח הרי זה מובן, מפני כי זקן הוא ביטוי ל"זה קנה חכמה" כדאיתא בקידושין (ל"ב:): "אין זקן אלא חכם", ונראה ש'''הרמב"ם וסיעתו''' החולקים על הריטב"א, יסבירו ש"אורחא דמילתא קתני" שהרי סתם זקן מכובד הוא [ולפי "אבן האזל" לעיל' - הרי זה ברור ומבואר, דאף לפי הרמב"ם דווקא בזקן פטרה התורה ולא בכל מכובד].

בנוסף לשיטת הרמב"ם והר"ן, נראה שאף בדעת '''רש"י''' ניתן למצוא סימוכין לכך שסובר שגדר "כבודו" אמור בכל אדם ולאו דווקא בת"ח, הגמ' במגילה (ג:) אומרת: "בעי רבא: מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף? מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא, או דלמא מת מצוה עדיף - משום כבוד הבריות? בתר דבעיא הדר פשטה: מת מצוה עדיף. דאמר מר: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה", ופירש רש"י: "את לא תעשה - דכתיב לא תוכל להתעלם וכתיב והתעלמת - פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינו לפי כבודו", רואים שרש"י למד שאין חילוק בין כבוד הבריות בעלמא לבין זקן ואינה לפי כבודו, יתרה מזו – לפי רש"י כל המקור של "גדול כבוד הבריות" זה בסוגיא כאן, ואם כאן מדובר דווקא על כבוד תורה של ת"ח מה שייך ללמוד מכאן לכבוד הבריות דעלמא? וכן מפורשים הדברים ברש"י בסנהדרין (י"ח:): "לכך נאמר והתעלמת - אלמא כבוד הבריות דוחה לאו דלא תוכל להתעלם...". בהמשך לאחר שיתבאר בעז"ה יסודו של ה"פרי יצחק" נראה שאין הכרח לפרש כן בדעת רש"י, וייתכן שרש"י סובר כשיטת הריטב"א וסיעתו.

ד. יסודו של ה"פרי יצחק"

תירוץ נוסף הוא תירוצו של הגאון '''ר' נפתלי אמשטרדם''' (מובא ב"פרי יצחק" סימן נ"ג) ואלו דבריו: "די"ל דעיקר קושיית הגמ' מאבידה הוא משום דקיימא לן אין עשה דוחה ל"ת ועשה ואף בעשה חמורה (כלומר: אף שחמור העשה הדוחה)... ואבידה הוי לא תעשה ועשה, לכך לא מהני העשה דכבוד תורה לדחות, ורק משום גזירת הכתוב "והתעלמת" דהיינו בהצטרף שניהם יחד כבוד התורה עם כבוד הבריות לכן דוחה עשה ול"ת דאבידה, וזה קושיית הגמ' מ"והתעלמת" דכיוון דכבוד הבריות גדול כ"כ, ממילא דל"ת לבד כמו כלאיים יש כח בכבוד הבריות לבד לדחות אותו" - ר' נפתלי למד שהפסוק "והתעלמת" חידש שיש פטור בכבוד תורה כאשר מצטרף אליו כבוד הבריות, א"כ רואים שכבוד הבריות כ"כ תקיף עד כדי כך שנותן כח לעשה לדחות ל"ת ועשה, לכן במציאות שיהיה רק לא תעשה וודאי שכבוד הבריות ידחה זאת, ולכאורה יש להקשות על דבריו דאולי כבוד הבריות יכול רק לחזק במציאות שיש כבר בסיס קיים כגון בעשה דכבוד תורה, אבל בפני עצמו לא יוכל לבוא ולדחות, וצ"ב.  

