171
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "מיגו דהעזה"
אין תקציר עריכה
(דף חדש: {{תחרות כתיבה}} {{מקורות||בבא מציעא ג א, בבא בתרא לו א, שבועות מה ב, כתובות טו ב|||חושן משפט פב, "כללי מיגו"}} ...) |
|||
| שורה 3: | שורה 3: | ||
{{מקורות||בבא מציעא ג א, בבא בתרא לו א, שבועות מה ב, כתובות טו ב|||חושן משפט פב, "כללי מיגו"}} | {{מקורות||בבא מציעא ג א, בבא בתרא לו א, שבועות מה ב, כתובות טו ב|||חושן משפט פב, "כללי מיגו"}} | ||
סוגית '''מיגו דהעזה''' עוסקת בנאמנותה של טענת בעל-דין מתוך שיכול היה לטעון טענה אחרת ולזכות, | |||
כאשר הטענה שיכול היה לזכות בה היא טענה של העזת פנים. | כאשר הטענה שיכול היה לזכות בה היא טענה של העזת פנים. | ||
| שורה 25: | שורה 25: | ||
==מקור הדין== | ==מקור הדין== | ||
הראשונים לפיהם 'מיגו דהעזה לא אמרינן' למדו דין זה עפ"י פסיקה מפורשת בתלמוד. בגמרא (בבא מציעא ג, א) שאל רבה, מפני מה מודה במקצת הטענה צריך להישבע מדאורייתא שאכן אין הוא חייב את חלק התביעה בו הוא כופר, יהא המודה נאמן על כפירתו במיגו, שהיה יכול לכפור בכל התביעה ולהיפטר בלא שבועה, ככל כופר בכל שפטור משבועת התורה. ענה רבה, עפ"י הבנת '''התוס'''' (ד"ה וה'''רמב"ן''' (ד"ה רשב"א | הראשונים לפיהם 'מיגו דהעזה לא אמרינן' למדו דין זה עפ"י פסיקה מפורשת בתלמוד. בגמרא (בבא מציעא ג, א) שאל רבה, מפני מה מודה במקצת הטענה צריך להישבע מדאורייתא שאכן אין הוא חייב את חלק התביעה בו הוא כופר, יהא המודה נאמן על כפירתו במיגו, שהיה יכול לכפור בכל התביעה ולהיפטר בלא שבועה, ככל כופר בכל שפטור משבועת התורה. ענה רבה, עפ"י הבנת '''התוס'''' (ד"ה )וה'''רמב"ן''' (ד"ה) רשב"א ריטבא, שמיגו זה הוא מיגו דהעזה, משום שלכפור בכל התביעה כולה זו העזה יותר גדולה מלכפור בחלק מהתביעה, ולכן בטלה ראיית המיגו, וייתכן שטענתו, שחייב רק חלק מהתביעה, שקרית, וחייב הוא באמת את כל סכום התביעה, ומה שלא שיקר וכפר בכל הוא מפני שלא העיז לעשות כן, ולשקר בפני בעל דינו המכיר בשקרו. | ||
דוגמא נוספת לשימוש בדין 'מיגו דהעזה לא אמרינן' נמצא בחידושי הראשונים בסוגיה נוספת. שואלת ה'''גמרא''' (שבועות, מה, א) כיצד ייתכן שהתורה ציוותה על שומר שטוען שהפיקדון נאנס להישבע על כך, והלא יהא השומר נאמן לומר בלא שבועה שהפיקדון נאנס, במיגו שיכול היה לומר שלא היו דברים מעולם, ומעולם לא קיבל את החפץ לשמירה. עונה על כך הגמרא ששבועת שומר על אונס היא רק במקרה בו יש עדים שראו את ההפקדה, ולא יכול השומר לטעון להד"ם. ממשיכה הגמרא ושואלת שיהא השומר נאמן לטעון 'נאנסו' במיגו שיכול היה לטעון 'החזרתי', ומתרצת שמדובר כשיש שטר על הפיקדון, ולכן וודאי לא החזיר השומר החפץ, שהרי 'שטרך בידי מאי בעי'. העולה מדברי הגמרא הללו, שבמקרה בו אין עדי הפקדה או אין שטר הפקדה, יהא נאמן השומר לטעון נאנסו במיגו דהחזרתי או במיגו דלהד"ם. | דוגמא נוספת לשימוש בדין 'מיגו דהעזה לא אמרינן' נמצא בחידושי הראשונים בסוגיה נוספת. שואלת