הבדלים בין גרסאות בדף "התרת נדרים על מנהג"

נוספו 766 בתים ,  12:19, 7 באפריל 2016
אין תקציר עריכה
שורה 3: שורה 3:
[[קטגוריה:התרת נדרים]]
[[קטגוריה:התרת נדרים]]
[[קטגוריה:מנהגים]]
[[קטגוריה:מנהגים]]
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה רי"ד א'}}
{{מקורות|פסחים ד א|פסחים נ עמוד ב|פסחים ד א||יורה דעה ריד א}}
הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.
הסוגיא מדברת על המחויבות של האדם להמשיך במנהגים שנהגו הוא או אבותיו והיכולת שלו להשתחרר ממחויבות זו על ידי התרת נדרים.
==החובה להמשיך במנהג אבות==
==החובה להמשיך במנהג אבות==
שורה 46: שורה 46:


==שו"ע ==
==שו"ע ==
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. היו שהבינו את סעיף ב' בשולחן ערוך כסיוג לסעיף א', זאת אומרת שאמנם מותר לעשות התרת נדרים אבל לא על מנהג של הקהילה.  וקשה עליהם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אף שהוא חולק ('''מלחמת ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי) ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח  '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה.  (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר,וכן כתבו רבים מאוד)  
השולחן ערוך הביא להלכה ביורה דעה רי"ד סעיף ב' את החובה של בנים להמשיך במנהג אבותיהם סעיף א' הוא פסק כדעת המתירים והביא את המחמירים כ'יש אומרים'. '''והרמ"א''' כתב שנוהגים כדעת המקילים. נראה שפסקו כך כיון שמדובר בספק דרבנן ויש סיעת ראשונים חשובה שסוברת שהדין הוא להקל בסוגיא זו. בשו"ע יש שני הבנות עיקריות אותם נפרט בדעות האחרונים.
===הסתירה בשולחן ערוך===
היו שהבינו את סעיף ב' בשולחן ערוך כסיוג לסעיף א', זאת אומרת שאמנם מותר לעשות התרת נדרים אבל לא על מנהג של הקהילה.  וקשה עליהם מעיון '''בבית יוסף''' על סעיף ב' ובמקורות שלו שהם '''משפט החרם''' '''ושו"ת הריב"ש''' שבשניהם דובר רק על תוקפם של מנהגים ולא על היכולת להתיר אותם, והדבר מוכח ממשפט החרם בו מובאים דברי רב האי גאון שצוטטו לעיל שמותר לקהילה לשנות את מנהגיה אף ללא התרה, והמחבר (הרמב"ן) לא חולק עליהם על אף שהוא חולק ('''מלחמת ה' ''' פסחים פרק רביעי ד"ה והוצרכתי) ולכן מוכח שהוא לא בא לעסוק בנושא זה במשפט החרם וכך גם הריב"ש שבא להרחיב את דברי הרמב"ן. וכן מוכח  '''מהטור''' שכותב בספרו קיצור פסקי הרא"ש, שההיתר נוגע בין ליחיד ובין לרבים (כפי שצוטט לעיל) ובטור עצמו הוא כותב באותה לשון כמו שכותב השו"ע אחריו, ולכן אם נעמיד שאין סתירה בדברי הטור וכוונתו היא שגם למנהג אבות יש התרה הרי שנצטרך להעמיד גם את השו"ע באותו אופן כיון שהוא כותב בלשון כמעט זהה.  (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג' שהאריך מאוד להוכיח שגם על מנהג הקהילה מותר,וכן כתבו רבים מאוד)  
היו שרצו לטעון שיש סתירה בין השו"ע שהבאנו לבין פסיקתו ביו"ד רכ"ח סעיף כח'.
 
שם השו"ע פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". והאחרונים תירצו בדבר תירוצים רבים. כתב '''הרב עובדיה יוסף''' לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא לדינא שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה  סימן יא) ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש. היו שאמרו שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר שלהתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. ('''שו"ת אחיעזר''' חלק ב יו"ד יט, על פי  חידושי '''רעק"א''' על השו"ע במקופם). וחילקו בזה עוד חילוקים רבים.