על כל פנים, ה"פרי יצחק" מפלפל באריכות בעניין (בסימן נ"ב) ולבסוף רוצה לחדש יסוד שיפתור את הקושיא, וזה לשונו: "ולכן נראה לומר דמה שכתבו הראשונים דזקן הוא דווקא חכם ומשום כבוד תורה אין כוונתם כלל דעשה דכבוד תורה הוא דדוחה... אולם עיקר כוונתם הוא ג"כ משום כבוד הבריות, והיינו דמשום כבוד תורה אין כבודו לישא שק או קופה, וזהו כבוד הבריות דפטרינהו רחמנא מוהתעלמת", כדי להבין באר היטב את דבריו של ה"פרי יצחק" ננסה להעזר במשל: אדם, הידוע כי מחזיק ברשותו הון עתק, ועל כן מכבדים אותו, במדה ונחליט לפטור אותו מחמת כבודו ממצוות השבת אבידה, אין הפירוש שהמעות שבכיסו הם אלו הדוחים את המצווה, אלא המעות הפכו אותו לאדם מכובד ואחר שנעשה מכובד, הכבוד הוא שדוחה, אומר ה"פרי יצחק" כך הוא גם בכבוד תורה, התלמיד חכם המחזיק בתוכו את התורה, אין התורה שבתוכו דוחה את המצווה, אלא ע"י שיש בו תורה, הוא נעשה אדם מכובד, וע"י כך שהוא מכובד בעיני הבריות, אזי כבודו-שהוא כבוד הבריות הוא הדוחה [יוצא לפי הבנה זו, שבת"ח נסתר שאין ידוע שהוא ת"ח, לא שייך כבוד הבריות, כמו בעשיר שלא ידוע כלל שהוא עשיר ואין מכבדים אותו שהדבר ברור שלא שייך בו כבוד הבריות, כך גם בת"ח נסתר יהא חייב להשיב את האבידה, וכמו שבארנו קודם בדעת הריטב"א וסיעתו ד"כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר" הוי גדר בתוך כבוד תורה, ולכן כיוון שת"ח זה מחזיר בשלו אף בשל חבירו נמי חייב]. בכל אופן, אם כדברי ה"פרי יצחק" ש"כבוד הבריות" בעלמא הוא הדוחה, עדיין צריכים אנו להבין: הרי גם זקן מכובד בעלמא איכא ביה כבוד הבריות ואף על פי כן חילק הריטב"א: "אבל זקן או נכבד דעלמא לא חשיב אינה לפי כבודו אלא או יטפל בה או יתן דמיה"? לכן ממשיך ה"פרי יצחק" ומחדד את יסודו: "אולם ביסוד שיטתם דס"ל דדווקא בכבוד תורה פטור להשיב משום כבוד הבריות נראה דס"ל להראשונים דמכובד בעלמא שאינו חכם הנה במקום מצווה כמו להשיב אבידה לא הוי זלזול בכבודו, ואינו נכנס בגדר כבוד הבריות כלל דאינו עניין לומר שאינה לפי כבודו לעסוק במצוות השם, ואף דבשלו אינו מחזיר היינו: משום דליכא מצווה הוי זלזול בכבודו, אבל להחזיר בשל חבירו דעוסק במצווה לא הוי זלזול, ובכי האי גוונא לא מקרי אינה לפי כבודו – דשפיר הוי כבודו בכך" – ה"פרי יצחק" מחלק בין כבוד דעלמא לכבוד תורה שבכבוד בעלמא לא שייך לומר דאין זה כבודו - אלא זהו כבודו שעוסק במצוות ה', ולכן מעולם לא שייך בו גדר של "כבוד הבריות", לעומת ת"ח שבאמת מתחלל כבודו בכך. אלא שלפי דבריו לכאורה לא מובן, שא"כ גם בת"ח נאמר "זהו כבודו" ומדוע יפטר, וי"ל דבת"ח לא שייך לומר כן, דמכל מקום כאשר עוסק באבידה ואין זה כבודו הרי משפיל כבוד התורה בכך, מה שאין כן בכבוד בעלמא שאף שמשפיל כבודו בכך - זהו כבודו, בדרך משל: כאשר יש לנו פרי ובתוכו גרעין, אם נוריד את הפרי ממקום גבוה למקום נמוך אף שכוונתנו להוריד את הפרי בלבד מ"מ מוכרח הגרעין לרדת עימו - אצל הת"ח מתחת למעטפת של כבוד הבריות מונח "כבוד תורה", וכאשר כבוד הבריות מושפל על כורחנו גם כבוד התורה מושפל, ולכן אצל הת"ח שכבוד התורה הוא היוצר אצלו את כבוד הבריות, הוי ביזיון, מפני שאף שכבוד הבריות הוא הדוחה, כבוד התורה נשאר מחובר אליו באופן תמידי, מה שאין כן בכבוד דעלמא שאין שום ביזיון להוריד גם את אותה "סיבה" - שממנה נסבב לו הכבוד, כי זהו כבודו שמקיים מצוות ה'. [ואולי ניתן ללכת בדרך אחרת, שבכל כבוד בעלמא כשהוא נפגש עם מצוות ה' אשר לא ראויה לו לפי כבודו ומעלתו, אזי הכבוד מתכופף לקיום המצווה, ואדרבה בקיום המצווה זהו כבודו של האדם, אבל אצל ת"ח אע"פ שגם אצלו כבוד הבריות הוא הדוחה אבל כל כבוד הבריות שלו נובע מכבוד תורה, א"כ בסופו של דבר איכא מצוות כבוד תורה מול מצווה אחרת, ואצל הת"ח שייך לומר שנפטור אותו כדי שבכך נגביר את המצווה האחרת - של כבוד התורה ללמדנו שאפילו במציאות של מצווה - כבוד תורה זה דבר כ"כ חזק שגובר על מצווה אחרת, וע"י שפטרנו אותו ממצות השבת אבידה אדרבה חזקנו והגבהנו את מצוות כבוד התורה, מה שאין כן ב"כבוד דעלמא" שלא קיים צד אחר של מצווה], ואע"פ שיש עוד מקום לפלפל ביסוד זה שחידש ה"פרי יצחק", על כל פנים באמצעותו - נוכל לענות על כל הסוגיות שלמדו מסוגייתנו כבוד הבריות דעלמא, ואף בדעת רש"י שהובאה קודם שלמד מסוגייתנו לכבוד הבריות דעלמא ואמרנו שלכאורה הולך כדעת הרמב"ם וסיעתו, כעת אין זה מוכרח דייתכן להסביר בדבריו בדרך זו שבאר ה"פרי יצחק" שע"י כבוד תורה באים לכבוד הבריות, ואתי שפיר אף לשיטת הריטב"א וסיעתו. והחפץ להרחיב בדברי קודשו יעיין בספרו סימנים נ"ב –נ"ג וירווה צמאונו...

