מלאכה שאינה צריכה לגופה

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב.
ייתכן שתמצאו פירוט על כך בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מקורות
משנה: שבת ב ה,י
בבלי: שבת לא ב, מא א-ב, עג ב, צד א-ב, קז ב
ירושלמי:
רמב"ם: שבת א ז
שלחן ערוך:

בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת, במקרים השונים בגמרא, ודעות החולקים בזה אם חייב או פטור.

המקורות התלמודיים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בכמה וכמה מקומות בגמרא מוזכרת מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלר' יהודה חייב ולר' שמעון פטור מן התורה, והאיסור הוא רק מדרבנן. וגם באמוראים מצאנו מחלוקת בדבר, כדלהלן.

הוצאת מת[עריכה | עריכת קוד מקור]

במשנה (שבת י ה) מוזכרת מחלוקת זו לענין המוציא מת במטה בשבת, שלדעת תנא קמא חייב, ואילו לדעת ר' שמעון פטור.
בגמרא (שבת צד א-ב) וכן במפרשים, מבואר שטעמו של ר' שמעון שפוטר הוא מפני שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך את גוף הדבר אלא לסלקו מעליו. ועוד מבואר שאפילו מוציא את המת לקוברו אף שאין כאן רק צורך סילוק הדבר, מ"מ פטור לר' שמעון לפי שאין כאן אלא צורך המת, ולא צורך האדם המוציא, לכך חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה.

במקום אחר בגמרא (שבת קמא ב) אומר רבא שהמוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצווארו פטור. ומבואר שם שהסיבה שרבא פוטר היא מפני שסובר הוא כר' שמעון שמלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה, וזהו על פי המשנה הנ"ל.

כיבוי גחלת של עץ[עריכה | עריכת קוד מקור]

עוד מביאה הגמרא (שבת מא ב) מחלוקת בין רב ושמואל, שרב אומר שמיחם שפינה ממנו את המים, אסור ליתן מים כשיעור שיצרף את הכלי, אלא רק כשיעור להפשירן. ואילו שמואל מתיר אף למלאות כולו מים כשיעור כדי לצרף, לפי שדבר שאינו מתכוון הוא.
ושואלת שם הגמרא (מב א) על שמואל, כיצד פוסק הוא שהנותן מים למיחם של על מנת לצרף מותר משום שאינו מתכוון, והרי שמואל עצמו סובר להלכה כר' יהודה, שבמקום אחר אמר הוא שהמכבה גחלת של מתכת פטור והמכבה גחלת של עץ חייב, אף שעושה כן כדי למנוע נזק מן הרבים. והרי לכאורה כיבוי גחלת עץ שלא על מנת לעשות פחם, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואפילו הכי מחייב שמואל.
מתרצת הגמרא שיש להבחין בין דבר שאינו מתכוון לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאף ששמואל פוסק כר' שמעון בדבר שאינו מתכוון שמותר, מ"מ במלאכה שאינה צריכה לגופה פוסק הוא כר' יהודה שחייב.

כיבוי נר[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (שבת ב ה) מביאה מחלוקת מביאה מחלוקת תנאים בענין כיבוי נר. שהמכבה את הנר מפני שחס על הנר או על השמן או על הפתילה, לדעת תנא קמא חייב משום מכבה. ואילו לדעת ר' יוסי פטור, מלבד המכבה את הנר מפני שחס על הפתילה, שבזה חייב, ומבאר שם הטעם 'מפני שהוא עושה פחם'.
בגמרא (שבת לא ב) מובא שדעת תנא קמא מובנת, שסובר הוא שחייב משום מכבה אף שאינו צריך לגוף המלאכה אלא לחסוך בנר או בשמן או בפתילה, מפני שעומד הוא בשיטת ר' יהודה שמלאכה שאין צריך לגופה חייב. אך בהבנת דעת ר' יוסי מובאות שתי דעות.
עולא מבאר שגם ר' יוסי סובר כר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אלא שסובר ר' יוסי שסותר על מנת לבנות שלא במקומו לא הוי סותר. גם בנידון דידן, פתילה היא מקום השלהבת, ולכן כאשר חס על הנר או על השמן, הרי זה מכבה על מנת להדליק שלא במקומו, אך כשמכבה מפני שחס על הפתילה, הרי זה מכבה על מנת להדליקו במקומו, באותה פתילה, וחייב.

צידה ומפיס מורסה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא (שבת קז ב) מובאים דברי רב יהודה אמר רב בשלוש לישנות שונות, שבכל אחת מהן מעמיד הלכה מסויימת כר' שמעון דווקא מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה.
בלישנא קמא מתייחס הוא למשנה (שבת יד א) האומרת שהצד אחת משמונה שרצים, אם צדן שלא לצורך פטור. ומעמידה רב יהודה בשם רב דווקא אליבא דר' שמעון.
בלישנא שניה מתייחס הוא למפיס מורסה, שאם עושה זאת כדי לעשות לה פה חייב אך אם להוציא ממנה לחה פטור, לפי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
בלישנא שלישית מתייחס הוא לצד נחש בשבת, שאם עושה זאת כמתעסק שלא ישכנו פטור, לפי שהוא מלאכה שאין צריך לגופה.

