הבדלים בין גרסאות בדף "הקניית דבר שלא בא לעולם"

'''הגמרא''' בב"מ (סו ב) עומדת על ההבדל בין שני דינים: מחד במוכר פירות דקל שלא באו לעולם, פסק רב נחמן שאמנם שניהם יכולים לחזור בהם, אך אם הקונה כבר לקח את הפירות, לא מוציאים אותם ממנו. ומאידך, גבי אדם שקיבל שדה מחמת התחייבות שנחשבת אסמכתא, כגון שאמר הלווה 'אם לא אפרע תוך ג' שנים, תהא שדה זו שמשכנתי לך שלך", פסק רב נחמן שכיון שאסמכתא לא קונה- עליו להחזיר הן את השדה והן את הפירות, ולא אומרים שאת הפירות שכבר לקח אין מוציאין ממנו. הגמרא מבארת שהחילוק בין הדינים הוא, שמוכר פירות דקל זהו מכר, ואילו אסמכתא זו הלוואה. בפירוש תשובת הגמרא, כתב '''ר"ת''' ב'''ספר הישר''' (תקצב)   שכוונת הגמרא שבאסמכתא לא היתה ללווה כוונה למכור את השדה, אלא רק למשכנו, מה שאין כן במוכר פירות דקל, שבאמת מכר, אלא שלא סמכה דעתו, ועל כן מה שלקח כבר, אין מוציאים מידו. את דברי ר"ת האלו, הביאו '''הרשב"א''' (בחי' שם), ו'''הנימוק"י''' שם (לז ב מדפי הרי"ף). עולה מכך לכאורה, שהטעם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוא חוסר סמיכות דעת, וכן ביאר דעתם בספר '''קהילות יעקב''' (קנייבסקי) נדרים (ג). כמו כן, מתבאר בקה"י שם, שכוונת שיטה זו, ש'''למוכר''' אין סמיכות דעת, כיון שבדברים שאינם בעולם, אין אדם עושה בדעת מוחלטת. מאידך, בספר '''קונטרסי שעורים''' (גוסטמאן) ב"מ (יג ג) דחה ביאור זה בשיטת ר"ת וסיעתו. כסברא זו, שהחיסרון הוא בגמירות הדעת של המקנה, כתב גם בשו"ת '''מהר"ם מינץ''' (לה).