הבדלים בין גרסאות בדף "ברכת האירוסין"

'''ברכת האירוסין'''

חכמים קבעו ברכה מיוחדת לאירוסין של כל זוג מישראל, מלבד ברכות הנישואין. התלמוד עמד על דינים אלו בקצרה בפרק ראשון במסכת כתובות (ז, ב). ברכה זו היא אחת הברכות, שיש בה הרבה שינויי נוסח וגירסאות בין הראשונים.

אף דעת הגר"א היא שהברכה היא ברכת המצוה ומעיקר הדין יש צורך לברך עובר לעשייתן, אך יש לומר שמברכים אף אחר מעשה האירוסין. ראייתו וטעמו הם מדברי התוספות (סוכה לט, א) גבי ארבעת המינים שכיון שהנענוע של הלולב מן המצוה, יש לברך את ברכתו בעת הנענוע אף אחר שכבר נטלו ויצא בו ידי חובה (זה לשונם: הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר, חשיב כעובר לעשייתן). משמעות הלימוד מנענוע הלולב, היא שהמצב המתמשך המקביל במצות האירוסין, שכל אותה השעה יוכל לברך ברכת האירוסין, הוא כל עוד שם 'ארוסה' על האישה (מחד לא פנויה, ומאידך לא נשואה).  

התלמוד הירושלמי (ברכות ט, ג) עוסק בנוסחאות והלכות ברכות המצוות באופן מפורט, ושם כתוב:

בתלמוד הבבלי (פסחים ז, ב) דעת שמואל היא שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, ולא כמו שייחס הירושלמי לדעתו. ושם: 'בי רב אמרי: חוץ מן הטבילה ושופר', והקשה התלמוד על כך כי אין טעם שלא לברך על השופר קודם לעשיית המצוה, והגיה רב חסדא שיש למחוק את ענין התקיעה, והסתייע מברייתא. כמובן שלפי הבנת הירושלמי בדעת שמואל אין כלל קושיא ואין צורך להגיה את הדברים כי שיטתו היא שמברך בשעת העשייה ואי אפשר לברך תוך כדי התקיעה. למעשה, ברור לכל כי ההלכה היא שכל המצות מברך עליהן קודם לעשייתן (הבית יוסף יורה דעה סימן ר דן לגבי טבילת אישה אם דומה לטבילת גר או לא).

הר"ן (כתובות ב, ב) דן במשמעותה של ברכת האירוסין והקשה איך אפשר לומר שהיא ברכת המצוות, הרי לא מצינו אח ורע לברכה על איסורים ומצוות לא תעשה ('וציוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות וכו'). קושיא נוספת שהקשה היא מדוע ברכה זו ארוכה ולא נקבעה במטבעה כשאר ברכות המצוות? קושיה שלישית היא שלא יתכן לברך על מצוה שעדיין לא נגמרה עשייתה, וכן היא המציאות של אירוסין עד שלא נכנסה לחופה .

מובן הדבר שהוא סובר שברכת האירוסין הינה ברכת השבח כעין ברכת שהחיינו, אלא שלמרות זאת 'מן הדין היה לברך ברכת אירוסין בשעת קידושין', שהרי גם ברכת השבח יש לברכה בשעה היותר שייכת לעניינה. כשמה היא ברכת האירוסין ובימים עברו כשאר הייתה המתנה ארוכה בין האירוסין לנישואין השעה היותר ראויה היא במעמד האירוסין (אפילו אם אין צורך בעובר לעשייתה).

הרא"ש בפסקיו על פרק א בכתובות הזכיר פעמיים את דין ברכת האירוסין, הפעם הראשונה באות יב (דבריו אלו הובאו לעיל), והשניה באות יז, שם עסק במקרה שלא בירכו אותה בשעת האירוסין, וכתב הרא"ש שאפשר לברך את הברכה בשעת הנישואין עם ז' הברכות, כדעת רבינו נסים. בלשונו "אף על פי שעבר זמן מרובה, כל זמן שלא נגמר ההיתר מברך" (גמר ההיתר הוא על ידי החופה וכמו שהביא מרבינו יונה שדימה לברכת המזון שמברך כל עוד לא נתעכל המזון).