גומה וצריך לעפרה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מבואר בגמרא (שבת עג ב) שהחופר גומא ואינו צריך את הגומא אלא את עפרה, פטור. לא מיבעיא לר' שמעון הסובר שמלאכה שאין צריך לגופה פטור, אלא אף ר' יהודה פטור מפני שמקלקל הוא, וכל המקלקלים פטורים.

סיכום המקורות התלמודיים[עריכה | עריכת קוד מקור]

נמצא שיש מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון באדם העושה מלאכה, כאשר אין הוא צריך לגוף המלאכה אלא למטרה אחרת, כגון מכבה את הנר שלא לצורך הפחם, מוציא את המת כדי שלא יסריח את הבית, חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה וכד', לר' יהודה חייב, ולר' שמעון פטור.

טעם וגדר הפטור במלאכה שאינה צריכה לגופה[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י (שבת צג ב ד"ה ור' שמעון) כתב שהטעם שפוטר ר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מפני שאינו צריך למלאכה, ולכן לאו מלאכת מחשבת היא. ודעת ר' יהודה, שכיון שצריך על כל פנים לדבר אחר, חשיב מלאכת מחשבת. ולגבי כיבוי נר כתב (לא ב ד"ה כר' שמעון) שלר' שמעון אינו חייב אלא אם כן צריך להבהב הפתילה, משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאין לו טעם בכיבוי.

התוספות (שבת צד א ד"ה רבי שמעון), הקשה על שיטת רש"י...

ולכן כתב שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלא נעשית לתכלית שהיה לה במשכן.

בעל המאור והרמב"ן מסבירים שמשצל"ג זה מלאכה שאדם עושה על מנת למנוע או להסיר נזק אומנם יש מלאכות שבהם יש צורך עצמי למלאכה כגון בורר או זורה

מחלוקת הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

דעת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם (שבת א ז) פסק להלכה כר' יהודה, שמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה,

פסיקת ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ישנה סתירה בדברי השו"ע במספר מקומות: בסי' שטז סע' ח - לעניין צד שרץ שלא לצורך פטור ולרמב"ם חייב

ובסי' שלד סע' כז- לכבות גחלת שלא יזוקו בה רבים מותר (כיוון שזה איסור דרבנן במקום היזק לרבים) ולרמב"ם אסור

ומשמע משני מקורות אלו שפסק הלכה כר"ש שפטור אבל בסי' שמ סעי' א -פסק השו"ע הגוזז שתי שערות חייב ומשמע שפסק כר"י

וקשה איך בכל מקום פוסק כר"ש ובגוזז כר"י?

1. מג"א -לעניין גוזז כתב "ולמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מיירי שצריך לשערן" והביה"ל מקשה עליו הרי גם מלקט לבנות מתוך השחורות חייב וזה ודאי משצל"ג? וקשה לומר שהשו"ע דיבר רק בשצריך לשער!

2. גר"א- סתם כדעת הרמב"ם דהלכה כר"י במלאכה שאצ"ל ומגוזז מוכח כן דהלכה כר"י והוא ראיה לפסק הרמב"ם: (וקשה עליו משאר המקורות שהשו"ע פסק במפורש כר"ש וצ"ע)

3. ריב"ש(שו"ת סי' שצד) רק בגוזז חייב גם כאשר לא צריך את השער כיוון שבמשכן היה שני מצבים של גוזז א. גוזז את הצמר לעשות בגדים ב. גזיזת העורות תחשים לכיסוי המשכן. ובאפשרות השנייה אין צורך בצמר אלא בייפוי העור כך גם בגוזז שערו וציפורניו.

נ"מ בין הדעות מופיעה ביו"ד לעניין נדה שחל ליל טבילתה בשבת ולא גזזה ציפורניה שהט"ז פסק שעדיף שתטבול בלא גזיזה ונקודות הכסף סבר שעדיף שתקצוץ ע"י נוכרי כיוון שסבר כמג"א שגוזז זה משצל"ג הביה"ל נוקט להלכה כריב"ש ולכן עדיף שתטבול בלי גזיזה.

במשנ"ב (רעח א) פסק כדעת הרמב"ם לעניין שאם צריך לכבות נר בפני חולה או לטלטל את החולה לבחוץ עדיף לטלטל את החולה אע"פ שכיבוי הנר זה משצל"ג ומסביר בביה"ל "ומ"מ לדינא נראה להחמיר לכו"ע היכא דיש לו עצה אחרת להסתיר האור ע"י כפיית כלי וכיוצא בזה כי באיסור כביה אף דהיא מלאכה שאצ"ל מ"מ מפני שהיא קרובה מאד לאיסור תורה לא רצו להקל בה"