הבדלים בין גרסאות בדף "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה"

בס"ד

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות\ גמרא גיטין ס:, תמורה יד:\ שולחן ערוך אור"ח חיים סימן מט}}  

'''בגמרא''' (מסכת גיטין דף ס:, וכן במסכת תמורה דף יד:) נאמר מימרא של רבי יהודה בר נחמני, מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, שאסור לאדם להגיד בע"פ דברים שנכתבו בתורה שבכתב. (ועיין שם בגמרא, מהיכן לומד זאת רבי יהודה בר נחמני, וכן '''במהרש"א''' (גיטין ס:, ד"ה 'הא כיצד') '''ובמהר"ם שי"ף''' (שם, ד"ה 'דברים שבכתב ') דביארו יותר את לימודו – עיי"ש).

בטעם האיסור מצינו כמה טעמים שביארו רבותינו הראשונים.

ג. בספר '''יראים השלם''' (סימן רסח) כתב שני טעמים לאיסור זה. '''א'''. שאם היו אומרים דברים שבכתב בע"פ, היו מתייאשים לכותבם. '''ב'''. איסור זה הוא מפני עמי הארץ, שהיו יכולים  לטעון, שמה שאומרים תלמידי החכמים, אין זה כתוב בתורה, אלא רצונם אמרו, ואמרו זאת על דעת עצמם.

מצינו מחלוקת גדולה בפוסקים, האם איסור זה הוא מדאורייתא או שמא מדרבנן.

מיהו דעת '''ספר החסידים''' (מובא '''בשדה חמד''' מערכה ד כלל ד) שאיסור זה הוא מדאורייתא. ועיין עוד '''בשדה חמד''' (שם) דהביא פוסקים לכאן ולכאן דפליגי בההיא ענינא.

והנה יש לדון מה הם גדרי איסור זה, ומצינו כמה גדרים באיסור זה.

'''ב.''' בשם אביו '''הרא"ש''', שכל האיסור הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח. (ויוצא שדברי '''הרא"ש''' הם כדברי '''התוספות''' לפי הבנת '''החקרי לב''' שהובא לעיל). ועיין עוד בביאור '''הגר"א''' (סימן מט, ד"ה 'כל דברי') שכתב שגם '''בכלבו''' בשם '''הרי"ף''' כתב הכי, וכ"כ '''התוספות ישנים''' (מסכת יומא, דף ע. ד"ה 'ובעשור'. ועיי"ש שכתבו, שאם זה מסידורו של יום, כגון 'ובעשור' שקורא הכהן הגדול ביום כיפור, אז שרי ליה אף להוציא את הרבים יד"ח). ועיין עוד בדברי '''מרן הבית יוסף''' (סימן מט, ד"ה 'ומה שקוראין'), '''וכן בילקוט יוסף''' (סימן מט), וכן בספר '''בירור הלכה''' (סימן מט) דהביאו עוד כמה דעות בגדר איסור זה.

'''מרן השולחן ערוך''' (סימן מט, סעיף א) פסק כשיטת '''הרב חיים''' המובאת '''בטור''', שכל דבר השגור בפי הכל, כגון ק"ש, וברכת כהנים, ופרשת התמיד - רשאי לאומרם.

ועיין בדברי קודשו של מרן הראשל"צ הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א '''בילקוט יוסף''' (סימן מט), שאין מרן דחה את שאר השיטות, וכתב דווקא את שיטה זו משום שכאן עוסק מרן בהלכות תפילה, ובתפילה סגי ליה בהיתר זה, שאם זה דבר שגור בפי הכל, אז רשאי לאמרם בע"פ. וכתב שם עוד להוכיח שכן דעת '''מרן השו"ע''', מזה '''שהרי"ף והרא"ש''' פסקו שכל האיסור הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, ולא ייתכן '''שמרן''' עזב את שני עמודי ההוראה, ופסק כדעה אחרת, וממילא יוצא שמרן כתב את היתר זה כאן, משום שעוסק בעניני ק"ש ותפילה, אך אין זה אומר שאין הוא סובר גם כשיטות האחרות.

ועיין '''במגן אברהם''' (סימן  מט) שכתב, שמכיוון שיש לנו כ"כ הרבה גדרי איסור אין לנו אלא פסק '''מרן השולחן ערוך''', ויש להתיר להגיד דברים שבכתב בע"פ רק בדוגמאות '''שמרן השולחן ערוך''' הביא, ע"כ.

ד. הנה הביא '''מרן המשנ"ב''' את דברי '''הרדב"ז''' (ח"א סימן קלה) שכתב שלקרוא את הפרשה עם הבעל קורא בעל פה, אני נזהר, אך איני מוחה באחרים, משום שיש דעות האומרות שכל האיסור הוא שמוציא את הרבים יד"ח.

לעיל (בגדרי האיסור) הובא דעת '''התוספות''' בתמורה (דף יד:), והובא שם מחלוקת אחרונים בהבנת דבריו, האם האיסור הוא שמוציא את הרבים ידי חובה, ודווקא בחומש, או בכל התנ"ך כולו.

ועיין שם שדחה דבריו, שהרי אם מרן כך פסק, היה צריך לכתוב זאת, וכן כתב את דחייה זו הגאון הרב חזקיהו מדיני זצוק"ל, בספרו '''שדי חמד''' (מערכה ד כלל ד).  

הנה עיין בדברי '''התוספות''' (מסכת ב"ק, דף ג: ד"ה 'כדמתרגם רב יוסף') שרב יוסף היה סגי נאור ולכן היה מותר לו להגיד דברים שבכתב בעל פה, משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'.