ה'''גמרא''' (שבועות, מה, א) כיצד ייתכן שהתורה ציוותה על שומר שטוען שהפיקדון נאנס להישבע על כך, והלא יהא השומר נאמן לומר בלא שבועה שהפיקדון נאנס, במיגו שיכול היה לומר שלא היו דברים מעולם, ומעולם לא קיבל את החפץ לשמירה. עונה על כך הגמרא ששבועת שומר על אונס היא רק במקרה בו יש עדים שראו את ההפקדה, ולא יכול השומר לטעון להד"ם. ממשיכה הגמרא ושואלת שיהא השומר נאמן לטעון 'נאנסו' במיגו שיכול היה לטעון 'החזרתי', ומתרצת שמדובר כשיש שטר על הפיקדון, ולכן וודאי לא החזיר השומר החפץ, שהרי 'שטרך בידי מאי בעי'. העולה מדברי הגמרא הללו, שבמקרה בו אין עדי הפקדה או אין שטר הפקדה, יהא נאמן השומר לטעון נאנסו במיגו דהחזרתי או במיגו דלהד"ם. | ||
אך הראשונים בחידושיהם על סוגיה זו, בהם '''הרמב"ן''' (ד"ה, '''הרשב"א''' (ד"ה וה'''ריטב"א''' (ד"ה, מוכיחים מסוגיות מפורשות כי גם באופן בו היתה ההפקדה בסתם, ללא עדים ושטר, חייב השומר להישבע שבועת השומרים ורק כך נפטר, שלא כמסקנת סוגייתנו. ואומרים הראשונים שלהלכה אין צורך בתירוצי הגמ' שהעמידה דין שבועת השומרים רק כשיש עדי הפקדה ושטר הפקדה, אלא דין שבועת השומרים קיים גם בסתם הפקדה, ללא שטר ועדים. ואת קושיית הגמ' מדוע לא יפטר השומר מלהישבע על נאנסו במיגו דטען להד"ם או החזרתי, מתרצים הראשונים משום שמיגו זה הוא מיגו דהעזה, שהרי טענת נאנסו שבפי השומר אינה טענה שיש בה העזה, שכן המפקיד אינו יודע אם הפיקדון אכן נאנס או לא, לעומת 'טענת המיגו', להד"ם או החזרתי, שהיא וודאי טענה עם העזה כלפי המפקיד, שהמפקיד יודע בוודאי שהפקיד את הפיקדון וטרם קבלו בחזרה. לכן להלכה, אין השומר נאמן לטעון בלא שבועה את טענת נאנסו, ומה שלא שיקר וטען להד"ם הוא משום שחשש להעיז פניו בפני בעל דינו, ואין לו את ראיית 'מה לי לשקר' להוכיח טענתו. | אך הראשונים בחידושיהם על סוגיה זו, בהם '''הרמב"ן''' (ד"ה), '''הרשב"א''' (ד"ה) וה'''ריטב"א''' (ד"ה), מוכיחים מסוגיות מפורשות כי גם באופן בו היתה ההפקדה בסתם, ללא עדים ושטר, חייב השומר להישבע שבועת השומרים ורק כך נפטר, שלא כמסקנת סוגייתנו. ואומרים הראשונים שלהלכה אין צורך בתירוצי הגמ' שהעמידה דין שבועת השומרים רק כשיש עדי הפקדה ושטר הפקדה, אלא דין שבועת השומרים קיים גם בסתם הפקדה, ללא שטר ועדים. ואת קושיית הגמ' מדוע לא יפטר השומר מלהישבע על נאנסו במיגו דטען להד"ם או החזרתי, מתרצים הראשונים משום שמיגו זה הוא מיגו דהעזה, שהרי טענת נאנסו שבפי השומר אינה טענה שיש בה העזה, שכן המפקיד אינו יודע אם הפיקדון אכן נאנס או לא, לעומת 'טענת המיגו', להד"ם או החזרתי, שהיא וודאי טענה עם העזה כלפי המפקיד, שהמפקיד יודע בוודאי שהפקיד את הפיקדון וטרם קבלו בחזרה. לכן להלכה, אין השומר נאמן לטעון בלא שבועה את טענת נאנסו, ומה שלא שיקר וטען להד"ם הוא משום שחשש להעיז פניו בפני בעל דינו, ואין לו את ראיית 'מה לי לשקר' להוכיח טענתו. | ||
==שיטת הר"י מיגש והרמב"ם- מיגו דהעזה אמרינן== | ==שיטת הר"י מיגש והרמב"ם- מיגו דהעזה אמרינן== | ||
