ברכת פת הבאה בכסנין

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
בבלי:ברכות מב א
רמב"ם:ברכות ט יא
שולחן ערוך:אורח חיים קסח ו-ז

הברכה הראשונה והאחרונה של הפת הבאה בכסנין כאשר קובעים עליה סעודה וכאשר לא קובעים, וברכתה בתוך הסעודה.

מקור הדין בגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

הטעם שמברכים על לחם המוציא, נתבאר בגמרא (ברכות לה ב[1]) שחז"ל תיקנו ברכה מיוחדת על הלחם משום שהוא סעיד, ואנשים קובעים על זה סעודתם. ולכן לפי זה, פת הבאה בכסנין, אף שהיא פת גמורה, מכל מקום כיון שנאכלת לקינוח ואוכלים ממנה מעט, אם כן לא קבעי אינשי עליה סעודתם, ולכן היא איננה חשובה מספיק שרבנן יתקנו עליה ברכת המוציא ושלש ברכות. וכן כתוב בגמרא (מב א[2]) שלדעת רב נחמן ורב יהודה בפת הבאה בכסנין כאשר לא קובעים עליה סעודה מברך ברכה ראשונה 'בורא מיני מזונות', וכאשר קובעים עליה סעודה מברך המוציא וברכת המזון.

מהי פת הבאה בכסנין[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיטות הראשונים בהגדרת הפת[עריכה | עריכת קוד מקור]

נחלקו הראשונים בהגדרת פת הבאה בכסנין, שיטת רש"י (מא ב ד"ה פת[3]), 'שזו פת הבאה לקינוח לאחר הסעודה יחד עם קליות ומיני מתיקה, והיו לשים אותה עם תבלין, וצורתה שונה מפת רגילה, ומאכלה מועט. אך הרבינו יונה כתב (כט א ד"ה שאין) בשם הרבינו חננאל, שזו פת שעשוי כמין כיסים מלאים סוכר שקדים ואגוזים. והרמב"ם כתב (ברכות ג ט[4]) שהיא עיסה שנילושה בדבש או בשמן או בחלב, או שעירב בה מיני תבלין ואפאה. וההגהות מיימוניות (ברכות ג ט ו[5]) כתב בשם הערוך שפירש בשם רב האיי גאון, שהיא פת שעושים אותה כעכין יבשים וכוססים אותה. והטור (אורח חיים קסח[6]) נקט את שיטת הרבינו יונה.

מחלוקת הבית יוסף והרמ"א בדעת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הבית יוסף (אורח חיים קסח ד"ה והרמב"ם[7]) ביאר שיטת הרמב"ם, שאין צריך שיהיה התבלין רוב, אלא אף אם התבלין מועט די בזה שיהיה ניכר טעמו, ומחמת אותה המתיקות אין דרך בני אדם לקבוע עליה סעודה, ובכזה אופן הרי היא פת הבאה בכסנין ואינו מברך עליה ברכת המוציא. וכן פסק בשו"ע (ז). אלא שהרמ"א בדרכי משה[8]) חלק עליו, ולמד שכדי להוציאה מתורת לחם, צריך שהטעם העיקרי יהיה של הדבש או התבלין, אך כאשר הטעם רק ניכר ואינו עיקרי, אין זה נחשב לפת הבאה בכסנין, וכן פסק להלכה בהגהותיו לשו"ע (ז).

מחלוקת הט"ז והמ"א בדעת הר"ח[עריכה | עריכת קוד מקור]

ובשיטת הר"ח המובא ברבינו יונה שפת הבאה בכסנין היא פת מומלאת, נחלקו הט"ז והמ"א אם המילוי חייב להיות דוקא ממיני מתיקה, או אף בדברים מלוחים הבאים לשובע, דעת הט"ז (כ) שכל מילוי מחשיב אותה לפת הבאה בכסנין, ואילו דעת המ"א (כ) שרק מילוי של מיני מתיקה מחשיבה לפת הבאה בכסנין. והמשנה ברורה (צד[9]) פסק כהמ"א, אלא שכתב שאם הפת הממולאת היא קטנה וניכר שעשויה לקינוח, בזה אף הממולאת בדברים מלוחים, אף לדעת המ"א יחשב לפת הבאה בכסנין.