ה. כבודו בשדה ואין כבודו בעיר

אבל אם כנים דברינו צריך להבין מדוע הרא"ש לא יסכים לדעת הרמב"ם שיוכל לעשות לפנים משורת הדין שהרי זהו כבודו וממילא לא יהיה בכך ביזיון לכבוד התורה? והנראה לומר שנחלקו הרמב"ם והרא"ש ביסוד חדוש התורה ד"זקן ואינה לפי כבודו" - האם התורה פטרה אותו לגמרי באופן של "פטור", זאת אומרת שגם אם משיב אבידה ליכא מצווה כלל, או דלמא התורה פוטרת אותו באופן של "דחייה" זאת אומרת מצוות השבת אבידה קיימת גם לגביו, אבל כיוון ששייך אצלו "כבודו" הרי זה דוחה את מצוות ההשבה, אבל אם עבר על "כבודו" וקיים את המצווה הרי שכר מצווה בידו - הרמב"ם סובר כצד השני שאם השיב קיים מצוות השבת אבידה, והרא"ש סובר שליכא מצווה כלל. לכן - לפי הרמב"ם, נכון שיש פה צד ביזיון אבל כאשר עושה לפנים משורת הדין אזי מקיים מצווה, א"כ הרי הצד החיובי של קיום המצווה גילה שמעיקרא לא היה פה צד שלילי של ביזיון שהרי בסופו של דבר כיוון שקיים את המצווה זהו כבודו, כלומר: שייך לומר שנרשה לת"ח לעשות לפנים משורת הדין רק באופן שבאמת לא מפסידים שום דבר במעשה הזה ואין כאן חומרא הבאה לידי קולא כיוון שבאמת למסקנה ליכא ביזיון לתורה מפני שמקיים בכך מצווה, אבל לפי הרא"ש גם אם מוחל על כבודו ומשיב את האבידה, לעולם לא יקיים מצווה, ולכן אין צד חיובי שהופך את הצד השלילי לדבר חיובי, וכיוון שכן תמיד שייך ביזיון, ולפיכך אסור לת"ח למחול על כבודו - כבוד התורה - לצורך כך, אף אם טוען שרוצה לעשות לפנים משורת הדין, כיוון דאיכא ביזיון התורה בכך.  

א"כ למסקנה נראה שהרמב"ם והרא"ש פליגי בתרתי גם לגבי גדר "כבודו" האמור בזקן (האם כל כבוד או דווקא כבוד תורה) וגם לגבי גדר הפטור שפטרה התורה את הזקן (האם הוי דחייה או פטור), ואולי ניתן לומר דהא בהא תליא, דלפי הרא"ש שהפטור הוא פטור גמור זאת אומרת שהפטור הוא חזק כ"כ, שייך לומר דעסקינן רק בכבוד תורה שבאמת רק בזה הקפידה התורה עד כדי כך שנתנה פטור מוחלט, אבל לפי הרמב"ם שהפטור הוא רק דחייה בעלמא, זאת אומרת שהפטור הוא פטור חלש לכן אפשר להעמיד את זה גם במציאות של כבוד יותר חלש דהיינו "כבוד בעלמא", ומ"מ לא מוכרח כלל שתלויים אחד בשני, ויש לפלפל עוד בדבר.

ו. פסק ההלכה