ראינו כי המקור ממנו למדו הראשונים דלעיל, כ'''תוספות''' וה'''רמב"ן''', את הכלל 'מיגו דהעזה לא אמרינן', הוא הגמרא | ראינו כי המקור ממנו למדו הראשונים דלעיל, כ'''תוספות''' וה'''רמב"ן''', את הכלל 'מיגו דהעזה לא אמרינן', הוא הגמרא (בבא מציעא ג א), מתוך שאלתו ותשובתו של רבה. אך '''הר"י מיגש''' למד סוגיה זו באופן אחר לגמרי. | ||
ה'''ר"י מיגש''' ( | ה'''ר"י מיגש''' (שבועות מה א) כותב כי לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, אלא רק לאפטורי מממון. כלומר לפי הר"י מיגש כל מיגו, גם מיגו שאינו העזה, לא פוטר משבועה, אלא רק מממון. ומוכיח הר"י מיגש דבריו מדין מודה במקצת, שחייב שבועה על אף פי שיש לו מיגו. העולה מדברי הר"י מיגש, שהוא לא למד את שאלתו ותשובתו של רבה כשאר הראשונים דלעיל, שהרי אם מיגו דהעזה לא אמרינן, אין ראיה ממודה במקצת דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, שהרי מיגו זה של מודה במקצת הוא מיגו דהעזה, כתשובתו של רבא, וזו הסיבה שאין לו מיגו להיפטר משבועה. אלא דעת הר"י מיגש היא שמיגו דהעזה אמרינן, ולכן המיגו שיש למודה במקצת- שיכול היה לכפור בכל ולהיפטר- הוא מיגו טוב, ומה שלא נפטר משבועה במיגו הוא מסיבה אחרת: שלא אמרינן מיגו, כל מיגו ואפילו מיגו טוב, לאפטורי משבועה. | ||
כשיטת הר"י מיגש סובר גם '''הרמב"ם''' (שכירות ב, ח) ופוסק כי לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, אלא רק לאפטורי מלשלם ממון. וכותב ה'''מגיד משנה''' כי למד כשיטת הר"י מיגש בשבועות, כלומר- שמיגו דהעזה אמרינן, והווי מיגו טוב, ומכך שמודה במקצת חייב שבועה ולא נפטר במיגו, למדים אנו שמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. מוסיף המגיד משנה כי גם ה'''ר"ח''' וה'''רמ"ה''' סבירא להו כשיטת הר"י מיגש. | כשיטת הר"י מיגש סובר גם '''הרמב"ם''' (שכירות ב, ח) ופוסק כי לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, אלא רק לאפטורי מלשלם ממון. וכותב ה'''מגיד משנה''' כי למד כשיטת הר"י מיגש בשבועות, כלומר- שמיגו דהעזה אמרינן, והווי מיגו טוב, ומכך שמודה במקצת חייב שבועה ולא נפטר במיגו, למדים אנו שמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. מוסיף המגיד משנה כי גם ה'''ר"ח''' וה'''רמ"ה''' סבירא להו כשיטת הר"י מיגש. | ||
| שורה 43: | שורה 43: | ||
==קושיית הראשונים- סוגיות בהן אמרינן מיגו דהעזה== | ==קושיית הראשונים- סוגיות בהן אמרינן מיגו דהעזה== | ||
הקשו הראשונים על דין 'מיגו דהעזה לא אמרינן' מסוגיות מפורשות בהן מוכח שמיגו דהעזה הוא בהחלט מיגו טוב, ועל ידו זוכים בדין. ה'''רמב"ן''' בחידושיו | הקשו הראשונים על דין 'מיגו דהעזה לא אמרינן' מסוגיות מפורשות בהן מוכח שמיגו דהעזה הוא בהחלט מיגו טוב, ועל ידו זוכים בדין. ה'''רמב"ן''' בחידושיו ל(שבועות מב ב ד"ה), וה'''תוספות''' (בבא קמא קז א ד"ה עירוב, בבא בתרא דף נב ע"ב ד"ה דברים), מוכיחים מתוך כמה סוגיות שאמרינן מיגו דהעזה. | ||