אם מחלוקת הראשונים היא מחלוקת הגדרתית או מציאותית[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב המאמר מרדכי (אורח חיים קסח ז), שאפשר שכל הפירושים מודים אחד לשני שכל אחד מההגדרות הללו מוציא פת זו מהגדרת פת, וכל מחלוקתם היא רק מהי הפת הבאה בכסנין שעליה נכתב בגמרא. וכן כתב הדעת תורה (אורח חיים קסח ז ד"ה והלכה). אלא שמלשון השו"ע לא משמע כן, וכן כתב המשנה ברורה (ח ביה"ל ד"ה טעונים[10]) וכן משמע מרוב הפוסקים בסוגיא זו, וא"כ נחלקו הראשונים בהגדרת פת הבאה בכסנין, וכל פת שאינה עונה לשלשת ההגדרות יחד, הרי היא נתונה במחלוקת הראשונים אם יצא ממנה שם פת.

ההגדרה שנפסקה להלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

להלכה הובאו בשלחן ערוך (אורח חיים קסח ז) שלש הדעות, ונפסק שם שאזלינן לקולא, ובכל אחד משלשת האופנים מברך ברכה ראשונה "בורא מיני מזונות" וברכה אחרונה ברכת מעין שלש. והב"ח (אורח חיים קסח ג) כתב שאם יהיה רוב שומן או דבש או שאר דברים שהפת נילושה עמהם מול הקמח, לכו"ע תיחשב לפת הבאה בכסנין. וכן בפת הממולאת גם השיטות האחרות יודו שנחשב לפת הבאה בכסנין, ובזה יברך בודאי ברכת "בורא מיני מזונות", וכן פסק המ"א (יח) בשמו.

מצה בפסח וביתר ימות השנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כיון שלדעה אחת פת הבאה בכסנין היא פת הנכססת, א"כ על מצה יש לברך בורא מיני מזונות, וכן פסקו הכף החיים (אורח חיים קסח מג[11]) והמחזיק ברכה (אורח חיים קסח ה[12]). לעומת זאת סברו המהרש"ם (שו"ת ח"ב יב), המנחת יצחק (ח"א עא ח[13]), השבט הלוי (ח"א רה קסח[14]) ועוד פוסקים, שכיון שהסיבה שפת הנכססת לא נחשבת לפת גמורה היא משום שאינה נאכלת לשובע, א"כ, במצה שנאכלת לשובע כלחם גמור, ודאי לא ירדה מדרגתה וברכתה המוציא. אלא שכל זה ביתר ימות השנה, אך בפסח שזו הפת היחידה, פסקו השיורי כנסת הגדולה (אורח חיים קנח הגהב"י א) והציץ אליעזר (שו"ת חי"א יט[15]) שיברך עליה המוציא.

לחמניית מזונות[עריכה | עריכת קוד מקור]

על פי מה שהתבאר לעיל פת שנילושה במי פירות אף שצורתה כפת רגילה, מברכים עליה בורא מיני מזונות, ולכן על מה שנקרא בזמננו "לחמניית מזונות", אף שנראית כפת רגילה לכל דבר, ונעשית לשובע, מכל מקום כיון שנילושה במי פירות ברכתה בורא מיני מזונות, אם אכלה בפחות מהשיעור שיתבאר לקמן. אלא שרבים מפוסקי זמננו מפקפקים בזה [1], ולדעתם כל אחת מההגדרות הללו של פת הבאה בכסנין אינן הגדרות ללא טעם, אלא אלו אופנים שבהם הפת נאכלת שלא לשובע, אך בנידון דידן אוכלים פת זו כתחליף לפת רגילה. טעם נוסף לדעתם, הוא שהמי פירות אלו מי שריית צימוקים, וטעם הפירות כמעט ואינו נרגש, ובכהאי גוונא ודאי לא דיברו.

