הבדלים בין גרסאות בדף "התרת נדרים על מנהג"

'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). דהיינו שסעיף ב' הוא סיוג לסעיף א'.  ואמנם קצת קשה על פירושם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אתר אף שהוא חולק במקום אחר ('''מלחמת ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי) ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח  '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה. וכן משמע '''מהש"ך''' בשם '''המהרש"ל''' (שו"ת מהרש"ל סימן ו') שהגבילו את דברי השו"ע בתנאי שלא כל עם ישראל קיבלו את המנהג כי אם כן הדבר מחייב, מכאן יוצא שאם רק קהילה קיבלה אז מותר לבנים להתיר את המנהג.

מחלוקת זו התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה  סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות  ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. ונראה בעיני שמדובר בתירוץ נכון מתוך עיון בבית יוסף על סעיף זה, שדבר על חרמות ציבור ולא על מנהגים סתם, וגם מתוך הקשר הדברים בשו"ע עצמו. מעין זה כתבו ה'''חיי אדם''' (סי’ קכז סעי’ יא), '''והנשמת אדם''' (סי’ נ), שבסי’ ריד דבר השו"ע על מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו”ע שמועילה התרה, ואילו בסי’ רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ”מעשה בית דין” שאין לו התרה, וכ”כ בס’ נהר שלום (סי’ תצו ס”ק ב). ואמנם אחרונים רבים חלקו על פירושים אלו ופירשו באופנים אחרים. '''ערוך השולחן'''' כתב שהחילוק הוא בין דברים שעלולים להביא לקלקול בדת שאז אסור להתיר לבין סתם מנהגים. '''החתם סופר''' כתב שהשו"ע חזר בו ובסימן רכ"ח פסק שאין להתיר מנהגים של קהילה או עדה. '''שו"ת אחיעזר''' (חלק ב יו"ד יט,עפ"י רעק"א) כתב שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה.  

'''הפרי חדש''' (פר"ח אור"ח תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. (וכן כתב היביע אומר ח"ג יו"ד י"א והביא רשימה ארוכה של הסוברים כמותו, וכן כתבו הכנסת הגדולה ביו"ד (סי' ריד הגה"ט אות מז), בשם הרב משא מלך (בתורת המנהגות חקירה ד).