הצגת המקור של הדף "ספק ערלה בארץ ישראל בזמן הזה"

==ז.	גבולות הארץ לענין ערלה==


בענין איסור ערלה מובאת דרשה בתורת כהנים (קדושים פרשה ג): "כי תבואו, יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר אל הארץ, הארץ המיוחדת". 

תחילת האיסור של ערלה היה רק משעברו ישראל את עבר הירדן. '''רבינו הלל בן אליקים''' על התורת כהנים פירש שהמדרש בא להוציא את ארץ סיחון ועוג, אבל הארץ המיוחדת מחויבת בערלה "היינו ארץ ט' שבטים וחצי שכבש יהושע" , כלומר יש כאן ייחוד של התורה לארץ המערבית על פני המזרחית. הרב '''יעקב אריאל''' (אמונת עתיך 53) כתב שודאי שגם הגבולות של עבר הירדן המזרחי חייבים בערלה , וכונת הספרא לומר שמעת שנכנסו לעבר המערבי- חל איסור ערלה על כל הארץ כולל העבר המזרחי. "חיוב זה חל מהתורה מאותו רגע על כל רחבי ארץ ישראל כולל גבולות ההבטחה". 

ובדומה לכך לשון המדרש במצורע תחילת פרשה ה, בענין נגעים; ובאמור פרשה י, בענין העומר; ובבהר פרשה א בענין שביעית:

כי תבאו אל הארץ יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר אל הארץ, אל הארץ המיוחדת.

לשון הפסוק "כי תבואו וגו'" הובא ברמב"ם כמקור לאיסור ערלה. ומתוכה דנו המפרשים האם וכמה מצוה זו תלויה בכיבוש הארץ ובביאת כל ישראל אליה. 

ה'''ישועות מלכו''' (סז ד"ה הן אמת) הסתפק האם בגבולות עולי מצרים (שלא כיבשום עולי בבל) לוקים על ערלה וכלאי הכרם. ולא ביאר דבריו אלא הפנה למשנה בערלה פרק א (נראה ברור שכונתו למשנה ב: "עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור, נטעו אף על פי שלא כבשו חייב"). ובד"ה ולענין הלכה, כתב שמקבל את דעת הרמב"ם והכפתור ופרח שלא בטלה קדושת עולי מצרים לגמרי אלא לענין "מעשרות ושמיטה".

ה'''גרע"י''' ביביע אומר (ו, כד) כתב מתחילה שבמקומות שלא כבשו עולי בבל אלא עולי מצרים ובהם "ודאי דספק ערלה מותר כדין ספק ערלה בחו"ל", ושוב חזר בו בתשובתו זו מפני דברי רבי דוד מקרלין, והמלבושי יום טוב (חובת הקרקע ב) והישועות מלכו. הוא קיבל את דברי רבי דוד מקרלין שקבע שארץ ישראל לענין ערלה היא בגבולות עולי מצרים, וזאת מפני שכלל לא נזכר במצוה זו ענין קדושת הארץ וכיבושה, אלא מיד שנכנסו לארץ נתחייבו בערלה גם קודם הכיבוש. לכאורה דבר זה לא מובן, אם אנו אומרים שענין כיבוש והחלת קדושת הארץ לא מוזכר ואינו מהוה תנאי לחיוב מצות ערלה, מדוע ישנה תלות בגבולות עולי מצרים?! גם גבולות אלו מהווים ביטוי של הכיבוש, הישיבה והחלוקה! נראה שהבינו שלדורות המצוה תלויה באותה "ביאה" שהיתה בימי יהושע ועולי מצרים, למרות שאין תנאי "כיבוש", וראה להלן דעת החזון איש.