ברכת פת הבאה בכסנין[עריכה | עריכת קוד מקור]

כאשר לא קבע עליה סעודתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

מדברי הגמרא הנ"ל עולה שהאוכל פת הבאה בכסנין ולא קבע עליה סעודתו מברך ברכה ראשונה ברכת "בורא מיני מזונות ולא המוציא, וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך (ז). אלא שלענין הברכה אחרונה נחלקו בזה הראשונים, לדעת הרא"ש (ברכות ו לא) מברך ברכה אחרונה מעין שלש, וכן כתבו הרמב"ם (ברכות ג יא[16]) והרשב"א (ד"ה רב הונא), ואילו הרבינו יונה (כט א ד"ה תליסר) כתב, שיש אומרים שאינו מברך כלום, וכתב שכן מדויק מדעת הרי"ף, וכתב עוד שיש אומרים שמברך ברכת "בורא נפשות רבות". ולהלכה נפסק בשו"ע (ז) שמברך ברכת מעין שלש.

כאשר קבע עליה סעודתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

כפי שהתבאר לעיל, הסיבה שעל פת הבאה בכסנין לא מברכים ברכת "המוציא", זהו מכיון שאין אנשים קובעים על כזו פת סעודתם, ולכן אין לה חשיבות של פת, ועל כן, כאשר קובעים על פת זו סעודתם, א"כ הרי היא חשובה כפת רגילה וברכתה המוציא, וכן עולה מן הגמרא הנ"ל.

אם קביעות האוכל היא הקובעת או דרך העולם[עריכה | עריכת קוד מקור]

מדברי הגמרא הנ"ל משמע שלשיטת רב נחמן דין קביעות תלוי אם דרך העולם לקבוע על כזו פת, שהרי כתב, 'כל שאחרים קובעים עליו', ואילו לשיטת רב יהודה משמע שדין קביעות תלוי בדעת האוכל, שהרי כתב, 'שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו'. וכן נראה שהרי"ף (כט א) פסק כרב יהודה בזה. וכן הרא"ש כתב (לא) בשם הראב"ד כדעת הרי"ף שדין הקביעות תלוי בדעת האוכל, ואם קבע מברך המוציא אף אם אחרים לא קבעו, וכן אם אחרים קובעים על כזו כמות והוא לא קבע, אינו מברך המוציא. אך בשם רבינו משה כתב שדין קביעות תלוי בקביעותם של אחרים. וכן נפסק להלכה בשו"ע (ו) שזה תלוי בקביעותם של אחרים.