המקור הראשון ממנו מוכח שאמרינן מיגו דהעזה הוא | המקור הראשון ממנו מוכח שאמרינן מיגו דהעזה הוא ה'''גמרא''' (בבא בתרא לא א), שנאמן לטעון אדם 'קרקע זו היא של אבותי שלקחו מאבותיך', במיגו שיכול היה לטעון 'ממך קניתיה'. והנה, טענת 'של אבותי לקחו מאבותיך' אינה טענה עם העזת פנים, ואין בעל הדין מכיר בשקרה, ולעומת זאת הטענה בה יכול היה לזכות, 'ממך קניתיה', היא טענה עם העזה, שבעל הדין מכיר בשקר טענה זו! | ||
מקור נוסף לכך שאמרינן מיגו דהעזה מביא התוס' | מקור נוסף לכך שאמרינן מיגו דהעזה מביא התוס' מה'''משנה''' (כתובות טו א), שנאמן אדם לטעון 'שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו', במיגו שיכול היה לטעון 'לא היתה השדה של אביך מעולם'. גם מיגו זה הוא מיגו דהעזה- כי בטענת 'קניתי מאביך' אין בעל הדין מכיר בשקר, ואינו יודע אם אמת אומר חברו אם לאו, אך בטענת 'לא היתה של אביך מעולם' הוא מכיר בשקר היטב, והווי העזה. | ||
מקור שלישי בו מוכח כי מיגו דהעזה אמרינן הוא | מקור שלישי בו מוכח כי מיגו דהעזה אמרינן הוא ב'''גמרא'''(בבא בתרא לו א), בסוגיית 'הנהו עיזי דאכלי חושלא'. אומרת הגמרא שאדם שנכנסו עיזים לחצרו ואכלו מפירותיו, נאמן לטעון שהעיזים אכלו פירות בשווי של כל העיזים, במיגו שיכול היה לטעון שקנה את העיזים והן שלו. והרי זה מיגו דהעזה, שבעלי העיזים אינו יודע כמה אכלו העיזים, אך יודע בוודאי אם מכרן או לא, ומוכח שמיגו דהעזה אמרינן! | ||
אמנם יש להעיר כי | אמנם יש להעיר כי '''תוס'''' (ב"ב נב א) דוחה את הראייה מסוגיה זו, ומעמיד סוגיית 'הנהו עיזי' במקרה בו מדובר שבעל העיזים יודע בברי כמה אכלו העיזים, וטוען שלא אכלו כ"כ הרבה כטענת בעל החצר, ולכן נאמן בעל החצר בדין מיגו, שמיגו זה הוא מיגו ממעיז למעיז. | ||
==שיטת הרמב"ן והר"ן== | ==שיטת הרמב"ן והר"ן== | ||
'''הרמב"ן''' בחידושיו | '''הרמב"ן''' בחידושיו (ב"מ ג א ד"ה, שבועות מב ב ד"ה), וכן '''הר"ן''' בחידושיו (בבא מציעא ג א ד"ה) ובחיבורו על הרי"ף (מסכת שבועות דף כו ב) מתרצים סתירה זו ועונים כי במיגו בו האדם נפטר מחיוב ממון אמרינן מיגו דהעזה, ואילו במיגו בו נפטר האדם מחיוב שבועה אין אומרים מיגו דהעזה. כן כתב תירוץ זה ה'''תומים''' (פב, אות פא). | ||
כדי להסביר חילוק זה נקדים ונסביר הבדל יסודי בין ממון לשבועה: כדי להוציא ממון ממוחזק צריך בית-הדין וודאות גמורה שאין טענת המוחזק נכונה והצדק עם מוציא הממון, ולעומת זאת, די לבית הדין בספק כדי לחייב את בעל הדין שבועה שחייבתו התורה. | כדי להסביר חילוק זה נקדים ונסביר הבדל יסודי בין ממון לשבועה: כדי להוציא ממון ממוחזק צריך בית-הדין וודאות גמורה שאין טענת המוחזק נכונה והצדק עם מוציא הממון, ולעומת זאת, די לבית הדין בספק כדי לחייב את בעל הדין שבועה שחייבתו התורה. | ||
| שורה 65: | שורה 65: | ||
==שיטת הקצות עפ"י הרשב"א== | ==שיטת הקצות עפ"י הרשב"א== | ||