לעומת זאת, בענין ברכת האירוסין (אבן העזר לד), הבית יוסף בחר ללכת בדרך התשובות, שלא כמסורת זו מבניו. ליישוב הדבר כתב בחידושי הגהות (על הטור) כי הכלל הנזכר שיש ללכת אחר הפסקים אינו ברור ומוחלט. לפעמים התשובות של הרא"ש מאוחרות על פני הפסקים. מכח שבירת הכלל הזה וערעורו, בחר הבית יוסף לנקוט בדעת הרא"ש ככתוב בתשובותיו, וזאת מפני שהרי"ף והרמב"ם אף הם נקטו בשיטה זו.       

מחלוקת נוספת מצינו בין הראשונים בענין ברכת האירוסין. רב אחאי גאון בשאילתות (חיי שרה, טז) סובר שברכת האירוסין צריכה עשרה גדולים, וכן דעת הרא"ש שיש לדמות לברכת חתנים שנלמדה בכתובות (ז, ב) בשני אופנים: 1. מבועז שנאמר בו (רות ב) 'ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה' ודרש רב נחמן שעוסק בברכת הנישואין שברך בועז; 2. מהפסוק (תהלים סח) 'במקהלות ברכו א-להים ה' ממקור ישראל', ודרש ר' אבהו שבעסקי ברכת 'מקור' של האישה והם ענייני האישות יש צורך במקהלות (-לשון קהל ) שהם עשרה מישראל. על פי כל אחד מהפסוקים האלו יש ללמוד אף את ברכת האירוסין שודאי גם אותה בירך בועז, וכן גם היא נחשבת על עסקי 'מקור'.

נראה שיש להבין שחיוב עשרה בברכת האירוסין תלוי בשאלה שדנו הראשונים כפי שפתחנו. אם משמעות הברכה היא ברכת המצוות הרי שלא מצינו ברכה כזו שיש בה צורך בעשרה, ואין כל כך סברא לחייב עשרה. מאידך, אם משמעות הברכה היא שבח ותהילה לה' על מציאות הנישואין וקדושת ישראל, מסתבר שאת השבח הזה יש לעשות בפרסום וריבוי כבוד ע"י עשרה גדולים מישראל .  

כאמור, כמה ראשונים הקשו על ההבנה שהברכה היא ברכת המצוות 1. לא מצינו ברכה על איסורים ומצוות לא תעשה; 2. שוני הברכה לאור האריכות שבה; 3. אין מצוה באירוסין (רא"ש) או שלא נגמרת המצוה (ר"ן).

בענין השאלה השלישית כתב הריטב"א שהאירוסין הם מצוה, ואף על פי שאינה נגמרת בשעה זו אלא בחופה, אין זה נחשב שאין מברכים על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה. כלל זה אינו אלא בכגון עשיית סוכה וציצית שהעשייה היא הכשר בלבד ולא שייכת כלל לעצם המצוה 'אבל הקידושין עצמן עושין מעשה גמור להתירה לו ע"י חופה ולאוסרה לכל העולם ומצוה באפי נפשה היא ולמה לא יברך עליה'.  

ותוספת זה שאתם מוסיפין גרעון הוא שאין קדושת ישראל תלויה בכך ויש לכם לחזור להלכה ולמנהגינו בהסכמת הכל.

הברכה הינה יסודית ושורשית, בקדושת ישראל הכללית, והיא מסתעפת אף בחיי הנישואין והמשפחה בישראל, אמנם לא רק בחיי הנישואין. כמו שהוסיף הריטב"א שם: 'ויש בישראל עוד כמה קדושות, אין לפרוט ולומר אשר קדשנו ע"י חופה וקדושין בלבד'. לדעת הרמב"ם יש לומר שחכמים ראו חשיבות עליונה להוסיף בברכה זו העוסקת בקדושת הנישואין את ההבדלות מהעריות ואת עצם עניין הקדושה של עם ישראל על פני שאר האומות. תוספת זו כוללת את ענייני הלא תעשה, ואף יוצרת אריכות במטבע הברכה, ומפניה נובע השוני במטבע ברכת האירוסין לעומת שאר ברכות המצוות.   

השולחן ערוך (אבן העזר לד, ג) פסק כדעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש (לפי הבנתו) שאין לברך ברכת האירוסין אלא קודם מעשה הקידושין. לפי שיטתם, המברך לאחר הקידושין- ברכותיו לבטלה.