==אחרונים==
==אחרונים==
האחרונים נחלקו כיצד להבין את הסוגיא וכן במקרי ביניים בהם לא ברור האם מדובר במנהג או לא.
הלכה למעשה נסתפקו במה עניינים באשר לאיך להבין את הסוגיא ואת פסיקת השולחן ערוך:
 
1. האם מה שהתרנו לעשות התרת נדרים נוגע גם למנהג אבות או רק למנהגים שהאדם קבל על עצמו? שאלה זו נוגעת לסתירה לכאורה בדברי השולחן ערוך
  בסימן רכ"ח סעיף כ"ח "אם ההסכמה הייתה גדר לרבים אין לה התרה כלל".
 
2. וכן דנו בכמה ספיקות קטנים באשר לשאלה מה נחשב מנהג.


'''המהרשד"ם''' (שו"ת מהרשד"ם יו"ד סימן מ)  כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל.  
===התרה ביחס למנהג העדה===
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) העמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). ויש להקשות על כך מהירושלמי פסחים ד א שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. וכן כתב '''המהרשד"ם''' (יו"ד סימן מ) כמו הקרבן נתנאל אך הוא כתב שהוא חולק על השו"ע. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך.'''ובשו"ת דברי שלום''' (יו"ד פג) כתב שאין זו ההבנה הנכונה בדברי הרא"ש והשולחן ערוך ובאמת כוונתם היא כמו שכתבנו בפשטות בגוף החיבור להתיר לעשות התרה גם על מנהג אבות ולא רק על מנהג אישי
 
מחלוקת זו התעוררה שוב סביב הבנת דברי השו"ע בסימן רכ"ח סעיף כ"ח שם הוא פוסק "ואם הייתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצווה, אינם יכולים להתירו." לכאורה נראה שיש כאן סתירה שהרי בסימן רי"ד הוא התיר לעשות התרה על "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". כתב '''הרב עובדיה יוסף''' (יביע אומר חלק ג' של יורה דעה  סימן יא) לתרץ שבסעיף רי"ד מדובר על מנהג ללא החרמה או הסכמה מיוחדת שהוא אמנם מחייב אך אפשר להתירו, אבל בסימן רכ"ח סעיף כ"ח השו"ע בעצם ממשיך את דבריו מסעיף כ"ה בו הוא מדבר על חרמות של הציבור ועל תוקפם, וכך הוא ממשיך ומפרט עד סעיף כ"ח בו הוא מסייג שכל מה שאפשר להתיר את חרמות הציבור זה בתנאי שאין זה בדבר מצווה, ואם כן יוצא למעשה שסימן רכ"ח איננו נוגע לעניין מנהגים כלל אלא לעניין חרמות או הסכמות  ויוצא שדעת השו"ע להתיר התרת נדרים גם על מנהג אבות ממש.
 
היו שאמרו שבסימן רכ"ח השו"ע בעצם מסייג את דבריו בסימן רי"ד ואומר שכל מה שהתרנו לעשות התרה על מנהג אבות הוא רק אם הוא לא היה סייג לתורה ולמצווה אלא שסתם החמירו על עצמם אבל אם הוא היה סייג לתורה ולמצווה אז אי אפשר להתירו אפילו ע"י פתח וחרטה. ('''שו"ת אחיעזר''' חלק ב יו"ד יט, על פי  חידושי '''רעק"א''' על השו"ע במקופם). וחילקו בזה עוד חילוקים רבים.
 
'''המהרשד"ם''' (שו"ת מהרשד"ם יו"ד סימן מ)  כתב שגם המתירים לעשות התרה התירו רק כאשר בני הקהילה החמירו על עצמם בדבר שהוא מותר לחלוטין, אבל אם הייתה מחלוקת הפוסקים בדבר מסוים והם החמירו כדעת פוסק מסוים ועכשיו הם רוצים לנהוג כמקילים אין לזה התרה כלל כיון שלא מדובר בקבלה של מנהג בגדר איסור אלא מדובר בקבלה של דבר מסוים כאיסור גמור כגופי תורה ממש ולכן לא שייך פה לעשות התרה.  