'''קצות החושן''' ( | '''קצות החושן''' (פב יד) מתרץ גם הוא את הסתירה בין הסוגיות השונות אם אמרינן מיגו דהעזה עפ"י החילוק בין ממון בו אמרינן מיגו דהעזה, לבין שבועה בה לא אמרינן מיגו דהעזה. בהסבר החילוק בין ממון לשבועה מביא הקצות את דברי '''הרשב"א''', (שו"ת הרשב"א, רפ"ג) (וכן תירץ '''רבינו יונה''' (ב"ב לו א ד"ה) בשם '''הראב"ד''') המסביר שבממון אמרינן מיגו דהעזה כי בממון אדם אכן מעיז, והיה טוען אף את טענת ההעזה, משא"כ בשבועה בה אדם אינו מעיז פניו בפני בעל חובו. | ||
הטעם לכך הוא שבממון החשש על בעל הדין הוא שהחזיק ממון חברו שלא כדין, ולמעשה גזל ממון חברו, ולכן בעל הדין בעיני הדיינים הוא כחשוד לגזול ממון חברו, ומי שמעיז פניו לגזול ממון חברו, ודאי וודאי יעיז לומר כל טענה, גם טענת העזה. על כן בממון אמרינן מיגו דהעזה, דמה לו לשקר. | הטעם לכך הוא שבממון החשש על בעל הדין הוא שהחזיק ממון חברו שלא כדין, ולמעשה גזל ממון חברו, ולכן בעל הדין בעיני הדיינים הוא כחשוד לגזול ממון חברו, ומי שמעיז פניו לגזול ממון חברו, ודאי וודאי יעיז לומר כל טענה, גם טענת העזה. על כן בממון אמרינן מיגו דהעזה, דמה לו לשקר. | ||
אך בשבועה, אין בעל הדין חשוד שגזל החפץ מחברו, שהרי קיימא לן ('''שולחן ערוך''' | אך בשבועה, אין בעל הדין חשוד שגזל החפץ מחברו, שהרי קיימא לן ('''שולחן ערוך''' צ"ב) "מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא", ואין תועלת בהטלת שבועה על חשוד בגניבת ממון, שאם היעז לגנוב ממון יעיז גם להישבע לשקר. אלא כל סיבת הטלת השבועה היא שבעל הדין כופר משום 'אשתמוטי', כלומר דחיית מועד הפירעון, או 'ספק מלווה ישנה', כלומר שהוא מסופק שמא בעל דינו חייב לו חוב ישן, ועל כן הוא כופר כעת בתביעת הממון הנוכחית, עד שיזכור אם אכן חייב לו חברו כסף אם לאו. אם כן, החשד בו אנו חושדים אותו אינו גניבה, אלא רק אשתמוטי או ספק מלוה ישנה, והוא בחזקת כשר, ואינו חשוד בהעזה, ועל כן אין לו מיגו דהעזה, שלא היה מעיז פניו בפני בעל חובו. | ||
===קושיית הקהילות יעקב=== | ===קושיית הקהילות יעקב=== | ||
הקשה '''הקהילות יעקב''' (ב"מ | הקשה '''הקהילות יעקב''' (ב"מ ג) על תירוץ '''קצות החושן''', מדוע בממון לא חיישינן שמא הסיבה שהאדם מכחש בחברו היא מחמת 'ספק מלוה ישנה', כבשבועה. והרי כשטעם הטענה של האדם הוא 'ספק מלוה ישנה' אזי המיגו שיש לבעל טענה זו הוא מיגו דהעזה, שאדם החשוד שכופר בתביעת חברו שום 'ספק מלוה ישנה' אינו אדם המעיז פניו, כפי שכתב הקצות לגבי שבועה. | ||
והשיב '''הקה"י''' 'בדרך פלפול' (כלשונו) ותירץ כי מחמת ספק מלווה ישנה לא יבוא אדם לחטוף ממון מחברו, אלא רק יהיה מוכן לעכב ברשותו ממון חברו הנמצא אצלו. ועל כן, במיגו דהעזה בו טוען האדם על סכום אכילת העיזים מתוך שיכול היה לחטוף העיזים ולטעון שקנה אותם, לא חיישינן שסיבת תביעתו היא 'ספק מלווה ישנה', שמשום ספק מלווה ישנה לא היה חוטף העיזים של חברו. | והשיב '''הקה"י''' 'בדרך פלפול' (כלשונו) ותירץ כי מחמת ספק מלווה ישנה לא יבוא אדם לחטוף ממון מחברו, אלא רק יהיה מוכן לעכב ברשותו ממון חברו הנמצא אצלו. ועל כן, במיגו דהעזה בו טוען האדם על סכום אכילת העיזים מתוך שיכול היה לחטוף העיזים ולטעון שקנה אותם, לא חיישינן שסיבת תביעתו היא 'ספק מלווה ישנה', שמשום ספק מלווה ישנה לא היה חוטף העיזים של חברו. | ||