שיעור האכילה הנחשבת לקביעות[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב האגור (מובא בב"י ד"ה והאגור[17]) 'דוקא סעודת בוקר וערב ולא סעודת עראי'. וכתב על כך הבית יוסף, שבין אם אכל סעודת ערב או בוקר ובין אם אכל סעודת עראי, כל שאכל בשיעור שבני אדם קובעים עליו סעודה, מברך על פת זו המוציא וברכהמ"ז. וכתב המ"א (יג), שאם אכל פת עם לפתן כדרך שרגילים אחרים לקבוע על פת עם לפתן, הרי זו קביעות ומברך המוציא וברכהמ"ז, אך אם רוצה לאכול הפת לבדה, אין זו קביעות, אף שעל כזה שיעור פת קובעים כשאר אוכלים אותה עם לפתן, מכל מקום כיון שגודל הפת משתנה לפי סוג הלפתן, א"כ "נתת דבריך לשיעורים", שאי אפשר לשער גודל הפת לבדו לקביעת סעודה. ועיין שם בדבריו שהקשה שבגמרא בעירובין (פב:) כתבו, ששיעור עירוב חצרות הינו כסעודת ארבע ביצים, שזו סעודת פחות שבעניים בתוספת לפתן. כלומר, שאף שעני אוכל ארבע ביצים פת בתוספת לפתן, מכל מקום מחשבים לשיעור את הפת לבדה, ונשאר בצ"ע. ומכח זה כתב שאם שבע מהפת לבדו, ניתן לצרף את דעת הראב"ד המובא לעיל שהקביעות תלויה בו, ואת הגמרא בעירובין שהשיעור הינו ארבע ביצים, ויברך על פת זו המוציא וברכהמ"ז . והמשנה ברורה (כד[18]) הביא את דעת המ"א הנ"ל להלכה שצריך שפת הבאה בכסנין של ארבע ביצים כדי שייחשב לקביעות שיאכל אותה עם לפתן, ואז אף אם הפת פחותה מארבע ביצים ייחשב לקביעות. אלא שכתב שכמה אחרונים השוו דין ארבע ביצים של עירובין לכאן, ואף כאן צריך שיאכל פת דוקא בשיעור ארבע ביצים, וכתב שיש לחשוש לדעתם לכתחילה, ולא יאכל פת הבאה בכסנין בשיעור ארבע ביצים, ומכל מקום אם אכל, לא יברך המוציא עד שיאכל שיעור שדרך האנשים לאכלו לקביעות. ולעומת זאת השו"ע הרב (סבה"נ ב ב[19]) פסק, שאם הוא שבע, די בארבע ביצים לחייבו בברכת המוציא, ואם אינו שבע יברך "בורא מיני מזונות". ובשש ביצים, אם אינו שבע יפטור בלחם גמור. ואם אכל שיעור חצי עשרון, הרי זה נחשב שיעור קביעות סעודה אף אם לא שבע. וכן פסק השבט הלוי (ח"ז כה א[20]) שתמיד צריך שיאכל שיעור ארבע ביצים פת, אף אם אוכלו עם לפתן. ולעומת זאת האגרות משה (ח"ג לב) פסק כהמ"א, וכתב שלפי זה, בימינו שהדרך לאכול מעט פת בתחילת סעודה, ושבעים יחד עם כל המנות המוגשות בסעודה, א"כ בכזה שיעור שמגישים מיני פת הבאים בכסנין, כגון עוגות וכדו', צריך לברך המוציא, וכתב שלכן יש להיזהר שלא לאכול מיני עוגות בתחילת סעודת שמחה, משום שאף אם יאכלו ממנה שיעור מועט, יתחייבו בברכת המוציא.

השיעור בחולה או זקן[עריכה | עריכת קוד מקור]

ובאדם זקן וחולה, כתב המשנה ברורה (ו ביה"ל ד"ה אע"פ[21]) ששיעורו קטן יותר, ומשערים כדרך שחולה וזקן אוכל.

דין פת הבאה בכסנין בתוך הסעודה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרשב"א (מא ב ד"ה נמצא עכשיו), שהאוכל פת הבאה בכסנין בתוך הסעודה, אינו ממריך עליה, כיון שאף שברכתה שונה מפת, מכל מקום היא עדיין מין פת ונפטרת בברכת המוציא שבריך על הפת שאכל בתחילה. אך להלכה כתב המשנה ברורה (ח ביה"ל ד"ה טעונים[22]), שעל פת הממולאת לכל השיטות צריך לברך תוך הסעודה, מכיון שרוב הפוסקים מסכימים שזו פת הבאה בכסנין, אך על פת הנילושה אין לברך עליה תוך הסעודה, כיון שהיא ספק שמא היא פת גמורה, וכבר נפטרה בברכת המוציא. ולמעשה כתב בשם החיי אדם שיכוין לפוטרה בברכת המוציא, ובכזה אופן הרי זה מועיל לפת הבאה בכסנין, כיון דעדיין יש עליה שם פת.

כאשר הפת הבאה בכסנין היא עיקר הסעודה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ובאופן שהפת הבאה כסנין היא עיקר הסעודה ואכילתה לשובע ולא לקנוח, כתב הט"ז (י) שבזה ודאי לא צריך לברך עליה.

כאשר אוכל ממנה שיעור קביעות[עריכה | עריכת קוד מקור]

וכן באופן שאוכל שיעור קביעות של פהבכ"נ כפי שהתבאר לעיל, בתוך הסעודה, כתב המשנה ברורה (מב[23]) שאינו צריך לברך, שהרי לא גרע מאם היה אוכלה לבדה שברכתה המוציא.

  1. ^ ראה קונטרס לחמניית מזונות – הרב קליין