'''המהרש"ל''' (שו"ת מהרש"ל סימן ו) חידש שנראה לדייק מלשון הברייתא "'''אחרים''' נהגו איסור" שדווקא אם נהגו מקצת העם (אחרים) אפשר להתיר אבל אם כל העם נהגו בדבר איסור אז זה כמו תקנת חכמים ואין להתיר את זה.  
'''המהרש"ל''' (שו"ת מהרש"ל סימן ו) חידש שנראה לדייק מלשון הברייתא "'''אחרים''' נהגו איסור" שדווקא אם נהגו מקצת העם (אחרים) אפשר להתיר אבל אם כל העם נהגו בדבר איסור אז זה כמו תקנת חכמים ואין להתיר את זה.  
'''הקרבן נתנאל''' (על הרא"ש פסחים פרק ד אות ג) הלך רחוק יותר ורצה להעמיד שכל מה שהתיר הרא"ש ופסק כך השו"ע, זה במנהגים של האדם עצמו, אבל דברים שנהג אביו וכל שכן אם הוא מנהג הקהילה או העדה אין להתיר בשום אופן לכולי עלמא. וכן כתב '''מהר"י קולון''' (שורש קמ"ד). ויש להקשות על כך מהירושלמי פסחים ד א שאומרת שבאמת במקרה של בני ביישן רבי היה יכול להתיר אלא שהוא סבר שהדבר אסור מעיקר הדין, ומכאן משמע שדווקא אפשר להתיר את המנהג. והקרבן נתנאל תרץ קושיא זו והסביר את הגמרא שבהתחלה חשבו שזה לא מנהג שקשור לאיסור ולכן לא הבינו למה רבי לא התיר ואז הגמרא תרצה שמדובר במנהג שבא מחמת חשש איסור ולכן אין מקום כלל להתירו. וכן גם כתב '''המהרשד"ם''' (יו"ד סימן מ) אך כתב שדבריו הם נגד השו"ע. ותירוצו של הקרבן נתנאל דחוק ונראה מדבריו שהרגיש בכך. ובאמת נחלקו על כך אחרונים רבים מספור ונראה שהדבר נשאר במחלוקת  (ועיין '''שו"ת דברי שלום''' יו"ד פג, שהאריך והוכיח סברות המתירים).


'''הפרי חדש''' (פר"ח אור"ח תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. (וכן כתב היביע אומר ח"ג יו"ד י"א והביא רשימה ארוכה של הסוברים כמותו, וכן כתבו הכנסת הגדולה ביו"ד (סי' ריד הגה"ט אות מז), בשם הרב משא מלך (בתורת המנהגות חקירה ד).
'''הפרי חדש''' (פר"ח אור"ח תצ"ו 'השביעי') כתב שאדם שנהג שמנהגי חסידות אין בנו חייב להמשיך בהם ואין שייך בזה "אל תטוש תורת אמך" ואין צריך התרה כלל והביא ראיה ממר עוקבא שאמר על עצמו שהוא כמו חומץ בן יין לעומת אביו שהיה נוהג מנהג חסידות מופלג והוא לא נוהג (חולין ק"ה א') והסביר את הסיפור של בני ביישן (פסחים נ ב) שביישן זה שם מקום על יד בית שאן וזה היה מנהג המקום והקהילה, אבל למנהג האב בלבד אין לחוש. (וכן כתב היביע אומר ח"ג יו"ד י"א והביא רשימה ארוכה של הסוברים כמותו, וכן כתבו הכנסת הגדולה ביו"ד (סי' ריד הגה"ט אות מז), בשם הרב משא מלך (בתורת המנהגות חקירה ד).


בשו"ת '''דובב מישרים''' (חלק א סימן כג) כתב שאם מדובר בתקנה של בית דין ממש הרי שגם אם לא פשט בכלל ישראל אלא רק במקום שבו הייתה התקנה אמורה לפשוט זה נחשב לתקנת חכמים שאין שום כוח להתירה.
בשו"ת '''דובב מישרים''' (חלק א סימן כג) כתב שאם מדובר בתקנה של בית דין ממש הרי שגם אם לא פשט בכלל ישראל אלא רק במקום שבו הייתה התקנה אמורה לפשוט זה נחשב לתקנת חכמים שאין שום כוח להתירה.
161

עריכות