==שיטת בעלי התוספות== | ==שיטת בעלי התוספות== | ||
'''התוספות''' (בבא קמא קז א) מתרצים באופן אחר מדוע בסוגיית 'עיזי דאכלי חושלא' ובסוגיית 'שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו' אמרינן מיגו, אף דהווי מיגו דהעזה. וזו לשונם: | |||
"לא דמי למידי דכפירה, דלכפור ודאי אינו מעיז במידי דידע ביה חבריה, והנהו דהתם (=סוגיית 'עיזי', וסוגית 'שדה זו של אביך היתה') לאו מידי דכפירה נינהו" | "לא דמי למידי דכפירה, דלכפור ודאי אינו מעיז במידי דידע ביה חבריה, והנהו דהתם (=סוגיית 'עיזי', וסוגית 'שדה זו של אביך היתה') לאו מידי דכפירה נינהו" | ||
| שורה 83: | שורה 83: | ||
תירוץ תוספות, עפ"י פשט דבריהם, הוא חילוק בין טענת כפירה על המלוה- שרק היא נחשבת טענת העזה, ובין הטענות 'לקוחה היא בידי' או 'לא היתה של אביך מעולם' אשר אינן טענות העזה, אף שגם בהן חברו מכיר בשקרו. | תירוץ תוספות, עפ"י פשט דבריהם, הוא חילוק בין טענת כפירה על המלוה- שרק היא נחשבת טענת העזה, ובין הטענות 'לקוחה היא בידי' או 'לא היתה של אביך מעולם' אשר אינן טענות העזה, אף שגם בהן חברו מכיר בשקרו. | ||
התקשו האחרונים במאוד בהבנת דברי התוספות, ובהסבר החילוק בין טענת כפירת מלוה לטענת 'לקוחין' או להד"ם, הרי סוף סוף בכל הטענות הללו חברו מכיר בשקרו, ולא היה מיעז לטעון כן. וכתב '''הפני יהושע''' (ב"ק קז | התקשו האחרונים במאוד בהבנת דברי התוספות, ובהסבר החילוק בין טענת כפירת מלוה לטענת 'לקוחין' או להד"ם, הרי סוף סוף בכל הטענות הללו חברו מכיר בשקרו, ולא היה מיעז לטעון כן. וכתב '''הפני יהושע''' (ב"ק קז א ד"ה לא) על תירוץ התוספות כי הדברים קשים להבנה לפי פשטם, ותמה מדוע לא כתבו המפרשים, מלבד ה'''ש"ך''', שום ביאור על דבריהם. | ||
===ביאור התוספות עפ"י תירוץ הש"ך הראשון=== | ===ביאור התוספות עפ"י תירוץ הש"ך הראשון=== | ||
ה'''ש"ך''' בתירוצו הראשון ( | ה'''ש"ך''' בתירוצו הראשון (פב, כללי מיגו אות ו) פירש דברי התוספות כי דווקא במלוה או פיקדון בהן חברו האמינו וסמך עליו ועל כן נתן בידו דבר מה, רק במקרה כזה אין אדם מעיז פניו לחברו המכיר בשקרו שהאמינו וסמך עליו. אך בסתם כפירה בה לא האמינו חברו מעולם, בכפירה כזו מעיז האדם פניו לחברו המכיר בשקרו, ומיעז לטעון 'לקוחין הן בידי' או 'להד"ם', ואין זו העזה גדולה, ולכן אמרינן במקרים כגון אלו מיגו, ש'מה לו לשקר'. | ||
ה'''פני יהושע''' (ב"ק קז | ה'''פני יהושע''' (ב"ק קז א ד"ה) חולק על תירוץ זה של הש"ך וכותב שסברת תירוץ זה קשה בעיניו, וגם מעיר כי ביאורו של הש"ך אינו הולם ללשון התוספות. | ||
===ביאור התוספות עפ"י תירוץ הש"ך השני וה'פני יהושע'=== | ===ביאור התוספות עפ"י תירוץ הש"ך השני וה'פני יהושע'=== | ||