65
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "שבועת החנווני על פנקסו"
←שיטת הרמב"ם
שלמה סולומון (שיחה | תרומות) |
שלמה סולומון (שיחה | תרומות) |
||
| שורה 28: | שורה 28: | ||
== שיטת הרמב"ם == | == שיטת הרמב"ם == | ||
כתב הרמב"ם "ושבועה זו תקנת חכמים בנקיטת חפץ מפני שבאין שניהן ליטול. לפיכך אם מת החנווני נוטל בעל חוב שלא בשבועה וכן אם מת הפועל או בעל חוב נוטל החנווני שלא בשבועה. שהרי אין בעל הבית מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד"</br> דעת הרמב"ם שאם הפועל מת, ייטול החנווני בלא שבועה צריכה ביאור שכן יש לשאול למה לא אומרים בזה המוציא מחברו עליו הראיה. על שאלה זו נותן הש"ך (סימן צ"א ס"ק י"ב) שני הסברים: האחד, שכאן בעל הבית אינו לגמרי מוחזק שהרי אין ספק שהוא צריך לשלם תשלום אחד וא"כ חזקתו על הכסף הורעה כי הכסף אמור בכל מקרה לצאת מרשותו. </br> | |||
השני, שהרמב"ם סובר כר"י אבן פלאט שהואיל ויש כאן תרתי: חזקת שליח עושה שליחותו, וטענת ברי, חזקת ממון נדחית מפני שניהם. אולם הסבר זה קשה שכן לא ידוע מהלכות אחרות ברמב"ם שהוא פוסק כר"י אבן פלאט שכל תרתי דוחים חזקת ממון. לפיכך נראה להציע הסבר אחר בדעת הרמב"ם: לפי הרמב"ם יש פה שתי תקנות, תקנה בסיסית שאומרת שהחנווני ייטול, ותקנה נוספת שתיקנו שהוא יישבע. טעם התקנה האחרונה הוא מפני שבעל הבית מפסיד ולכן כשהוא לא מפסיד בטלה תקנה זו וחוזרים לתקנה הראשונה לפיה החנוני נוטל את המגיע לו. הדברים מתישבים עם פשט לשון הרמב"ם לפיה החנווני נוטל בלי שבועה היא "שהרי אין בעל הבית מפסיד כלום" שכן בעל הבית ודאי חייב לשלם תשלום אחד, גם אם אינו מדינא אלא מתקנת חכמים, וכפי שהסביר זאת הר"ן. אבל בניגוד לר"ן סובר הרמב"ם שאין השבועה הכרחית לנטילה אלא מהווה תקנה נוספת על גבי תקנת הנטילה. נראה כי בעזרת הסבר זה ניתן לבאר הלכה נוספת ברמב"ם (שם ה"ו) בה הוא חולק על ראשונים אחרים: "החנווני אומר: אתה אמרת לי תן לזה או צווית לי ואמרת: אם יבא פלוני תן לו ובעל הבית אומר לא אמרתי לך, הרי בעל הבית נשבע היסת ונפטר והחנווני עושה דין עם זה שנתן לו." | |||
</br>הר"ן מביא את דעת הרא"ה שפסק שגם היסת אין במקרה הזה. בגלל שכפירה זו של בעל הבית אינה כפירת ממון שהרי גם אם החנווני צודק, זה לא יזכה אותו בממון אלא רק יאפשר לו להישבע ויש כלל שלא נשבעים על טענה שהיא לא כפירת ממון. א"כ מדוע חולק הרמב"ם? כיצד ניתן להשביע על כפירה שאינה ממונית. צריך לומר שטענתו של הרא"ה מבוססת על העמדה (המתבטאת בדברי הר"ן) שמצד הדין אין החנוני נוטל כלום וכל מה שנוטל מותנה בשבועתו ולכן באופן בסיסי הויכוח בינו ובין בעל הבית אינו ויכוח ממוני וכפירתו של בעל הבית אינה כפירת ממון. אולם לפי הסבר זה ברור כי אחרי שתקנו חכמים כי בכל מקרה בו החנוני נשלח לבצע תשלום עבור בעל הבית מגיע לו ליטול, א"כ מדובר בכפירת ממון שכן טענת החנווני היא שמזכה אותו בממון והשבועה היא תקנה נוספת. יש להעיר כי ניתן להסביר את דעת הרמב"ם בהלכה זו גם לפי הסברו הראשון של הש"ך לפיה החנוני נוטל מדינא הואיל והורעה חזקת הממון של בעל הבית. | |||
== שבועת החנווני שנתן לבנו של בעל הבית == | == שבועת החנווני שנתן לבנו של בעל הבית == | ||